החסיד בלב אלנבי ומזא"ה • מרתק

מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

בסוף השבוע שעבר מצא את עצמו ר' חיים בסן, בעל פיצרייה כשרה למהדרין ברחוב אלנבי שבתל אביב, בעין הסערה התקשורתית. המחבל שביצע את פיגוע הדקירה בתל אביב, תועד במצלמות האבטחה אוכל בפיצרייה שלו דקות ספורות לפני נסיון הרצח המתועב. הסרטונים מהמצלמות הראו את המחבל יושב בשולחן החיצוני, מדבר אנגלית במבטא ערבי, ואפילו מחזיר את הצלחת בנימוס – "דבר שלא הרבה ישראלים עושים" כפי שמציין חיים בסן בחיוך.

מאחורי הכותרות הדרמטיות מסתתר סיפור חיים מרתק של חזרה בתשובה, שליחות, ומסירות נפש לערכים – סיפור שמתחיל לפני למעלה מארבעים שנה.

"זה היה תהליך מאוד איטי" מספר בסן, היום בן 62, כשהוא משחזר את תחילת דרכו הרוחנית. על פניו נסוכה ארשת רצינית כשהוא נזכר באותם ימים ראשונים של שנות המ"מים.

"בגיל 22, אחרי הצבא, חבר טוב שלי שהיה שחקן כדורגל, סחב אותי לשיעור תורה. זה היה שיעור שהתקיים פעם בשבוע, ואלו היו הצעדים הראשונים שלי בכיוון". בשש השנים הבאות המשיך חיים להגיע לשיעורי תורה מדי פעם, בעוד חייו המשיכו לזרום במסלולם הרגיל, בעיקר סביב פיתוח הגוף ובלימוד אומנויות לחימה שונות. עד גיל 28 עדיין לא שמר שבת, אך הזרעים שנזרעו באותם שיעורים, החלו לנבוט לאיטם.

בתקופה ההיא, היה בסן מחובר גם לחסידות קוז'ניץ, שהתבססה במרכז תל אביב. "הייתי קשור מאוד לאדמו"ר מקוז'ניץ", הוא מספר. "הוא יהודי מאוד מיוחד". הקשר הזה, שנראה אולי אקראי באותה עת, יתברר לימים כחוט מקשר משמעותי בסיפור חייו.

תפנית חיים בגיל 28

את השיחה עם חיים אנו עורכים בחנות הפיצה שלו, כשהוא מדי פעם עוצר, ונותן שירות לתושבים המבקשים לקנות פיצה. תוך כדי דיבור, הוא מרדד בידיים מיומנות משטחי הבצק, מפזר גבינה צהובה, זיתים או 'שאר ירקות', הכול לפי הביקוש. חלק מהקונים מזכירים את ה"אורח" שהתארח אצלו אך לפני כמה ערבים. "איזה מזל יש לך", הם אומרים לו, והוא מושך בכתפיו "הכל מלמעלה", הוא אומר כשהוא מצביע כלפי שמים.

נקודת המפנה בחייו של בסן הגיעה בגיל 28, כשהחליט לעבור מארץ ישראל לברזיל, שם פגש לראשונה את חב"ד והתוודע לפעילות השלוחים. "דווקא שם, בברזיל הרחוקה, תפס אותי שליח הרבי הרב מנחם מענדל ליברוב", הוא נזכר כשחיוך רחב מאיר את פניו. "לא ידעתי מה זה חב"ד בכלל, לא ידעתי מה זה 'רבי'. כל מה שעשיתי עד אז היה שיעורי תורה, אבל מעבר לזה, לא היה לי כל קשר לחב"ד".

המעבר לברזיל התגלה כצומת משמעותי בחייו, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה עסקית.

התקופה בברזיל הייתה תקופה של פריחה והתפתחות בכל המישורים. בסן הקים שם עסק משגשג – חברה שייצרה שקים לחקלאות, שהעסיקה שמונים עובדים. "היה לי הצלחה יפה מאוד", הוא משחזר כשניצוץ של גאווה בעיניו. "עשינו עסקים בכל ברזיל". ברזיל, כפי שהוא מסביר, היא מדינה חקלאית ענקית, והביקוש למוצרים שלו היה גדול. במשך תשע שנים פרח העסק שלו, והוא צבר ניסיון עסקי רב וקשרים ענפים בתעשייה המקומית.

