כבש לבבות והמיס חומות • סיפור חיים מרתק

מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

הלילה הארוך של שבת התפוגג לאיטו ביישוב 'הושעיה' (או 'מצפה הושעיה') שבגליל התחתון. אוויר חם ולח של סוף הקיץ עטף את הרחובות השקטים, כשריחות הגינות המושקות נישאו ברוח הערב הקלה. במשרדי וועדת הקבלה של היישוב, התאספו חברי הוועדה לראיון שגרתי לכאורה. אלא שהמועמד שעמד להיכנס היה כל כך לא שגרתי.

צלצול קל של פעמון הודיע על פתיחת הדלת. בפתח נראתה דמות מרשימה. הרב חיים צבי קעניג, חסיד חב"ד גבה קומה, צעד פנימה בצעדים שקטים וארוכים. למרות החום הכבד של הקיץ הישראלי, הוא היה לבוש בהידור מלא שלא הותיר מקום לספק – סירטוק שחור ארוך, מגבעת שחורה, וגארטל עבה סביב מותניו.

טיפות זיעה קטנות נצצו על מצחו, אך הן לא פגמו כהוא זה בהופעתו המעודנת. להפך – הן רק הדגישו את הנחישות שבבחירתו בלבוש המסורתי המלא, למרות מזג האוויר. אבל מה שמשך מיד את העין לא היה הלבוש החסידי המלא, אלא החיוך הרחב שהאיר את פניו – חיוך שהיה עתיד להפוך לסימן ההיכר שלו ביישוב.

בשבת שחלפה זה עתה, כשישב בביתו בשעות הצהריים והרהר בראיון הקרב, התלבט הרב קעניג קשות. הוא ידע שהושעיה היא יישוב קהילתי–דתי ולא שכונה חסידית. רוב התושבים הם אנשי הציונות הדתית; מהנדסים, אנשי הייטק, אקדמאים שמתהדרים בכיפות סרוגות צבעוניות. אולי כדאי להגיע בלבוש פחות בולט? אולי חולצה לבנה ומכנסיים כהים יתקבלו טוב יותר?

אבל אז נזכר בתשובה המפתיעה שקיבל מהרבי מלך המשיח כשכתב על הראיון הקרב. המענה שקיבל למכתב שהכניס ל'אגרות קודש' דיבר על "בגדי שבת". לרגע תהה אם יש כאן רמז, אבל החלטתו הייתה נחושה – אם הרבי מזכיר במכתבו בגדי שבת, הוא יופיע במלוא ההדר החסידי.

המזגן הישן בחדר הוועדה הרעיש קלות והפיץ אוויר קריר, חברי הוועדה החליפו מבטים מופתעים שעה שנכנס לחדר. הם כבר ראיינו מועמדים רבים בתקופה האחרונה, אבל חסיד חב"ד בלבוש מסורתי מלא? זה היה חדש עבורם.

"תספר לנו על עצמך", ביקשו, אולי קצת במבוכה.

והרב קעניג סיפר. קולו הרך והבטוח מילא את החדר בסיפורים על הפעילות שערך בנצרת עילית, על בית הכנסת הגדול שהחיה מתרדמתו, על השיעורים והפעילויות שהפיחו רוח חיים בקהילה שלמה. אבל יותר מהמילים, דיבר החיוך שלו. חיוך חם, אמיתי, שובה לב. חיוך שאמר "אני כאן בשבילכם", בלי לומר זאת מפורשות.

"איך אתה רואה את השתלבותך ביישוב?" התעניין אחד מחברי הוועדה, מנגב את מצחו במטפחת.

"אני לא בא להשתלב", ענה בכנות מפתיעה. "אני בא להוסיף; להביא את האור של החסידות, את השמחה, את האהבה לכל יהודי. לא לשנות אף אחד, רק להאיר".

שנים אחר כך, כשחברי הוועדה נשאלו מה גרם להם לקבל את הרב קעניג ומשפחתו ליישוב, למרות שלא תכננו לקבל חסיד חב"ד למקום, חייכו: "פשוט לא יכולנו לעמוד בפני החיוך המאיר שלו. היה משהו כל כך אמיתי, כל כך כן בחיוך שלו. הרגשנו שזה לא עוד מועמד שמנסה לרצות אותנו. זה אדם שבא עם כל הלב".

