בעשור השביעי לחייהם • ראיון מרתק

מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

מסע–חיים חדש

בדרך כלל, כשאתם שומעים או קוראים על שלוחים חדשים היוצאים לקצווי תבל, מדובר בזוג צעיר ונמרץ, מלא בחלומות ותקוות, היוצא לבדו או עם ילדיו הקטנים להאיר את העולם. מזוודות עמוסות בספרי קודש, לבבות הולמי–אמונה, ועיניים נוצצות מהתרגשות לקראת ההרפתקה החדשה. החיים לפניהם.

אך לעיתים, דווקא הסיפורים החורגים מהתבנית המוכרת הם אלה שמלמדים אותנו שיעור עמוק על מהותה האמיתית של השליחות.

הסיפור שלפניכם על הרב בצלאל ורעייתו מרת רחל קופצ'יק, הוא בדיוק כזה; סיפור שמתחיל דווקא כשהגוף כבר אינו צעיר כשהיה, כשמחלת הפרקינסון מציבה אתגרים יומיומיים, וכשרוב בני גילם כבר רווים נחת מהנכדים ומתכננים את שנות הפרישה השלוות שלהם. דווקא אז, אחרי עשרים ושבע שנות שליחות מפרכת בפונה שבהודו, הם בוחרים להתחיל את הכול מההתחלה – והפעם בג'איפור שבהודו.

הסיפור הבא שתקראו, הוא סיפור שעוד לא קראתם. הוא מסופר בעצם ימים אלו ממש, בג'איפור הרחוקה, ובכל יום הסיפור המרגש הזה כותב פרק חדש, מתוך מסירות נפש של ממש.

יש משהו מיוחד בבחירה הזו שמספר סיפור עמוק יותר, כמעט חדש, על מהות השליחות. בעוד ששליחות צעירה מתאפיינת בהתלהבות ובאנרגיה בלתי נדלית – הרי שליחות בגיל מבוגר, ובמיוחד עם אתגרים בריאותיים לא–פשוטים, דורשת סוג אחר של כוחות: כוחות של אמונה עמוקה, של חכמת חיים, ושל הבנה שלעיתים דווקא דרך הקושי, הגיל ומגבלות הגוף, מתגלה האור הגדול ביותר.

הסיפור הזה הוא מסע מרתק של זוג בעשור השביעי לחייהם, המוכיח שהשליחות של הרבי מלך המשיח אינה נמדדת בשנים, אלא בעוצמת הנשמה ובכוח האמונה.

קשיים בלתי אפשריים

מג'איפור העתיקה, עיר הארמונות הוורודים והשווקים הססגוניים, מגיע אלינו סיפור המלמד פרק חדש במשמעות המושג ‘שליחות'. כאן, בין סמטאות העיר העתיקה וה"מקדשים" ההודיים, ממשיכים הרב בצלאל קופצ'יק ורעייתו את שליחותם.

השמש ההודית הלוהטת קופחת על רחובותיה הוורודים של ג'איפור בירת רג'סטאן, אחת ממדינות חצי האי ההודי. בני הזוג קופצ'יק עומדים בפתח שדה התעופה, שתי מזוודות, שני טרולי, תרמיל גב ומקל הליכה בידם. מעכשיו זה הבית החדש שלהם.

מאחוריהם עשרים ושבע שנות שליחות בעיר פונה, אך לפניהם – דף חדש לגמרי, פרק חדש במסע–חיים מופלא, מסע שכבר בתחילתו גרם להודו להיות מובילת דרך ל'בתי חב"ד למטיילים' בעולם כולו.

מסתבר שהודו לא זרה להם. הם מכירים אותה היטב כבר עשרות שנים.

איך הגעתם בכלל להודו?

“בשנת תשמ"ט הגיעו לביתנו בצפת הרב יהל ודניה דהן, זוג צעיר שחזר זה עתה מהודו. מפיהם שמענו על כך שיש אלפי ישראלים צעירים שמגיעים להודו בחיפוש אחר משמעות רוחנית לחייהם, והם מוצאים את עצמם תועים בין אשראמים לבין “טמפלים" שונים. מדובר בתקופה שטרם היה אף לא בית חב"ד אחד בהודו.

“הסיפורים שלהם ‘הדליקו' אצלינו משהו; הבנו שיש שם בהודו צימאון אדיר לרוחניות אמיתית. דווקא במקום שכולו עבודה זרה, יש מקום להאיר את האור היהודי".