במקביל להצלחה העסקית, התחולל בו שינוי פנימי עמוק. הוא החל לשמור שבת, תוך תהליך הדרגתי. שליח הרבי הרב ליברוב ורעייתו מרים, הפכו למעין הורים רוחניים עבורם, והם ידעו להוביל אותו בעדינות בשבילי התשובה. "הם בשבילי כמו משפחה, אפילו יותר". אומר בסן בהתרגשות. "למרות שעברו 28 שנים מאז שעזבתי את ברזיל, אנחנו עדיין בקשר שוטף".

אך לאחר תשע שנים של הצלחה, נאלץ בסן להתמודד עם משבר גדול. הלשנה מצד מתחרה עסקי איימה על המשך פעילות החברה. "הייתי יכול להישאר", הוא מספר, "אבל החלטתי שזה הזמן לחזור לארץ ישראל". באותה תקופה מצא את עצמו בנקודת מפנה נוספת בחייו, ובגינה החליט להישאר קרוב ליהדות גם בארץ ישראל.

כשחזר לארץ ישראל בשנת תשנ"ז, התיישב בשכונת רמת אביב וחיפש את הקהילה החב"דית באזור. "זה היה בדיוק כשהרב יוסי גינזבורג הגיע לרמת אביב. הכול היה מאוד התחלתי – דירה קטנה ברחוב ברזיל, בקושי היה מניין. היו אולי שני תלמידים ראשונים ועוד כמה מקורבים", הוא מתאר את התקופה ההיא בנוסטלגיה: "היינו צריכים לחפש מניין בחוץ. לפעמים היו רק שלושה–ארבעה אנשים", בסן הצטרף לקהילה המתהווה, וראה בעיניו מקרוב את צמיחתה המופלאה במהלך השנים.

דמות חסידית כהשראה

הקשר של חיים בסן לקהילת חב"ד ברמת אביב, הלך והעמיק עם השנים. "כל הילדים שלי למדו במוסדות של רמת אביב", הוא מספר בגאווה. "הבת שלי נישאה למני סטמבלר, הבן של הרב לוי סטמבלר מאוקראינה, והזוג הצעיר יצא לשליחות בקייב". עיניו נוצצות כשהוא מדבר על חתנו: "בחור מוכשר ברמות גבוהות".

אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו של בסן, היה הרב זושא ריבקין ז"ל, שניהל את מסעדת 'ישורון' הסמוכה למה שלימים תהפוך לפיצרייה שלו. "הוא היה אחד האנשים שהכי השפיעו עליי. בשנת תשס"ח הפסדתי המון כסף בבורסה. שנתיים ימים לאחר מכן, עוד הסתובבתי עם המועקה הזאת. יום אחד שפכתי את ליבי בפניו על המצוקה שלי. אמרתי לו 'מילא הכסף שהלך, אבל הבעיה היא שיש לי חמישה ילדים לפרנס'. הוא הסתכל עליי בעיניים דומעות ואמר 'זו בעיה? הבעיה שלי היא שאין לי ילדים'…"

הסיפור הזה והאמרה הישירה שלו החזירו את חיים בבת אחת לפרופורציות הנכונות. "ר' זושא היה יהודי חולני שסחב איתו שלל בעיות רפואיות לאורך שנים ארוכות" – הוא ממשיך ומדבר בהערכה עמוקה על דמותו של הרב ריבקין – "ואף אחד מסביבתו לא הרגיש או ידע מכך. תמיד היה כשצהלתו על פניו. יהודי מיוחד מאוד".

חיים התרשם מאוד מהעובדה שר' זושא המשיך לנהל את המסעדה שלו גם כשכבר לא הייתה רווחית מבחינה עסקית. "הוא נשאר במסעדה והחזיק אותה לאור ההוראה מהרבי, רק בשביל לשמוע 'שמע ישראל' מהילדים שהיו מגיעים לקבל ממתקים. הרבי אמר לו להישאר שם, והוא נשאר בקבלת עול".

