מלאכים חב"'דים: שליחות של חסד במסדרונות תל השומר

מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

כוס קפה שמחממת את הלב

השמש נוטה לשקוע מעל מתחם בית הרפואה 'תל השומר' כשר' מיכאל וחני מזרחי עם כמה מילדיהם מחנים את רכבם בחניון ההולך ומתרוקן.

רכבים נכנסים ויוצאים, אמבולנסים חולפים בסירנות, צוותים רפואיים מתחלפים במשמרות בשקט מקצועי, ומשפחות עייפות יוצאות אחרי יום ארוך של ביקור. אבל אצל בני הזוג מזרחי, רק כעת מתחיל יום עבודה: הם פורקים את העגלה שלהם בתנועות מיומנויות. זהו עוד יום חמישי, עוד ערב שבת מתקרב, ועוד ביקור במחלקות השיקומיות של 'תל השומר'.

העגלה שלהם פשוטה אך מאובזרת היטב, נושאת הרבה יותר מסתם שתייה חמה ועוגיות. על מדפי העגלה מסודרים בקפידה תרמוסים מהבילים של קפה טרי, קופסאות תה במגוון טעמים, ועוגיות ביתיות שנאפו באהבה. לצדם מונחים סידורים קטנים, נרות שבת ודפי פרשת השבוע – כל אחד מהם מהווה גשר קטן בין העולם הגשמי לרוחני. ידיה המיומנות של חני מסדרות את הכוסות החד פעמיות, בודקות שיש מספיק סוכר, חלב וכפיות פלסטיק. היא יודעת שלפעמים דווקא בפרטים הקטנים האלה טמון מפתח הלבבות.

"זה התחיל לפני שבע שנים שנים", משחזרת חני. "אמא שלי הייתה מאושפזת כאן במחלקה במשך חצי שנה. בתקופה ההיא, כשישבתי לצדה שעות ארוכות במסדרונות הללו, הבנתי משהו עמוק על כוחה של נתינה פשוטה".

היא מתארת איך בשעות הארוכות והקשות של המחלקה, כוס קפה חמה יכולה להיות הרבה יותר מסתם משקה – היא יכולה להיות חיבוק, נחמה, רגע קטן של חסד בתוך ים של דאגה וכאב.

"הבנתי כמה זה הכרחי לפעמים", היא ממשיכה לשחזר. "לפעמים אדם נמצא עם מישהו שסועד אותו, ואין לו זמן אפילו לכוס מים או לכוס קפה. אמרתי אז לעצמי, שבעזרת השם, כשאמא תשתחרר, אני מאוד רוצה לעשות את זה".

הרב מיכאל מזרחי, שדמותו החייכנית מוכרת היטב במסדרונות המחלקה, מוסיף: "עם הזמן ראינו שלמרות שהיו עגלות של ארגונים נפלאים כמו 'עזר מציון' וכדומה, היה מקום למשהו נוסף – משהו שישלב את החום האנושי עם המסר העמוק של הרבי שלפעמים דווקא המעשה הקטן ביותר, החיוך, המילה הטובה, יכולים להיות הניצוץ שמדליק את האור הגדול ביותר".

עם השנים, המסדרונות השקטים למחצה של המחלקה השיקומית, הפכו לבית שני עבור בני הזוג מזרחי וילדיהם. הם מכירים כל פינה, כל חדר אחיות, כל ספסל עליו יושבים בני משפחה מודאגים. הם יודעים מתי הזמן הטוב ביותר להגיע לכל חדר, מי מהצוות הרפואי זקוק לעידוד בעצמו, ואיפה בדיוק לעצור את העגלה כדי שהריח החזק של הקפה הטרי יתפשט בדיוק במקום הנכון.

"העניין הוא שאתה לפעמים בא לאדם ואתה מחזק אותו ואומר לו 'תחשוב טוב יהיה טוב', 'חשיבה חיובית יוצרת מציאות', ואנשים קשובים ברגעים קשים אלה. יש גם אנשים שאין מי שיבוא לבקר אותם. ופתאום אתה נכנס, מאיר פנים למישהו, שואל לשלומו – בכך אתה נותן לו תקווה".