“הרעיון התבשל לאיטו, ובשנת תשנ"ז, הגיעה אלינו הקלטה של כתבה טלוויזיונית, שהיוותה את ה'מכה בפטיש'. הכתבה תיארה את המוני הישראלים הנוהרים אל האשראם בפוּנה. המצלמה קלטה לפתע צעיר בגלימת אשראם אדומה, כשבצידה מבצבצות ציציות… גם הכתב הופתע ופנה לשוחח עם הצעיר. מסתבר שהבחור התקרב קצת על ידי חב"ד בקריות. הצעיר אמר למצלמה: “אין לנו מה לחפש כאן, לנו יש את היהדות ואת הרבי מלך המשיח". הכתב סיים את הכתבה במילים: “בפונה כבר מחכים לרבי…".

“בשבילי זה היה האות שהגיע הזמן לצאת!" אומר ר' בצלאל. “כשביררנו קצת על פונה, קיבלנו הבנה שהעיר הזו היא ה'לעומת זה' של היהדות, של חב"ד ושל הרבי. זה מקום טומאה של ממש.

“יצאתי לשם ל'מבצע פורים' יחד עם הרב יהל דהאן, וחזרתי משם בהתרגשות גדולה. הרגשתי שיש שם כר נרחב לפעילות יהודית. עם הזמן יצאנו אני ורעייתי עוד כמה פעמים לפונה כדי לערוך פעילות חגים, ועל הדרך להכיר את המקום. אבל בהחלט לא היה קל, לא לי ולא לאשתי, להיות לבד בחגים. לא עלה אז בדעתנו לחשוב על פתיחת בית חב"ד בהודו כשאנחנו כבר הורים לעשרה ילדים בלי עין הרע!…

“אחרי כמה ביקורים, נוצר קשר עם הרב שימי גולדשטיין – לימים מחותן כפול שלנו – והוא טס עם רעייתו ועם בנו התינוק ועם עוד זוג לפתוח בית חב"ד בפונה. אחרי תקופה בפונה, פתח הרב שימי את בית חב"ד המפורסם וההומה יהודים בפושקר, שם הוא נמצא בשליחות עד היום".

ומתי החלטתם לקפוץ למים ולצאת עם כל המשפחה לשליחות?

“יום אחד, אחרי שחזרתי מעוד נסיעה לפונה, אמרה לי אשתי: ‘אולי פשוט נצא כולנו יחד?' הבטתי בה נדהם. ‘את חושבת שאת מסוגלת? בלי מעון, בלי גן ילדים, בלי תלמוד תורה? עם שבעה ילדים קטנים ובתנאים ירודים… כשאנחנו משאירים מאחורינו בארץ ישראל עוד שלושה בנים?!'…

“אבל ההחלטה נפלה"…

איך הגיבו בני המשפחה המורחבת להחלטה הלא–שגרתית הזו? להזכיר שבשנים ההן, זה גבל כמעט בטירוף…

“להורים אפילו לא העזנו לספר שאנחנו נוסעים…", הם צוחקים היום. “יצאנו בהתלהבות גדולה של התחלה. היינו בטוחים שזה זמני, שמשיח כבר בא ומיד חוזרים לארץ ישראל. לא חלמנו שזה יהפוך לעשרים ושבע שנים של שליחות!"

ההתחלה לא הייתה פשוטה, אפילו קשה. משפחת קופצ'יק גרה כחצי שנה בגסט–האוז מאובק ומלוכלך, בעצם בשני גסט–האוזים. חדר אחד עם שני מזרונים לשבעת הילדים, הפך ל'חדר ילדים'. חדר נוסף היה עבור התמימים, שהצטרפו אליהם, עוד חדר הוקדש למטבח כשהברז בשירותים לצידו משמש ככיור. לבני הזוג היה חדר נוסף בגסט–האוז אחר, לא הרחק…

“בחום הכבד של פונה היינו צריכים להכין הכל טרי, כי לא היה לנו מקרר נורמלי. היה לנו מין פריזר שהפשיר את מה שצריך להיות קפוא, אבל מה שהיה צריך לקרר – הוא הקפיא והרקיב. בכל בוקר היינו צריכים להתחיל עם הכנת לחם ופיתות ל–11 נפשות… ובהמשך להכין ארוחת ערב לעשרים–שלושים איש ולשבתות הכנו אוכל ל–60–100 איש. בליל הסדר אירחנו מעל 200 אורחים בתנאים כאלה.

“לא היה קל, אבל היינו מאושרים!"