מה שלא ידעו חברי הוועדה באותו ערב קיץ לוהט, הוא שאותו חיוך יהפוך לסימן ההיכר של היישוב כולו. החיוך שילווה את הרב קעניג בהליכותיו ברחובות היישוב, כשהשמש הקופחת מעל או כשכוכבי הגליל מנצנצים בשמיים. זה גם החיוך שיאיר את שיעורי התניא שימסור בלילות, את הפעילויות שיארגן, ואת הקשר המיוחד שיצור עם כל אחד ואחד מתושבי המקום. החיוך שלו הפך זרים למשפחה, ספקנים לידידים, ויישוב שלם לבית חם של אהבת ישראל.

כל זה לא היה אלא תחילתו של סיפור שליחות מופלא בישוב הגלילי.

ילד כובש עולם

אישיותו הכובשת של הרב קעניג שנלקח בשבוע שעבר לבית עולמו בדמי ימיו, ליווה אותו כבר מילדותו בירושלים, דרך שליחותו בנצרת עילית, ועד לרגעיו האחרונים בבית הרפואה. זו הייתה אישיות שמאחוריה הסתתרה נשמה של שליח אמיתי, שכל כולו הקרנת אור ואהבת ישראל.

סיפורו של הרב חיים צבי מתחיל בי"ט כסלו תשל"ו, כשנולד להוריו הרב אלעזר מרדכי ע"ה קעניג, ולאמו תבלחט"א מרת רבקה רחל.

בגיל שלוש, כאשר נסע לראשונה עם הוריו לרגל ה'חלאקה' אל הרבי, מיד כשראה את הרבי בפעם הראשונה, הפתיע את כולם כשפצח בשיר ילדים שהכיר מהגן, ביטוי ראשון לאותה שמחת חיים מידבקת שתאפיין את כל מהלך חייו. ביחידות אליה נכנס עם הוריו לאחר מכן, הרבי הצביע עליו ובירך את הוריו: "שתזכו לנחת ממנו ומשאר ילדיכם" – ברכה שהתגשמה במלואה.

כשחיים היה בן שנה וחצי, עברה המשפחה לנצרת עילית (כיום נוף הגליל), שם הוריו שימשו כשלוחי הרבי. בסביבה החדשה, הרחק מהחממה הירושלמית המוכרת, התגלו כישוריו המיוחדים.

כילד, בהיותו גבוה מבני גילו, הוא הקרין סמכות עם הילדים שסביבו, ואלו הלכו אחריו. כבר כילד צעיר ארגן כינוסים לילדים בבית הכנסת. הוא נהג לארגן את הילדים לתפילה משותפת, ודאג לחלק סוכריות למתפללים הצעירים שהתפללו יפה.

אחד הפרויקטים המרשימים הראשונים שלו היה הוצאת עלון לילדים שכלל דברי תורה, חידות ותשבצים. חיים הצעיר המשיך כל חייו לבצע פרויקטים קטנים כגדולים. הפרויקט המרשים ביותר מתקופת נערותו היה הספר "פסוק לי פסוקך". כנער צעיר, החליט לערוך ספר שיכלול את כל הפסוקים המתאימים למנהג אמירת פסוק לפי אותיות השם הנאמר בסיום תפילת שמונה עשרה.

בעבודת נמלים מרשימה, ישב וסרק את התנ"ך כולו שוב ושוב, מלקט כל פסוק שיכול להתאים. רק לקראת סיום העבודה התברר שאוניברסיטת בר אילן כבר פיתחה תוכנה ממוחשבת למטרה זו… חיים שלח להם את רשימת השמות להם לא מצא פסוקים, וקיבל אישור שאכן אין פסוקים בתנ"ך עבור שמות אלה – עדות לדייקנות ולשלמות עבודתו.

שנים לאחר מכן, כשכבר היה חולה, קיבל הפתעה מרגשת: בארכיון מזכירו של הרבי התגלה שהספר שחיבר בנערותו\ הוגש לרבי, שבירך אותו בברכת הצלחה. "זה כמו המכתב של הבעל שם טוב שהגיע אחרי עשרות שנים", אמר בהתרגשות כשנודע לו על המציאה.

מנעים בקולו

עומק מיוחד בדמותו של הרב חיים צבי קעניג התגלה בלימוד התורה בה שקד בכל עת מצויה.