מסתבר, שבאיזשהו מקום, המסעדה של ר' זושא נתנה לחיים בסן השראה. היה זה לפני כעשרים שנה, כשהזדמנות עסקית נקרתה בדרכו דרך חסיד של האדמו"ר מקוז'ניץ. זה האחרון הציע לו פיצרייה במחיר מציאה. חיים החליט לשנות כיוון בחיים ורכש את העסק. לאחר שראה שהמקום לא מתאים כל כך לפיצרייה, הוא חשב לפתוח את הפיצרייה שלו במקום מרכזי בתל אביב.

לאחר שהרעיון נבט במוחו, החליט בסן להתייעץ עם ר' זושא ריבקין, שכאמור הייתה לו מסעדה סמוכה מאוד למקום החדש. בעידודו של הרב רבקין הוא פנה לבקש את ברכת הרבי באמצעות ה'אגרות קודש'. "פתחנו את האגרות קודש במסעדה של ר' זושא. אני לא זוכר בדיוק מה היה כתוב, אבל יצאה ברכה מעודדת להצלחה. עם הברכה והעידוד, החלטתי לקחת את ההזדמנות בשתי ידיים".

הפיצרייה החסידית של חיים בסן

הפיצרייה נמצאת במיקום אסטרטגי, פינת רחובות אלנבי ומזא"ה בלב תל אביב החילונית. "החלטתי לפתוח עסק של אוכל שגם החב"דניקים יוכלו לאכול בו, ועם זאת, במקום מאוד מרכזי בלב תל אביב על כל המשתמע מכך".

במקביל, הפיצרייה הפכה לסוג של מרכז עבור הקהילה החרדית בתל אביב: "לחב"דניקים אין מקום אחר לאכול פיצה בכל האזור. יש גם חסידי גור ושומרי מצוות אחרים בתל אביב שנהנים לבוא לכאן וליהנות מפיצה איכותית. העסק לא בנוי רק עליהם, ולכן היינו צריכים לייחד את הפיצה שלנו בצורה מיוחדת כדי שתשגשג באזור הרווי בפיצריות ומסעדות. ב"ה הציבור הרחב מצביע בשביעות הרצון שלו" מוסיף חיים בחיוך.

על איכות הפיצה שלו בסן מדבר בגאווה: "יש לי מתכון מיוחד, וכל מי שאוכל אומר שזו הפיצה הכי טובה שאכל. גם אנשים שלא מחפשים דווקא כשרות מהדרין, סבורים כך". הוא מודע לכך שהמחירים שלו גבוהים יחסית, במיוחד בהשוואה לפיצריות בבני ברק הסמוכה: "אם רוצים פיצה איכותית עם כל מה שצריך, היא לא יכולה להיות זולה. בתל אביב זה פשוט בלתי אפשרי. אבל אחרי ביס אחד מהפיצה, גם הקליינטים המזדמנים מבני ברק אומרים 'עכשיו אני מבין למה זה המחיר…'"

ר' חיים מקפיד על סטנדרטים גבוהים, הן באיכות והן בכשרות, גם כשזה כרוך במאמץ ובעלויות נוספים. "התחייבתי שכל המוצרים יהיו בכשרות מהדרין של הרב לנדא או העדה החרדית. יש מצבים שזה לפעמים מאמץ גדול להשיג הכל. יש לנו לא רק פיצות, אלא גם פסטות, טורטיות, סלטים ומאפים".

איך האתגרים בשמירה על כשרות מהודרת במרכז תל אביב?

"לגמרי לא פשוטים". מודה חיים ומספר על האתגרים שמכפילים את עצמם בשנת שמיטה, כשלעיתים הוא נאלץ להוריד מוצרים מהתפריט כשאין אפשרות להשיגם בכשרות הנדרשת. "לדוגמה, רוטב הפיצה שאנחנו משתמשים בו, מיוצר בגן שמואל. זה הרוטב הכי איכותי שיש. אבל בשנת שמיטה, פתאום באמצע השנה יכול להיות שהוא ייגמר. אנחנו צריכים להצטייד מראש במאה קרטונים, כל קרטון שוקל עשרים קילו, וצריך למצוא מקום לאחסן את כל זה. זה חתיכת אתגר".