הקשיים היו רבים, והם חרגו הרבה מעבר למזון שהיה צריך להכין ממש מהתחלה. “היינו צריכים להיות הכל: הורים, מורים, מארחים. להעסיק את הילדים 24/7 בתנאים בלתי אפשריים, ובמקביל לקבל אורחים כל יום", מספרת הגב' קופצ'יק. “לפעמים הייתי מלמדת את הילדים בעוד אני מערבבת סיר על הכיריים ועונה לשאלות של מטיילת שבדיוק נכנסה".

גם כשסוף סוף מצאו בית ראוי לשמו, האתגרים רק התחלפו. “התחילה עונת החום", הם נזכרים. “ארבעים מעלות בצל, בלי מזגן, עם מכת יתושים בלתי נסבלת. המאווררים בתקרה רק הזיזו את האוויר הלוהט ממקום למקום… הזיעה הייתה נוטפת על ספרי הלימוד של הילדים.

“בשנתיים הראשונות, לא אכלנו בשרי, כי פשוט לא היה – לא בשבת, לא בחגים, אפילו לא בליל הסדר. היינו צריכים להכין הכל בעצמנו – לחם, תבשילים, וגם יין ומוצרי חלב. הילדים יצאו בריקשה לרפת, ואז פסטרנו את החלב, וממנו הכנו גם גבינה וחמאה. כל דבר פשוט שבארץ ישראל קונים בסוּפר, כאן היה פרויקט של ממש".

למרות זאת, השליחות הייתה מספקת מאוד! צעירים ישראלים שאינם שומרי מצוות, ישבו מדי ערב לארוחת ערב מתוך רגש של אחווה ובקירוב לבבות.

אנקדוטה מיוחדת זכורה להם במיוחד: במהלך ה'שבת אחים' בארוחת ערב, השתתפה אישה אמריקאית יהודייה מבוגרת. השיחה התגלגלה על הרבי והיא התבטאה בביטוי: “הרבי היה". בצלאל מיד תיקן אותה: “The Rebbe is". היא חזרה ותיקנה ללשון עבר, ושוב הרב בצלאל תיקן אותה ללשון הווה. “רגע, הרבי אינו..". שאלה בפליאה. “אנחנו מאמינים שהרבי חי וקיים!" ענה לה בצלאל. “זהו הדבר הנפלא ביותר ששמעתי בחיי!" הגיבה בהתרגשות, “אז איך לא שמעתי על כך עד עכשיו, איך לא אמרו לי?"

ילדי השלוחים שהיו לשלוחים בעצמם

אחד הרגעים המכוננים בשליחות היה, כשבני הזוג קופצ'יק הצליחו להביא ספר תורה מהעיר כלכולתה. “החלטנו לעשות אירוע מיוחד של הכנסת ספר תורה בי"א ניסן. באותה תקופה הגיע אלינו זוג ישראלי. הם היו ‘מחפשי דרך'. הזמנו אותם לאירוע של הכנסת ספר תורה, וגם לליל הסדר", מספרת הגב' קופצ'יק.

“האישה לא הרגישה בנוח עם סדר ציבורי, אבל הרב בצלאל לא ויתר והציע להם לפחות שיעשו ‘סדר' בעצמם. וכך הקדיש שעות בערב פסח הלחוץ ללמד את הבעל את כל פרטי עריכת הסדר. ישב איתו, הסביר, ונתן לו את כל מצרכי הסדר. למען האמת, היינו בהחלט מאוכזבים מכך שהם לא באו לא לאירוע ולא לליל הסדר".

כמה חודשים אחר כך, שהתה משפחת קופצ'יק בארץ ישראל וערכה מפגש של ‘מבקרי בית חב"ד'. המפגש התקיים ב'מכון אסנט'. הזוג הגיע אף הוא להשתתף. “לא האמנו למראה עינינו", נזכר ר' בצלאל. “הוא היה עם ציצית וזקן, היא בחצאית ובכיסוי ראש. הם היו אנשים אחרים לגמרי!"…

בני הזוג התוודו בפניהם: “אנחנו כל כך מצטערים שלא באנו להכנסת ספר התורה. לא הבנו בכלל מה זה. חשבנו על סתם ספר שמכניסים למדף… עכשיו, כשאנחנו מבינים את הקדושה והמשמעות של ספר תורה, הלב נחמץ על ההחמצה".

בתנאים כה קשים, איך הילדים השתלבו בחיי השליחות 24/7?