כשרונו וזכרונו המיוחד, עמדו לו להיות בעל קורא בתורה באופן יוצא מגדר הרגיל. כבר מגיל בר מצווה, הצטיין בקריאת התורה בצורה יוצאת דופן. "השבת קראתי בתורה פעמיים", "השבת קראתי שלוש פעמים", היה מספר בשמחה. גם כבחור צעיר בישיבת חב"ד בלוד, היה הולך מבית כנסת לבית כנסת כדי לקרוא בתורה, כשהוא מנצל את כישרונו המיוחד להפצת התורה.

בנוסף, הוא היה בעל תפילה מוכשר ביותר, שירש את הקול החזק והצלול של אביו וסבו עליהם השלום. הוא ידע להנעים בקולו הערב כשליח ציבור לבבי בימים הנוראים כמו גם בשבתות.

בתחילת שליחותו במושב הושעיה, החליט לשדרג את התחביב שלו ולהתמקצע. כך הלך ללמוד במשך שנה בבית ספר מיוחד לחזנות, על מנת לנצל את כשרונו כראוי. מיד בסיום לימודיו החלה הקורונה במהלכה הזדמן לו להשתמש בכישוריו פעמים רבות, להנאת יהודים רבים שסיפרו בהתפעלות על הסגנון החסידי–לבבי שלו.

פעלתן בלתי נלאה

אחד ממפעלי החיים של הרב קעניג, התרחש דווקא בעת מגוריו בנוף הגליל (אז, נצרת עילית). היה זה בשנת תשס"ה כאשר הוא קיבל תפקיד משמעותי: גבאות בית הכנסת הגדול של העיר, אבל חיים לא הסתפק בניהול השוטף. הוא ראה את הצרכים הרוחניים והגשמיים של הקהילה והחל בשורה של יוזמות. הוא הקים חנות לתשמישי קדושה שהפכה למרכז אזורי, בנה מקווה טהרה שהיה פתוח מדי בוקר, יזם הקמת ברכת דגים ל'תשליך' מכספו האישי ששימשה מוקד עליה לכל האזור. הוא גם הכניס את אולפני 'ניצוצות של קדושה' שפועלים במקום עד היום. הוא עמד בקשר עם קהילות נוספות בעיר וקיים עמם פעילות משותפת.

כשקיבל את תפקיד הגבאות, מצא בית כנסת לא מטופח, עם קהילה מתדלדלת והולכת, כאשר קהל המתפללים הוותיק הלך אט אט לעולמו. תוך עשר שנים הפך את המקום למרכז קהילתי שוקק חיים. כל מי שביקר בבית הכנסת, זוכר את החיוך הרחב ואת הלבביות שבה קיבל כל אורח, כאשר בסוף כל תפילת ערבית היה מכריז בקולו המיוחד: "לילה טוב לכולם, חלומות נעימים, חסידיים ומתוקים!"…

תחושת השליחות שפיעמה בו, הובילה אותו לפעול גם מחוץ למתחם בית הכנסת. כשראה שאין בעיר מסעדה כשרה, יזם את פתיחת "פיצת המלכים" בהשגחת בד"ץ העדה החרדית – מהלך שהיה אז חדשני בעיר והוביל לפתיחת עסקים כשרים נוספים. הוא גם עמד בקשר לבבי וחם עם בעלי עסקים נוספים, כפי שמעיד הסיפור הבא:

יום שישי אחה"צ בנוף הגליל, שעות ספורות לפני כניסת השבת, עצר הרב חיים צבי קעניג ליד 'פיצוציה' קטנה בשכונת הדרום. מבעד לחלון הראווה המכוסה מדבקות צבעוניות של פרסומות לשתייה קלה, ראה את בעל החנות, אלישע להב, מסדר את המדפים.

"שבת שלום!" קרא הרב קעניג בחיוכו המפורסם ונכנס פנימה. אלישע הרים את ראשו במבט מופתע. הוא כבר הכיר את הרב החב"דניק הגבוה עם החיוך הנצחי שהיה עוצר מדי פעם לקנות שתייה ותמיד משאיר מילה טובה מהדהדת. הפעם משהו היה שונה במבטו.

"אלישע", פתח הרב קעניג בנימה רכה, "חשבתי עליך הרבה לאחרונה. על החנות, על השבתות…"

אלישע חייך חיוך מריר. "כבוד הרב, אני יודע מה אתה הולך להגיד. אבל אין לי ברירה. שבת זה היום הכי 'חזק' שלי. בלי השבת – אין לי איך לסגור את החודש".