'אם מתן יתחיל לדבר, אקח על עצמי להניח תפילין'

במהלך השנים, בני הזוג מזרחי היו עדים למקרים רבים של שינוי והתעוררות. אחד הסיפורים המרגשים ביותר הוא של מתן בלו, ספורטאי מפורסם ובולט מתחום הנינג'ה. "הוא הגיע למחלקה אחרי שעבר אירוע לבבי קשה", מספר מיכאל. "אמנם הצליחו להחזיר אותו לחיים, אבל הוא לא דיבר והיה סוג של 'צמח' רח"ל, על כיסא גלגלים, בחור צעיר בן 30 בשיא חייו.

"כל פעם היינו מציעים לאביו שיביא את התפילין ואת המזוזות לבדיקה, אבל הוא היה אומר משפטים שמתחילים במילים 'אתם הדתיים האלה'… ולא רצה. אבל בחנוכה החל השינוי. הצענו להם להדליק נרות חנוכייה. זה היה בנר השמיני, וכל חברי קבוצת ספורטאי הנינג'ה הגיעו. ניצלנו את ההזדמנות, הבאנו ללובי חנוכייה גדולה ואמרנו שזה עת רצון גדולה להתפלל ולבקש בקשה.

"באותו מעמד, האח של מתן אמר משפט מכונן: 'אם מתן יתחיל לדבר, אני לוקח על עצמי להניח תפילין'. יומיים אחרי חנוכה, קרה הנס – מתן התחיל לדבר. המילים הראשונות שהוא אמר היו מתוך שיר שהילדים שלנו תמיד שרו לו ליד המיטה: 'מתן בן אתי – השם שומר עליך; מתן בן אתי – השם אוהב אותך'…"

סיפור נוסף שנחרת בזיכרונם של בני הזוג מזרחי, הוא של אדם שהיה "כמו שק תפוחי אדמה", כדברי חני. "אשתו הייתה מטפלת בו במסירות רבה. פגשתי אותה ביום הכי קשה שלה. היא אמרה לי 'אף פעם לא היו לי שאלות לאלוקים, אף פעם לא! אבל בעלי יצא מהמחלה הארורה, ויום לאחר מכן עלה על סולם, נפל ונהיה כמו צמח'…"

חני דיברה איתה על ענייני ביטחון וחיזוק באמונה. בין היתר הציעה לה להשמיע לבעלה את הניגון של רבי מיכל מזלוטשוב נ"ע שידוע בסגולתו לעורר רחמים רבים. "ביחד עם השמעת הניגון, לקחה על עצמה נטילת ידיים ליד המיטה", מספרת חני. "יום אחד היא התקשרה נרגשת – 'חני, את לא מבינה, הוא התחיל לדבר!' היום האיש הזה עומד על שתי רגליו, בן אדם שהיה כל הזמן במיטה כאילו לא היה לו שום סיכוי".

מפרוץ המלחמה, המחלקות מלאות עד אפס מקום

מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל', המציאות במחלקות השתנתה ללא היכר. "בפעם הראשונה שנכנסנו אחרי שפרצה המלחמה, הייתי בהלם טוטאלי", משתפת חני. "היינו רגילים להיכנס לכל המחלקות של השיקום, אבל אף פעם לא ראיתי אותן כל כך מלאות וגדושות. היו שם גם פצועי המסיבה הידועה, וגם חיילים פצועים רבים, כרותי גפיים מכל הסוגים".

אחד המפגשים המטלטלים שלהם, היה עם מר אבידע בכר מקיבוץ בארי. "הוא איבד את אשתו ואת בנו, כמעט איבד גם את חייו. במאבק עם המחבלים, הוא איבד רגל", מספרת חני. קולה רועד מעט. "בתו התחבאה בתוך ארון, וכל הזמן אמרה לו 'אבא תחיה, אתה תישאר בשבילי'…"

למרות הטרגדיה העצומה, אבידע מצא בתוכו את הכוח להודות: "התחלתי להבין שאני צריך להודות לאלוקים שנתן לי אישה לשלושים וחמש שנה, זה לא מובן מאליו; שנתן לי ילד ליהנות ממנו חמש עשרה שנים, גם זה לא מובן מאליו…"