“אספר לך סיפור המעיד על הכלל: יום אחד, אולי היה זה ראש חודש, אשתי הבטיחה לילדים סעודה של ממש: עוף!… אלא שהיה לנו אז עוף אחד בקושי. משום כך היא הכינה במקביל עוד ארוחה חילופית, למקרה שיגיעו אורחים, והרי הארוחה אינה מספקת לבעליה…

“ואכן הגיעו אורחים, והוגשה הארוחה החלופית בעוד הילדים מחכים בסבלנות בידיעה שאחר כך “יחגגו" כולם על העוף… אלא שהאורחים האריכו לשבת עד שעת לילה מאוחרת מאוד. כשיצאו, בנינו משיח יצא אחריהם לנעול את שער החצר, חזר ונכנס ישר למטבח. הוא יצא משם כשהוא נושא בגאווה את סיר העוף, הניח בחגיגיות על השולחן והכריז: ‘בכל זאת אנחנו בית חב"ד!'

המשפט הזה הפך אצלנו לסיסמה במשפחה, בכל אירוע או בזמן קצת קשה, אנחנו אומרים אותו בחיוך, אבל עם שמחה ובגאוות יחידה: ‘בכל זאת אנחנו בית חב"ד'…

“הילדים היו השותפים הכי טבעיים שלנו", אומר הרב בצלאל וגאווה אבהית ממלאת את קולו. “הם הבינו מהר מאוד את גודל השליחות. בגיל בו ילדים אחרים מתעסקים במשחקים ובחברים, הם היו שותפים מלאים בהפצת היהדות. הילדים ערכו את השולחנות, נטלו ידיים עם האורחים, הגישו אוכל לעשרות האורחים ולא ישבו לאכול בעצמם עד שכולם היו מסודרים. כשהתחלתי לשיר בסעודות, היה ברור לכל הילדים, החל מגיל 3–4, שהם מצטרפים אלי לחזק את השירה, כך בסעודות וכך גם בתפילה.

“כשנשאר בבית רק דביר, בן הזקונים שכבר נולד בהודו, יצא פעם שהוא נשאר לבד בבית לזמן קצר. בדיוק אז נכנס אורח, והוא יצא מהכלים כשסיפר לנו לאחר מכן: ‘דביר שאל אותי כמארח בקיא ומנוסה, ‘מה תשתה, קפה או תה? הנה עוגיות', ואירח אותי למופת'.

“להזכיר שדביר היה אז כבן 5 שנים..".

והנה עוד סיפור על ילדי השלוחים שהיו לשלוחים בעצמם:

שבת אחת נסע הרב קופצ'יק לפושקר לחגיגת הברית מילה אצל השליח הרב גולדשטיין. יחד איתו הוא לקח את דביר הקטן. אשתו נסעה בדיוק לארץ ישראל לקראת לידה של הבת. מי נשארו בבית חב"ד? רק ינון בן ה–12 ויגאל בן ה–10…

לאחר מכן, יהודה, אחד האורחים שהיה באותה שבת, לא גמר להתפעל: “נכנסנו כמה אנשים והתחלנו קבלת שבת. התפלאנו קצת שהרב בצלאל אינו מופיע, אבל הילדים ניהלו את התפילה בקולות מתוקים. כעבור כמה דקות קלטנו ש"זה" בית חב"ד, אלו השלוחים… השתאינו ממש. היינו מניין אורחים, והילדים ניהלו את התפילה, את הקידוש וסעודת השבת, כולל דבר תורה ושירה, ואירחו אותנו כשליחים בקיאים ומנוסים..".

והנה סיפור נוסף:

מענדי, אז בן 12, ואחיו שלומי בן ה–10 היו מהילדים הגדולים ותיפקדו מיד בהתחלה כשלוחים וותיקים. בל"ג בעומר הראשון בפונה, כשהיו צריכים תזמורת לתהלוכה המסורתית, הם לקחו יוזמה. כששמעו צלילי תזמורת חתונה עולים מן הרחוב, בלי לדעת מילה בהינדית, הם עלו על ריקשה והצליחו להסביר לנהג שהם צריכים את התזמורת… כעבור כמה דקות מצאו את ‘משרד האמרגן' – חדרון עלוב בשוק המקומי.