במקום להתווכח, הרב קעניג שלף דף ועט. "בוא נעשה חשבון", אמר ברוגע. במשך שעה הם ישבו יחד, מחשבים את ההכנסות של שבת, את ההוצאות, את הרווח הנקי. בסוף הגיעו למספר: 2,500 שקל בחודש.

"אתה יודע מה?" אמר הרב קעניג לפתע, שולף פנקס צ'קים מכיסו. "אני אכסה את ההפסד הזה. הנה שנים עשר צ'קים, אחד לכל חודש".

עיניו של אלישע נפערו בתדהמה. "אבל… למה? איך? מאיפה?"

"אל תדאג מאיפה", חייך הרב קעניג. "העיקר שתוכל לשמור שבת בשקט, ולהיות עם בני המשפחה שלך".

אלישע לקח את הצ'ק הראשון בידיים רועדות והפקיד אותו בבנק. אבל כשהגיע זמן הצ'ק השני, משהו בתוכו התקומם. 'מה אני עושה?' שאל את עצמו. 'לוקח כסף על שמירת שבת??'

הצ'קים הנותרים נשארו במגירה. אבל משהו הרבה יותר גדול התחיל לקרות. אלישע התחיל להגיע לבית הכנסת. בהתחלה רק בשבת, לאחר מכן גם באמצע השבוע. הוא גילה עולם של קדושה, של משפחה ושל ערכים.

"זה לא היה רק העסק", סיפר אלישע לבני המשפחה כשדמעות של התרגשות בעיניו. "הרב קעניג הראה לי שיש מישהו שאכפת לו ממני, באמת אכפת לו. לא מהכסף, לא מהעסק – ממני"…

בהמשך אלישע לא רק שמר שבת בעצמו, אלא גם השפיע על בעלי עסקים אחרים בשכונה. "בדרך לבית הכנסת הייתי עוצר, מדבר עם אנשים, מספר להם על השינוי בחיי", שיתף.

היום, משפחתו של אלישע שומרת מצוות, ילדיו לומדים במוסדות חב"ד, והוא עצמו, למרות שהתקרב לחסידות ברסלב, אומר בחיוך: "בלב שלי אני תמיד אהיה חב"דניק. כי חב"ד זה לא רק דרך או שיטה – זה אהבת ישראל אמיתית. זה הרב קעניג".

סיפורו של אלישע הוא דוגמה לדרך שליחותו המיוחדת של הרב קעניג. הוא לא חיפש לשנות אנשים בכוח או להטיף להם מוסר. במקום זה, הוא פשוט אהב כל יהודי באשר הוא, והאמין שכשנותנים מהלב – הלב נפתח בחזרה. הרב קעניג תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה לכל אדם בשפה שלו, אם זה בדיחה שנונה, ווארט לבבי, או טפיחת עידוד חמה.

מאיר את היישוב

מה שהפך את הרב קעניג לדמות כה מיוחדת, היה השילוב הנדיר של למדנות עמוקה עם פעלתנות בלתי נלאית.

כששמאי, תושב הושעיה, מספר על החברותא שלהם בלקוטי תורה, עיניו נוצצות: "למדנו לאט לאט, כל פעם כמה שורות, מתעכבים להבין כל מילה. הרב חיים היה מסביר בכישרון מיוחד, בבהירות שאין כמותה".

יום אחד שמאי החליט לטבול בנהר שבציפורי הסמוכה (זה היה לפני הקמת המקווה ביישוב) עוד לפני הלימוד. "הרגשנו שהלימוד היה אחר לגמרי", הוא סיפר בימי ה'שבעה'.

הרב קעניג האיר את רחובות הושעיה, מקום שליחותו. בל"ג בעומר שחל בתקופת הקורונה, כשקבר רשב"י במירון היה סגור ועננה ריחפה מעל כולם, יצא הרב קעניג עם ילדיו לוי ונתנאל אל הרחוב, הוציא רמקול עם שירים חסידיים, והחל לרקוד. "אנשים שעברו ברחוב הצטרפו אלינו לריקוד – כמובן בלי לגעת, בגלל הקורונה", מספרים בני משפחתו בחיוך.