"פגשנו גם צעירים שנפגעו במתקפת שמחת תורה", מספרת חני. "פגשנו במחלקה בזוג, חתן וכלה, שהיו במסיבה בבארי. שניהם איבדו רגל ימין שלהם. שאלתי את הבחורה איך היא מרגישה עם זה. היא אמרה לי 'אני רוצה להגיד לך שאני מודה לאלוקים שהשאיר אותי בחיים, כי כשראיתי כל מה שהיה סביבי, זה לא מובן מאליו כלל שאני מדברת איתך…."

לאחרונה נפתחה מחלקה חדשה לחיילים במצב קשה במיוחד. "אלו חיילים שאין להם תקווה", משתפת חני בכאב. "אמרתי לאחת האמהות – 'תקשיבי, בשום פנים אל תסכימי להגדרה הזו; הקב"ה הוא כל יכול'." היא מספרת על אשת אחד הפצועים, שבמקום להישבר, מחזקת גם את חמותה: "היא כל הזמן אומרת לה 'יהיה בסדר, את עוד תראי שיהיה טוב'".

לפעמים הניסים מתרחשים בדרכים בלתי צפויות, כך לדוגמה, חני מספרת על מפגש מטלטל שהיה לה לאחרונה: "ראיתי אישה שפניה היו קפואות והידיים ממש שרופות. לא שאלתי שאלות, שכן אני אף פעם לא שואלת. אם מישהו משתף – משתף. אבל היא התחילה לספר לי את סיפורה".

האישה נסעה עם בנה היחיד על קולנועית כשהבטרייה פתאום התפוצצה. "הילד צרח 'אימא', ויותר – זהו, נגמר", מספרת חני בקול חנוק. "האישה הייתה בסוג של תרדמת ועברה מוות קליני. היא מספרת שהרגישה באותו הזמן כי ניתנה לה האפשרות לבחור אם לחזור לעולם הזה או לא, והיא בחרה לחזור. אבל לאחר שהתעוררה, התחרטה על הבחירה הזו, שכן לא ידעה שהבן שלה הלך. 'אילולא היו לי הורים, לא הייתי נשארת בחיים. אני לא רוצה לצער אותם עוד יותר', אמרה.

"בעלה של האישה עמד שם ושמע את השיחה הקשה. אמרתי לה – 'זה באמת קשה, באמת קשה; לא הייתי רוצה להיות במקומך אפילו שנייה. אבל את צריכה לחשוב גם על הילד המתוק שלך שהלך – איך הוא רוצה לראות אותך היום? הוא רוצה לראות אותך במצב הזה, או שהוא רוצה לראות אותך שמחה ומאושרת?'

"בעלה הגיב מיד: 'כמו שאני מכיר אותו, הוא היה רוצה לראות אותה רק שמחה ומאושרת'. שיתפתי אותה בסיפור המפורסם על תינוק בן שנתיים שנפטר, וההסבר שנתן הבעל שם טוב להוריו – שזו הייתה נשמה שהייתה צריכה תיקון מסוים בעולם הזה, ומיד כשסיים את התיקון, חזר למקום הנכון לו. אמרתי לה שאיני יודעת מה הנשמה הזאת הייתה ומה היא באה לתקן, אבל בוודאי יש משמעות".

סיפור נוסף שממחיש את כוחה של האמונה, הוא של אישה אחרת שפגשה חני במחלקת השיקום. "להצהרתה, היא אתאיסטית מוחלטת", מספרת חני. "הכרנו ממש בלי כוונה תחילה, לאחר ששאלתי אותה שאלה אקראית. היא סיפרה לי שעברה חמש הפלות, אבל יש לה שני ילדים. הילד הקטן שלה בן עשר.

"אמרתי לה שזו ההוכחה הכי גדולה שהיא יכולה. היא השיבה 'כן, אבל עברתי חמש הפלות ואמרו לי שזהו זה, אני לא יכולה להביא יותר ילדים'.