איכשהו, בתערובת של שפת סימנים ובטחון של שליח, הם הצליחו לשכנע אותם לבוא לבית חב"ד ולסכם עם ההורים על השתתפות בתהלוכת ל"ג בעומר. שעה אחר כך כבר צעדו ברחובות פונה עם תזמורת רחוב הודית… נגני הלהקה שנלקחו משכונת עוני, הולבשו במדים צבעוניים מפוארים, עם כפתורי זהב נוצצים, חותלות מפוארות, כובעים מרשימים, כאשר מתחת למדים המפוארים בצבצו המכנסיים העלובים שלהם…

אבל כשהם ניגנו – הו, המנגינות שלהם דמו להפליא לדבקות הדרוזיות שהתקדשו במהלך השנים בריקודי מירון. זה היה כאילו הנשמה היהודית מצאה את דרכה גם בכלי הנגינה ההודיים.

לא פלא שרוב ילדי המשפחה, גדלו, נישאו ופתחו בעצמם בתי חב"ד ברחבי העולם.

פוּנה משנה פניה

יום אחד הכול השתנה. העיר פונה שינתה פניה והפכה למרכז הייטק חדשני מודרני. במקום תרמילאים צעירים שהגיעו בעיקר לאשראם, התחילו להגיע עובדי הייטק לתקופות קצרות, לעבודה, וכן משפחות של עובדי הייטק שעשו “רילוקיישן" לפונה לתקופות ארוכות. השינוי הזה שינה גם את כל אופי השליחות.

בית חב"ד של משפחת קופצ'יק הפך להיות המרכז היהודי–ישראלי של המשפחות. חגים ושבתות ביחד, תוכניות לנשים, פעילויות שבועיות לילדים ואפילו קייטנה בחופשות המקומיות. הרבה מהתוכניות אחרי הצהריים הסתיימו בארוחת ערב משותפת, כשגם האבות מגיעים מהעבודה ומצטרפים…

בניגוד לארץ ישראל בה יש ברחובות או בחנויות תחושה של ‘לקראת שבת', בהודו אין תחושת שבת בכלל.

“בעקבות כך התחלנו מבצע חדש – שהתבצע בעיקר על ידי הילדים", מספרת הגב' קופצ'יק. “הם הכינו חבילת שבת, שכללה נרות, חלות עם דגלון של ברכת המוציא, בקבוק יין קטן (תוצרת שלנו) עם נוסח הקידוש. לכל בית הבאנו כך את תחושת השבת המתקרבת, חוץ מאלה שהתארחו אצלינו בסעודות".

אחד הסיפורים היפים שייך לג'רמן, יהודייה מאיסטנבול. היא נולדה וגדלה בטורקיה, נישאה לגרמני, והגיעה לפונה בעקבות עבודת בעלה בחברת פולקסווגן. “כשפגשנו אותה לראשונה, היא סיפרה בתמימות שהיא ממליחה את העוף (הטרף!) במשך זמן מה, כי כך לימדו אותה – שצריך להוציא את הדם…

“ג'רמן החלה להגיע לפעילויות בבית חב"ד עם בתה ביאטריס בת ה–5. בכל פעם שהגיעה, עוד משהו בנשמתה היהודית התעורר. יום אחד, במהלך שיחה על אות בספר תורה, הסתבר לנו שבעצם אין לילדה שם יהודי. אז אמרה ג'רמן פתאום: ‘אולי נקרא לביאטריס בתיה?' היא אפילו לא ידעה להסביר מאיפה עלה לה השם הזה, זו הייתה כמו ‘נבואה קטנה' – בת–יה, בתו של הקדוש ברוך הוא!

“כשאמהּ מטורקיה שמעה על כך, ביקשה שיקראו לילדה גם בשמה, כנהוג יהודי המקום לתת כשם הסבתא…

“אבל אז גילינו שגם לה עצמה אין שם יהודי. כשהייתה בחופשת מולדת בעירה, היא חיפשה ברישומי הקהילה היהודית באיסטנבול, אבל לא מצאה דבר. לכן בחרה בשם של סבתהּ – רחל. וכך, בבית הכנסת של הרבי ב–770, נשמע ה'מי שברך' המרגש: ‘הוא יברך את רחל ואת אסתר בתיה בת רחל…'"

בפיו של ר' בצלאל סיפור מרגש מאותה תקופה:

“לקראת חנוכה העזנו להציב חנוכייה גדולה בשער הסוסייטי שלהם, ממש על הרחוב הראשי. לא ביקשנו אישור מהמשטרה", מודה בצלאל. “ידענו שאם נכנס לביורוקרטיה ההודית, זה לא יקרה. אז פשוט העזנו. בכל שעה עברו שם אלפי אנשים, רובם הודים, שמעולם לא ראו חנוכייה.