עם הזמן הפך הרב קעניג לדמות אהובה במיוחד ביישוב הושעיה. הרב חיים בורגנסקי, רב היישוב, מספר איך בליל פורים אחד, כשליבו טוב ביין, דחק בו הרב קעניג: "מה עם הנוער?" הוא לא הסתפק בדיבורים, אלא לקח אותו למסיבת הפורים של הנוער, רקד איתם, ומאז החלו שיעורים קבועים…

שליח, תמיד שליח

המסירות שלו לזולת התבטאה בראש ובראשונה במשפחתו. במשך שנים, כשאביו המשפיע הרב אלעזר קעניג נחלש, הוא היה זה שהביא אותו מהתוועדות להתוועדות, למרות לוח הזמנים העמוס שלו. "היה ברור שאם צריך נסיעות – זה חיים", מספרים בני המשפחה.

סיפור מיוחד התרחש כאשר ביקש להקים מקווה טהרה בהושעיה. גם כשנשרף המקווה בעקבות קצר חשמלי, לא נפלה רוחו. הוא פשוט בנה אותו מחדש. "זה היה האופי שלו", מספרים מכריו, "לא מתייאש, לא מוותר, תמיד ממשיך הלאה עם חיוך".

מסירות נפשו הגדולה למען המקווה עמדה לו גם לאחר פטירתו, כאשר רב היישוב דחק במתעסקים בטהרה לטהר את גופו לא בשפיכת ט' קבין מים שאובים כנהוג, אלא בטבילה במקווה למרות המאמץ והטורח הכרוך במילוי המקווה מחדש, משום ש"הרב חיים מסר את נפשו על המקווה", כדברי הרב.

אותו חיוך נשאר עד הרגע האחרון. הרב מתתיהו ברגמן, מנהל בית חב"ד במרכז הרפואי 'שיבא', שם היה מאושפז בתקופה האחרונה, מספר: "בתקופה הקשה ביותר, כשהיה מאושפז אצלנו, היה מתעקש לרדת לתפילות למרות הקושי העצום. ראו עליו שהוא מרגיש בשליחות בכל רגע, כן, גם בהיותו מאושפז בבית הרפואה".

רב היישוב הרב בורגנסקי, נפרד ממנו בהלוויה כשהוא אוחז בספר התניא בו למדו יחד. "הגענו עד פרק ל"ד", אמר בקול רועד, "לדברים העמוקים ביותר על אהבת ישראל. ואכן, אהבת ישראל הייתה תמצית חייך", הספידו.

כשהציעו לו לתת שיעור ביישוב על עמדת חב"ד בנושאים שנויים במחלוקת, ענה בפשטות: "העניין שלי זה להפיץ אור, לתת את אור החסידות". הרב בורגנסקי סיים את דבריו בהקריאו בקול רם את השורות האחרונות עמן למד יחד עם השליח ע"ה.

גם כשחלה ונחלש, המשיך בעבודת השליחות שלו. ביום כיפור האחרון, למרות ישיבתו בכיסא גלגלים, התעקש לגשת לעמוד התפילה בתפילת הנעילה אותה התפלל בהתרגשות עצומה ובבכיות נוראות. עד רגעיו האחרונים המשיך לבדוק תפילין ומזוזות, לחייך ולהאיר פנים לכל אדם.

למרות השמחה והאופטימיות שחיים שידר לכל סביבתו, הוא היה מפוכח וידע לקראת מה הוא הולך. כך למשל כשדיברו איתו על מקום קבורה, הוא ביקש להיקבר במקום שליחותו הושעיה באומרו בפשטות: "יש כאן אנשים טובים, טובי לב ויראי שמים".

סמוך ממש לפטירתו, כשכבר התקשה לדבר בשל התרופות החזקות, הפתיע את סובביו כשהחל לומר בקול ובחיות את הקדיש.

היום, כשחתנו ובתו ממשיכים את השליחות בהושעיה, הם יודעים שהם נושאים לפיד מיוחד – לפיד של אהבת ישראל טהורה, של התמסרות ללא גבול, ושל חיוך שמאיר את החושך. הם ממשיכים מורשת מיוחדת של אהבת ישראל אמיתית ושל אור חסידי שמאיר בכל פינה, חשוכה ככל שתהיה.

זוהי מורשתו של הרב חיים צבי קעניג, השליח שידע שהדרך הטובה ביותר להפיץ אור היא פשוט – לחייך ולהאיר את העולם.