עם השנים הפכה הפיצרייה למעין בית חב"ד קטן במרכז תל אביב, ממש כמו שהיה אצל ר' זושא… "יש דוכן תפילין, יש לקוחות קבועים שיש לי קשר איתם מעבר למכירת אוכל", הוא מסביר. לפעמים המצב אפילו מביך אותו: "יש אנשים שחושבים שאני איזה רבי", הוא מחייך במבוכה ומושך בכתפיו. "חושבים שיש לי איזה מבט מיוחד. באים להתייעץ, לשאול…"

הפיצריה קיימת במתכונת הנוכחית למעלה מעשרים שנה, נצח במושגי מרכז–מזון בתל אביב. "זה נדיר בתחום הזה, ובמיוחד במקום כשר למהדרין".

חיי היומיום בפיצרייה הם מפגש מרתק בין עולמות. בכל יום נכנסים אנשים מכל קצוות הקשת החברתית הישראלית – דתיים ושאינם, תיירים, עובדי משרדים מהסביבה, סטודנטים וחסידים. החיבור בין העולמות מתבטא גם במיקום עצמו, כאמור, בפינת הרחובות אלנבי ומזא"ה, באזור שעובר שינויים מואצים בשנים האחרונות.

"לא חשדתי בשום דבר"

השבוע, כשהתברר שהמחבל אכל בפיצרייה שלו דקות ספורות לפני הפיגוע, מצא בסן את עצמו במרכז סערה תקשורתית. "שלחתי את הסרטון מתוך החנות לחבר מהקהילה ברמת אביב, והוא כנראה שלח את זה הלאה, ומשם זה התגלגל לכל מקום. כל העיתונים, אתרי חדשות ורשתות טלוויזיה".

בשיחה עם 'בית משיח', הוא משחזר: "הגיע לפה אותו מחבל, אכל שני משולשי פיצה עם זיתים ולקח פחית שתיה. הוא ישב בחוץ ואכל, וכשסיים לאכול החזיר את הצלחת שלו ואמר 'תודה' באנגלית ויצא למסע הרצח שלו שהסתיים ב"ה ללא נרצחים.

"אני לא קישרתי בהתחלה. לא שיערתי שיש פה משהו מיוחד. הוא דיבר אנגלית עם מבטא ערבי, אבל זו לא הפעם הראשונה שבאים אלינו ערבים שמדברים אנגלית, זה קורה", מסביר בסן מדוע לא חשד בו. "כאמור, הוא אפילו החזיר את הצלחת – דבר שלא הרבה ישראלים עושים.

"כרבע שעה אחרי שיצא, שמעתי צעקות 'מחבל' 'מחבל'. ראיתי מלא אנשים רצים לכיוון הפיצה. שמעתי יריות ברקע. דמיינתי שיש פה מחבלים עם נשקים. התברר שהיריות כוונו כנגד המחבל עצמו. לא קישרתי בשום מצב שמדובר באותו אדם שהיה אצלי כמה דקות קודם לכן…

"רק כשהגעתי הביתה בהמשך, ופתחתי את הרשתות החברתיות ואת הדיווחים, ראיתי את תעודת הזהות של המחבל ואת התמונה שלו, ומיד הבנתי שזה הוא".

האם אתה חושש מהבאות?

"אני לא מרגיש משהו מיוחד, אנחנו חב"דניקים. מאמינים שבזכות ה'מבצעים' והברכות של הרבי, הכל יהיה בסדר".

למרות הטלטלה והחשיפה התקשורתית, בסן ממשיך לעמוד על משמרתו. רחוב אלנבי עובר שינויים משמעותיים בעקבות עבודות הרכבת הקלה. המדרכות צרות יותר, מספר מקומות הישיבה בחוץ הצטמצם, אבל הריח של פיצה טרייה ממשיך להתפשט ברחוב. בפנים החנות קטנה יחסית, אבל בחוץ יש מספיק מקומות ישיבה למשפחות.

חיים בסן ממשיך לעמוד שם, מחייך לכל הנכנס, מקפיד על כל פרט קטן בהכנת הפיצות, ובעצם נוכחותו החסידית מפיץ אור יהודי חם בלב תל אביב. "אנחנו מוסרים את הנפש על עסק בכשרות מהודרת", הוא אומר בפשטות. "זה לא סתם עסק. זו שליחות!"