"לא ויתרתי לה ואמרתי לה שהרופא יכול להגיד מה שהוא מבין, אבל ה' יכול לעשות הכול, ובעזרת ה' את תזכי לעוד ילד. התחלנו להתפלל עליה, ואחרי תקופה שהכרנו הרגשתי שיש לי את האומץ לבקש ממנה להדליק נרות שבת.

"הייתי שולחת לה כל יום שישי את זמן ההדלקה", נזכרת חני. "אמרתי לה שיש עניין להדליק בזמן כדי שלא לחלל את ההדלקה. היא הסכימה.

"הקשר הלך והתהדק. הם באו אלינו הביתה, גם הזמנו אותם לסוכות אלינו. בעלה לא הסכים להניח תפילין בשום אופן. מתברר כי הוא עבר חוויה קשה בבר מצווה שלו, צחקו עליו שהוא לא יודע להניח תפילין בעת שהלך להניח בפעם הראשונה בכותל המערבי.

"יום אחד הם היו אצלנו בהתוועדות", ממשיכה חני "החבר'ה ניגנו ארבע בבות, והיא אומרת לי 'אני לא יודעת מה קורה לי, אני מתחילה לבכות ולא יכולה לעצור את הדמעות. את יכולה להסביר לי למה אני בוכה? למה אני מתרגשת כל כך?' אמרתי לה שהניגון הזה נוגע בעצם הנשמה.

"בכל פעם שהייתי מדברת איתה על כך שבע"ה עוד יהיו לה ילדים, היא הייתה אומרת 'עזבי, אני כבר הפנמתי שלא יהיו לי ילדים נוספים'.

"בפורים, כטוב ליבו של בעלי מיכאל במשתה היין, הוא בירך אותם שבשנה הבאה יבואו עם תינוק או תינוקת. ובאמת, שנה לאחר מכן, יום אחרי פורים היא ילדה בת"… מספרת חני בהתרגשות. "אמרתי לה 'עכשיו את יכולה ללכת לרופא שלא נתן לך סיכויים, ולהראות לו את הסיכוי שהתממש…

"מי שסיכם את זה הכי טוב", מספר ר' מיכאל, "שדווקא הבעל, זה שכל הזמן קירר את העניין, שלח הודעה ובה כתב: 'מדהים איפה נפגשנו ואיפה אנחנו היום'…

בשיקום מגלים את בורא עולם

אחד הנושאים שחוזרים ועולים שוב ושוב בשיחות במחלקות השיקום, הוא המתח בין הרפואה המודרנית לבין האמונה. חני מספרת על אמהּ, שבאחד הניתוחים אמרו לה שהיא תישאר על כיסא גלגלים. "אמא שלי הניפה אצבע 'מאיימת' על הרופא, כמו שעושים לילד נו–נו–נו, ואמרה לו: 'תקשיב, הרבי מלמד אותנו שלך ניתנה הרשות לרפא. לך יש את הידע לנתח אותי ולא מעבר לזה. אתה תעשה את העבודה שלך, את השאר תשאיר לבורא עולם'. היום, אמא שלי הולכת על שתי רגליה, והרופאים בהלם".

ר' מיכאל וחני נתקלים במקרים של אנשים שמחפשים בעצמם דרך רוחנית. "פגשתי פה פעם אישה לא דתייה שסיפרה שאמרו לה שקריאת ספר 'דברים' היא סגולה לרפואה. היא הלכה לשכונת מאה שערים כדי לקנות את הספר. היא השתדלה להתלבש בצניעות יחסית, למרות שאינה שומרת מצוות. למרבה הצער, היא נתקלה שם ביחס עוין. אמרתי לה שזה ממש לא מה שהתורה רוצה, וכי מדובר בקומץ קטן שלא מייצג את כלל שומרי המצוות.

"צריכים להתחזק באהבת ישראל; בסופו של דבר כולנו אחים, וכשאתה נותן אהבה, אתה מקבל אהבה בחזרה. זה מה שאנחנו רואים בכל ביקור בבית הרפואה – כשאתה בא עם לב פתוח ואהבה אמיתית, אנשים נפתחים, והניסים קורים".