“באותה תקופה היו בפונה מתי מעט יהודים. בשלב מסוים חשבנו לעצמנו – למה ולמי אנחנו מציבים חנוכייה ועוד תחת כזה סיכון…

“יום אחד עצרה אישה הודית במקום, והחלה לצלם את החנוכייה בהתלהבות. לרגע חששתי שהיא מתעדת בשביל להתלונן", נזכר בצלאל. “אבל היא חייכה ואמרה: ‘אני אוהבת את החג שלכם! גם במקום הקודם שלכם באתי וצילמתי את המנורה'. ואז הוסיפה וסיפרה כי יש לה חברה יהודייה מאמריקה שמגיעה לביקור.

“האישה הזו הגיעה להודו כבר בשנות השבעים ודבקה בגורו הודי שמנהל את האשראם שלו במקום מרוחק כמה שעות מפונה. היא קנתה לעצמה בית במתחם שלו והייתה חלק מהקהילה שלו.

“שנים עברה בפונה בדרכה לאשראם, אך מעולם לא נכנסה לבית חב"ד. עכשיו, בעקבות החנוכייה שהאירה ברחוב הראשי, החברה הגויה שלה משכה והביאה אותה לבית חב"ד".

בדרכו של אברהם – לך לך לג'ייפור

כאמור, בני הזוג קופצ'יק נשארו בפונה, בודדים למדי, כדי לדאוג ליהודים המעטים שעוד הגיעו אליה. מסת הצעירים שהיו נוהרים לעיר, פסקה. למרות זאת, הם לא עזבו את העיר. אפילו בזמן מגיפת הקורונה, כשפונה הייתה לאחד המקומות המסוכנים בעולם, הקופצ'יקים נשארו ופעלו עם מתי–המעט שהיו בעיר. “ב"ה, לא חלינו", הם אומרים בסיפוק.

אלא שאז זימן הקב"ה ניסיון חדש. הגילוי, שהרב בצלאל קופצ'יק חולה בפרקינסון היה באמת גילוי לא קל. אם לא די בכך, הרי שבאותה תקופה הוא נפל, שבר ירך, והיה צריך לעבור תקופת שיקום ארוכה אחרי האשפוז והניתוח. ר' בצלאל היה צריך להתרגל מחדש ללכת… אלו היו ימים וחודשים קשים מאוד. אף אחד מהמשפחה ומהחברים לא העלה על דעתו, שהרב קופצ'יק – בגילו ובמצבו הבריאותי יוכל לחזור לחיי שליחות.

“אני הייתי בטוח כל הזמן שנחזור לשליחות", הוא אומר השבוע בשיחה גלוית–לב עם ‘בית משיח'. “כשהייתי מרותק למיטה בבית הרפואה או בביתנו בארץ ישראל, הרגשתי שאנחנו במעין גלות. הלב היה בהודו, בשליחות. לא היה לי ספק לרגע שנחזור להיות שלוחים, ידעתי שזה מצב זמני. אשתי הייתה ‘ריאלית' יותר; היא ראתה את המצב ואת האתגרים וחשבה אחרת..".

לצד הקשיים הגדולים, הם ראו גם ניסים נפלאים בשיקום ובהחלמה. בשלב מסוים, הרופאים נתנו אישור לחזור לחיים רגילים, כולל טיסה להודו. מבחינתם, אפשר היה להסתדר בהודו עם הטיפול התרופתי הקבוע, ולהתחזק עם פיזיותרפיסט מקומי. “רק תיזהר שלא לא ליפול" הזהירה אותו הנוירולוגית.

“בזמן שהותנו בארץ ישראל", מספר ר' בצלאל, “היו עוד כמה יהודים שעזבו את פונה וחזרו לארץ ישראל. או אז הגענו להחלטה הלא–קלה, שעם המעטים שנשארו בפונה נוכל לשמור קשר גם בלי לגור פיזית במקום. היינו נחושים שהשליחות בפונה אמנם תמה, אבל השליחות של הרבי – לא תסתיים עד התגלות הרבי בגאולה השלימה!"

רק לא מזמן קראנו על הניסיון האלוקי הגדול “לך לך מארצך". בדרכו של אברהם, השליח בבית חב"ד הראשון בעולם, שסיים את שליחותו באור כשדים ויצא בגיל 75 בשליחות חדשה לארץ לא נודעת – כך יצאו הרב בצלאל ואשתו שוב לדרך, אף הם לא רחוקים מהגיל… איש לא האמין שהם יחזרו לשליחות ויצאו לפתוח בית חב"ד חדש, בעיר חדשה, במדינה אחרת בהודו, בג'ייפור שבמדינת ראג'יסטאן. המשמעות של זה היא, להתחיל את הכל מההתחלה…

“ג'ייפור היא עיר מתוירת בהודו", הם מסבירים. “יש כאן מרכז גדול לסוחרי אבני חן, וגם מטיילים רבים עוברים בה. נכון, אין פה המוני יהודים, אבל אנחנו כבר מזמן הפנמנו את הערך של ‘ואתם תלוקטו לאחד אחד' – לפעמים כל קיומו של בית חב"ד הוא בשביל יהודי אחד"…

איך היה המעבר לג'ייפור והקמת בית חב"ד החדש?

“לא היה קל", הם משיבים. “אנחנו לא ממש זוג צעיר שרק מתחיל את החיים… הגענו לכאן עם 2 מזוודות, 2 טרולי, תרמיל ומקל הליכה… טסנו בטיסה עם חניית ביניים ארוכה.

“הגענו למלון עלוב. ישראלי בעל קשרי מסחר בג'ייפור שרצה מאוד לסייע לנו, הבטיח מראש שהשותף ההודי שלו יעזור לנו בכל דבר, במיוחד במשימה הראשונית והקשה – למצוא בית נורמלי.

“אבל מסתבר כי גם לאחר 27 שנות מגורים בהודו, עוד לא למדנו את המציאות ההודית… איך חשבנו שההודי בטח הכין רשימה של כמה בתים, ולנו יישאר ביום בואנו רק לבחור בית מתוך כמה בתים, למחרת נחתום על חוזה, ויום יומיים אחר כך כבר נביא מפונה את כל הציוד שלנו. חלומות…

“אשתי יוצאת מהמלון עם ההודי שהבטיח להראות לה בתים. הוא הביא אותה לאזור הרועש של הסיטי, והציע לקחת חדרים בתוך גסט–האוז. וככה, בגסט–האוז חיינו בחצי שנה הראשונה לשליחות".

מוסיפה הגב' קופצ'יק: “נכנסתי איתו לגסט–האוז וריחות עזים של קטורת עולים באפי, כמו גם ריחות של תבלינים ובישולים. איך נוכל לשרוד כאן? בעודי חושבת, איפה נשים כאן מזוזות, אני רואה כיצד בכל פינה כאן פזורים סממני עבודה זרה על הפתחים ועל הקירות.

“הגוי מראה לי חדר – ‘פה תוכלו לישון'. אוקי, ‘ואיפה לארח?' ‘הנה עוד שני חדרים, פה יוכלו להיכנס האורחים, חדר ועוד אחד'… אני כבר מבינה שההודי הזה פשוט לא מבין את דפוס הצרכים שלנו, ובכל זאת אני שואלת אותו, ‘איפה המטבח?' יש מטבח!' הוא עונה לי, ‘שתי קומות למטה!'

“אני חוזרת לחדר במלון מיואשת לגמרי. ההודי גם הוא מתייאש ממני, ולא מציע לי לראות עוד בתים. עוד יום חולף ועוד יום, אנחנו תקועים סתם במלון, בעוד ראש השנה הולך ומתקרב.

“נזכרתי פתאום, כי במכונית בצאתנו מצפת, כתבתי מכתב לרבי מלך המשיח בבקשה להצלחה. עיינתי שוב במכתב שקיבלתי: “במענה על מכתבו מיום שהוכפל בו כי טוב, בו כותב ששכרו דירה חדשה ושואל מתי ומה נעשה בה". והרבי עונה שם, שעדיף לעבור ביום שהוכפל בו כי טוב, וכי המנהג הוא לשים קודם כל בבית סידור חומש ותניא ולקבוע תיכף מזוזות.

“שמתי לב שהרבי מזכיר ‘דירה'. לפי זה עשינו סוויץ' בראש, לא להתעקש על בית, אלא לחפש דירה, שיותר קל למצוא.

“כעת הדברים התחילו לזוז. העו"ד בעצמו הסתובב איתי ביחד עם אשתו, והראה לנו כמה דירות. הצענו לו דמי תיווך, כמקובל כאן, אבל הוא סירב לקחת: ‘רק תברכו אותי!'