קבוצה שהפכה לקהילה

פעילותם של בני משפחת מזרחי נמשכת שעות ארוכות. "אנחנו מגיעים בסביבות חמש, חמש וחצי, ויכולים לצאת משם בשעות הלילה", מסביר מיכאל, "תלוי כמה שיח מתפתח באותו ביקור. לפעמים יש אנשים שממש זקוקים שתקשיב להם, תשמע אותם ותיתן להם עידוד ותקווה".

הפעילות ממומנת מכיסם הפרטי. "זה גם נותן המון לילדים", אומר ר' מיכאל, "הבת הקטנה שלי מגיעה איתנו כבר מאז גיל שנתיים, לפני שבע שנים. אנשים שרואים מה שרואים כאן, מקבלים פרופורציות לחיים ועד כמה צריך להודות על מה שיש. שום דבר לא מובן מאליו".

"אתה יודע", מוסיפה חני, "אני יוצאת לפעילות בימי חמישי, יום הבישולים שלי; הרבה פעמים אני כבר בלי כוח, אבל אני חוזרת תמיד עם כל כך הרבה כוח. כי כשאתה נותן – אתה מקבל. כשאתה מחזק – אתה מתחזק".

ההתוועדויות שהם מקיימים בביתם עבור אנשי מחלקות השיקום, הפכו למסורת של ממש. "זה התחיל מהתוועדות קטנה אחרי שאמא שלי השתחררה", מספרת חני, "והיום זה הפך למשהו הרבה יותר גדול. בכל התוועדות הבית מתמלא בנשים מכל הרקעים – נשות מטופלים, בנות משפחה, ולפעמים גם מטופלות משוחררות שממשיכות לשמור על קשר.

"יש משהו מיוחד בהתוועדויות האלה, זה לא סתם מפגש חברתי. יש שם שיחות עמוקות על אמונה, על התמודדות, על כוח. הניגונים החסידיים, במיוחד ניגון 'ארבע בבות', פותחים את הלבבות בצורה שאי אפשר להסביר במילים. ראיתי נשים שמעולם לא היה להן קשר ליהדות, והן בוכות כשהן שומעות את הניגונים האלה.

"אחת הנשים הגיעה להתוועדות אחרי שבעלה השתחרר מהשיקום. היא סיפרה שמעולם לא האמינה באלוקים, אבל אחרי שראתה את נס ההחלמה שלו, משהו בתוכה השתנה. בהתוועדות, כששמעה את הניגון, היא פשוט התמוטטה בבכי. אחר כך אמרה: 'עכשיו אני מבינה למה אומרים שהמוזיקה היא שפת הנשמה'.

"בהתוועדויות אנחנו גם לומדות על כוחה של המחשבה החיובית. זה לא סתם סיסמה", מדגישה חני "זו תורה שלמה שקיבלנו מהרבי – שהמחשבה יוצרת מציאות חדשה. כשאדם חושב טוב, זה משפיע על המציאות שלו. ראינו את זה קורה שוב ושוב במחלקות".

מאז תחילת המלחמה, ההתוועדויות קיבלו משנה תוקף. "הכאב הוא עצום, אבל גם הכוח שאנחנו מוצאות זו בזו. יש לנו קבוצה של נשות פצועים שנפגעו ב–7 באוקטובר. הן מגיעות להתוועדויות, ולמרות הכאב העצום, הן מחזקות האחת את רעותה. יש שם אהבת ישראל אמיתית, בלי גבולות, בלי מחיצות.

"אחת הנשים הצעירות איבדה את שתי רגליה במתקפה. בהתחלה היא לא רצתה לשמוע על שום דבר רוחני. אבל במפגשים, כששמעה את הסיפורים של האחרות, משהו בה נפתח. היום היא אומרת שהאמונה נותנת לה כוח להתמודד עם השיקום הקשה".

הרב מיכאל מוסיף ומספר על המפגשים עם החיילים הפצועים במלחמת 'חרבות ברזל'. הללו חושפים עומקים חדשים של כוח אנושי ואמונה. "בכל פעם שאנחנו נכנסים למחלקה" מספר הרב מיכאל "אנחנו פוגשים גיבורים אמיתיים. לא סתם גיבורי מלחמה – גיבורי נפש".

הוא מספר על חייל צעיר שנפצע קשה בקרב ואיבד את שתי רגליו ואף נכווה קשות בכל גופו. "כשהבאנו לו תפילין בפעם הראשונה, הוא פשוט בכה. 'תודה שאתם מזכירים לי שיש דברים שאני עדיין יכול לעשות', אמר, 'שאני עדיין שלם בפנים'.

"יום אחד נכנסנו לחדר וראינו אותו מוקף בחברים מהיחידה. הם ישבו אתו, צחקו, סיפרו סיפורים. פתאום אחד מהם שאל אותי – 'הרב, אפשר שגם אנחנו נניח תפילין?' זה היה מחזה מדהים. כל החבר'ה, אחד אחרי השני, מניחים תפילין, בעוד החבר שלהם השוכב במיטה מכוון אותם ומתקן להם את הרצועות עם היד הבריאה שלו…"

במחלקה החדשה לפצועים הקשים, הם נתקלים באתגרים מיוחדים. "כשפתחו את המחלקה הזו", מספר הרב מיכאל, "הרופאים היו מאוד ישירים. 'כאן יש מקרים שהרפואה כבר הרימה ידיים', אמרו. אבל אנחנו, כחסידי חב"ד, מאמינים שכל עוד יש חיים, יש תקווה. הרבי לימד אותנו שאסור להתייאש אף פעם.

"יש במחלקה הזו חייל צעיר שלפי כל הפרוגנוזות הרפואיות לא היה אמור לשרוד. המשפחה שלו התחילה להגיע אלינו להתוועדויות, קיבלו על עצמם להתחזק. האבא החל להניח תפילין כל יום, האם התחילה להדליק נרות שבת. שבוע שעבר ראינו פתאום את החייל מזיז את אצבעותיו. הרופאים אמרו שזה בלתי אפשרי – אבל אנחנו ראינו את זה במו עינינו.

"האמת היא" מוסיף הרב מיכאל "שראינו ניסים כאלה קורים דווקא במקרים שנראו חסרי סיכוי. כאילו דווקא במקום בו הרפואה מרימה ידיים, יש מקום לכוח אחר, גבוה יותר, להתגלות. זה מה שהרבי תמיד אמר – שכשנגמרים הכלים הטבעיים, מתחיל להתגלות הכוח האלוקי".

אמא מעוררת השראה

חני מספרת על משפחות הפצועים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייהם. "יש אם אחת", היא אומרת, וקולה רועד "שיושבת ליד המיטה של בנה מזה חודשים ארוכים. בהתחלה הרופאים אמרו שאין סיכוי, שהפגיעה המוחית קשה מדי. אבל היא? היא אמרה לי – 'אני לא מוותרת. אם צריך, אני אשב פה עשר שנים, אבל הבן שלי יקום'".

"היא מגיעה כל בוקר ומדברת אליו, קוראת לו תהילים, מספרת לו על כל מה שקורה במשפחה. היא אומרת שהיא רואה בעיניים שלו שהוא שומע ומבין. בשבוע שעבר, בפעם הראשונה, הוא הצליח ללחוץ את היד שלה. הרופאים אמרו שזו יכולה להיות תגובה אקראית, אבל היא? היא יודעת שזה הרבה יותר מזה.

האמונה והעקשנות של אותה אמא השפיעו גם על משפחות אחרות במחלקה. היא הפכה למקור של השראה. משפחות אחרות רואות אותה, את האמונה ואת הכוח שלה, ושואבות ממנה תקווה. היא אומרת תמיד – 'אם אתה מאמין, אתה יכול לשבור את הטבע'. והאמת? אנחנו רואים את זה קורה מול העיניים שלנו".

אחד הדברים המרגשים ביותר עבורם הוא לראות את השינוי העמוק שחל באנשים במחלקת השיקום לאורך זמן. "יש לנו משפחות שאנחנו מלווים כבר שנים", אומרת חני. "מדהים לראות איך אנשים שבהתחלה היו מלאי כעס, מלאי שאלות קשות על אמונה ועל צדק, מוצאים בסוף את האור בתוך החושך".