“במהלך אותם ימים, כתבתי לרבי מלך המשיח די מיואשת, והרבי ענה: ‘ולפלא עליו שלאחר שראה הצלחה מופלגה .. במציאת הבניין וקניינו כו', הנה על כל צעד ושעל עדיין מלאים הם ספיקות'… ואכן העלנו בזיכרוננו איך כל מעבר בית במהלך שנות השליחות, היה מלווה בהרבה קשיים – אך בברכות שקיבלנו!

“סוף דבר, ביום שלישי – בדיוק כפי שהרבי כתב – הכנסנו לבית חת"ת וקופת צדקה, וביום חמישי לקחנו את המטען הדל שהיה לנו, עזבנו את המלון ועברנו לבית חב"ד החדש. למחרת, בליל שבת כבר אירחנו את האורחים הראשונים".

איך הספקתם כמעט בלי תנאים?

“כל אותו זמן, רשת התמיכה של הילדים שלנו, שלוחים בעצמם ברחבי העולם, פעלה במלוא העוצמה. הבן שניאור, שליח בדלהי, ארגן משלוח אחד למלון ובהמשך משלוח נוסף שהגיע שעה לפני כניסת השבת והאורחים…

“גם השלוחים מפושקר, המחותנים הכפולים, הרב שימי והרבנית זלדה, שזה עתה נחתו בעצמם מארץ ישראל, במקום לנוח אחרי טיסה ארוכה, עבדו קשה לטבול את כל הכלים הבסיסיים עבור בית חב"ד. זו משפחה של שלוחים – קודם כל חושבים על הזולת".

בית חב"ד ג'ייפור אינו הומה עדיין בעשרות אורחים, אבל זוכה לאורחים כמעט מדי יום. כל אורח שנכנס, מופתע להתקבל ביחס אישי, ביתי ומשפחתי.

“לנו זה פשוט, בשבילו נברא העולם ובשבילו אנחנו כאן", אומרים השלוחים הוותיקים–חדשים בחיוך רחב. “זו העיר של אבני החן. כל יהודי גם הוא אבן חן יקרה, יהלום שצריך ללטש".

הילדים התחתנו, כל אחד נמצא במקום אחר בעולם. “הריחוק מהמשפחה הוא אתגר מתמיד", הם אומרים. “לא מתרגלים לזה. אנחנו לא משתתפים בבריתות של הנכדים, במסיבות יום הולדת, בפדיון הבן או בר מצווה. אפילו בווארט של הבת שלנו לא היינו… אבל" – הם מדגישים – “אנחנו מרגישים שאין כמו נחת הרוח שהקדוש ברוך הוא מחלק לנו ביד רחבה בבני, חיי ומזוני!"

“בבני – זכינו לבן זקונים שנולד בהודו, ויחד עמו זכינו לנחת עצומה מכל הילדים והנכדים. היום כל אחד מהם נמצא בשליחות משלו – אם בחינוך ואם בבית חב"ד משלו. הילדים שגדלו בתנאים כל כך מאתגרים, הפכו לשלוחים בעצמם".

“בחיי – ראינו ניסים גלויים של הצלת חיים", ממשיכה הגב' קופצ'יק. “במיוחד בתקופת המחלה של בצלאל. כל רופא שפגשנו, היה בדיוק הרופא הנכון, כל טיפול הגיע בדיוק בזמן".

“וגם במזוני – יצאנו להודו בלי פרוטה. קפצנו למים העמוקים, והקדוש ברוך הוא תמיד שלח לנו את השליחים הנכונים לעזור לנו להחזיק את בית חב"ד. בכל פעם שהיינו צריכים משהו, היה מגיע תורם שרצה לתרום".

היום מטבע הלשון היא ‘שליחות במסירות נפש'…

“אנחנו לא במסירות נפש יותר מאף אחד אחר", מדגישה הגב' קופצ'יק. “כל אחד והקשיים שלו, כל אחד והניסים שלו.

“חשוב לזכור", מסכמת הגב' קופצ'יק, “שכל יהודי הוא שליח. לא חייבים לנסוע להודו או לחצות יבשות לשם כך. בכל מקום שהקדוש ברוך הוא שם אותך – שם היא השליחות שלך. זה יכול להיות בעבודה, בשכונה, במשפחה".

ואילו הרב בצלאל מסכם במילים משלו: “משתלם להיות שלוחים של הרבי מלך המשיח! כבר בפעם השנייה שנסעתי להודו, קיבלתי תשובה מהרבי שמלווה אותנו עד היום: ‘השליחות היא לטובתו האישית של השליח, בבני חיי ומזוני רוויחי'. ראינו את זה מתגשם בכל יום מחדש"…