היא מספרת על משפחה שליוותה במשך שנתיים. האבא בהתחלה היה כל כך כעוס. הוא היה צועק 'איפה אלוקים היה כשהבן שלי נפצע?'. היינו יושבים אתו שעות, מקשיבים מבלי לנסות לתת תשובות. לאט לאט ראינו איך משהו בו משתנה ומתרכך. יום אחד הוא אמר לי – 'את יודעת מה? עכשיו אני מבין שאלוקים לא עזב אותנו. הוא פשוט נתן לנו גם את הכוח להתמודד עם זה'".

"היום המשפחה היא חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. הם באים להתוועדויות ועוזרים למשפחות חדשות שמגיעות למחלקה. מדהים לראות איך מתוך המשבר צומחת צמיחה רוחנית ואיך מתוך החושך מתגלה אור גדול.

במה מתבטאים השינויים שאתם רואים אצל משפחות?

"קודם כן במטבעות הלשון שמשתנות עם הזמן. לפעמים זה מתחיל מדברים קטנים – אישה שמתחילה להדליק נרות שבת, משפחה שמתחילה לשמור כשרות, אבא שמתחיל להניח תפילין. אבל זה תמיד מתפתח למשהו הרבה יותר עמוק.

"יש לנו משפחה שבהתחלה רק האמא הייתה מדליקה נרות ואחר כך הבת הצטרפה אליה. היום כל המשפחה המורחבת מתאספת אצלם בכל ערב שבת. הם אומרים שזה הדבק שמחבר אותם ונותן להם כוח להמשיך הלאה.

"ראינו גם איך אנשים משנים את כל הגישה שלהם לחיים; הם מתחילים לראות את הטוב בכל דבר, להודות על מה שיש. משפחות שהיו שקועות בעבר בחומריות, פתאום מגלות ערכים אחרים – יותר אמונה, יותר הודיה, יותר רגישות לזולת. זה כאילו המשבר פתח להם צוהר לעולם אחר לגמרי."

הרב מיכאל מהרהר על משמעות העבודה שלהם: "הרבי תמיד מלמד אותנו שבכל יהודי יש נקודה של אור. לפעמים היא מכוסה, לפעמים היא חבויה עמוק, אבל היא תמיד קיימת. התפקיד שלנו הוא פשוט לעזור לאור הזה לצאת החוצה.

"אני זוכר איך בהתחלה היינו חוששים להיכנס לחדרים של פצועים קשים. חששנו שאולי אנחנו מפריעים, אולי זה לא הזמן המתאים. אבל הרבי לימד אותנו שאסור לפחד מלהביא אור. להיפך, דווקא במקום הכי חשוך, האור שלנו נחוץ יותר מכל. בסופו של דבר, כל המטרה שלנו היא להראות לאנשים שעולמם חשך עליהם, שיש אור בקצה המנהרה. שגם ברגעים הכי קשים וחשוכים, יש תקווה. כשאני רואה משפחה שיוצאת מהחושך לאור, או פצוע שמתחיל לחייך שוב – אני רואה את התממשות דברי הרבי שהאור תמיד מנצח את החושך".

גאולה פרטית מתחילה במחלקה

בכל פעם, לפני שהם עוזבים את בית הרפואה בחזרה הביתה, הם תמיד אומרים למאושפזים: "אני מקווה שמשיח יבוא כבר, והמקום הזה ייסגר, ויהיה לבית יולדות או בית מלון, שכולם יהיו בריאים…"

עד אז, בכל יום חמישי, ימשיכו הרב מיכאל וחני מזרחי להביא את האור שלהם למסדרון ששמע כל כך הרבה אנקות כאב, וחש כל כך הרבה לבבות שבורים. המטרה שלהם לחמם לבבות עם מילה טובה או עם כוס קפה חם, ולהזכיר לכולם את המסר העמוק של הרבי – שהגאולה, גם האישית, תפציע פתאום, ותאיר להם את החיים מחדש.