עד היכן השכל ומהיכן האמונה? • הרב חיים אשכנזי

הרב חיים אשכנזי ע״ה, מגזין בית משיח 

מעל לשכל ולהגיון

קצין גבוה שזכה להתקרב לאילנא דחיי ולהיות לחסיד חב”ד מן המנין, הותקף בעת הרצאה לקצינים בצה”ל בשאלות בנושאי אמונה. כשחזרו הקצינים מהפסקה בהרצאה ראו את הכסא של המרצה ניצב על השולחן. כשהביעו את תמיהתם, ושאלו מה היא הסיבה שבגללה הרים המרצה את כסאו והניחו למעלה, נתקלו בהכחשה מצידו. מה זאת אומרת? טענו. הרי בהפסקה אתה היית היחיד שנשאר בחדר, אם כן וודאי שאתה הרמת אותו. הייתכן שהכסא הרים את עצמו? חייך הקצין – והחסיד והשיב להם בשאלה: אם הכסא עומד על השולחן – אתם בטוחים שחייב להיות מישהו שהרים אותו, אם כן, איך אתם יכולים להעלות בדעתכם שעולמנו המורכב והנפלא נוצר מעצמו, ואף אחד – חלילה – לא יצר אותו?

סיפור זה מדגים איך האמונה ברובד המוכר והמקובל בציבור החרדי – שצריך להאמין שיש בורא לעולם ואינו נברא מעצמו – לזה אין צורך באמונה. כי השכל מחייב זאת שאם יש נברא ובמילא הוא מצוייר בציור מסויים – בגודל, משקל, צבע וחומר – הרי ברור לכל רואה שחייב להיות מישהו שעשאהו בצורה זו. כמו שהתפרסם לאחרונה באחד מהמכתבים מאד”ש הכותב זאת באופן כזה שאם אתה עובר ברחוב ורואה בנינים רבי קומות, הרי בהכרח שזה נעשה על ידי מישהו. ואם כן כשאתה רואה את העולם בכללותו – כמה וכמה קומות, כמה וכמה סוגים, כמה וכמה גדלים וצבעים וכו’ וכו’, הרי ברור שיש מי שעשה את כל זה.

באותו ענין – מספרים על רח”ש ברוק ע”ה כשחזר משהייתו אצל אד”ש, שאלו מישהו האם ראה את אמריקה (לפני למעלה מארבעים שנה – אמריקה היתה החלום של כל אחד). ואמר לו שלא ראה שום חידוש באמריקה מה שאין בארץ ישראל. ואמר אותו אחד: והרי באמריקה ישנם בנינים גבוהים ביותר? וענה לו: גם כאן יש – אך במקום להביט בהם מלמטה למעלה, יש להטות את הראש ולהביט לאורך הרחוב!…

בזעיר אנפין רואים זאת בכל נברא כשלעצמו שהוא מורכב מכמה וכמה שכבות, צבעים, חומרים וכו’ וכו’. הרי זה מוכרח לומר שיש בורא. כמו שאמר אחד מה’גדולים’ הוכחה שיש בורא, מזה שבני המעיים של האדם שהם רבים ואף על פי כן הם מסודרים בצורה כל כך מאורגנת בלי לבלבל ולהתבלבל – הרי לך הוכחה שיש מישהו חכם שיכול לעשות זאת…

אם כן מה היא האמונה האמיתית? אמונה שמעל לשכל? האמונה היא שאותו בורא שאנו מבינים שמוכרח להיות הרי הוא “לא שניתי”: לא נשתנה מלפני הבריאה לגבי אחרי הבריאה. ומה הכוונה שלא השתנה, למה שנחשוב שכן השתנה?

כי בנוהג שבעולם, הרי קודם כל האדם מתכנן את מעשיו ואח”כ כשמבצע זאת הלכה למעשה, יש שינוי והוספה בו ובתוכנית.

א) נוספת לו שביעות רצון מזה שזה הצליח, וקודם היה חסר את שביעות הרצון הזו. ב) ברגע שהדבר בא לידי ביצוע וכוחו יוצא לידי פועל – הרי זה הוכחה (גם לעצמו) על אמיתותה של התוכנית. ג) אינו דומה העיסוק בתכנון התוכנית במחשבה או בדיבור לגבי ביצוע התוכנית הלכה למעשה, ששם נדרשת השקעה של כוחות נוספים שגורמים לשינויים באדם המשקיע אותם. כגון: עייפות ואף תסכול לפעמים וכדו’, ועוד ועוד שינויים שמתרחשים אצל בשר ודם. כל אלו הם תוספות ושינויים הנוצרים באדם המתכנן והמבצע. גם בתוכנית עצמה יש תמיד התחדשויות בעת ביצוע הפרויקט, משום שנוצרים מצבים המחייבים שינויים – להוסיף או להפחית ממה שהיה בתוכנית.

ועל זה אומרים “אני ה’ לא שניתי”. הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שאני לא שיניתי את דעתי עליכם, עם ישראל ואני ממשיך להשגיח עליכם בכל המצבים שלכם. והמשך הפסוק “ואתם בני ישראל לא כליתם” משמעותו – לא נכחדתם ח”ו.

בדא”ח מתפרש פסוק זה כנ”ל: לא שייך שום שינוי אצלי. לא נגרם שום שינוי כתוצאה מבריאת העולם וממצבים שמתרגשים ובאים ומשתנים בעולם, אני אותו יחיד ומיוחד. ועל כן לפי זה מתפרש המשך הפסוק עם שאלה וטענה כלפי עם ישראל: ומדוע לא כליתם? מדוע אין לכם כלות הנפש לבורא שהוא האמת האמיתית הבלעדית? רק אליו צריך לשאוף ולהימשך עד כדי כליון שמתבטא בהעדר התענינות והעדר ההגררות אחר ענייני העולם. ועוד יותר – ההשתוקקות לקירבת אלוקים יוצרת חוסר ענין אף בעולמות העליונים הרוחניים, שהם גם כן אינם תכלית האמת, אלא כולם הווים ונפסדים – זאת אומרת קיימים רק במצבים מסויימים ונתפסים רק בכוחות וחושים מתאימים. ובכל שינוי קל ממה שהם מורגלים ומתוכנתים אין להם אפשרות קיום.

לזה ועל זה הוא הצורך באמונה: שהבורא אינו מכלל שום שינוי והוא קיים בקיום נצחי בכל המצבים והאפשרויות ואין לפניו שום עליות וירידות של התאמה למצב זה או אחר. ואין שום תוספת וגרעון ולא מתחדש שום דבר אצלו כמו שלא נפסד שום דבר אצלו. ואף שגם דבר זה מוכרח על פי שכל, כי השכל מכריח שהבורא הוא מציאות כזו שמשוללת מכל גדר וצורה שלא תהיה. כי אם יש בו איזה שהוא ציור ותפיסה, הרי אינו בורא אלא נברא, שאז יש צורך, חלילה, לקבל בוודאות שיש בורא מעליו שהוא זה שאין בו כל שינוי וציור.

ואם כן, לשם מה צריך לזה אמונה? נאמר על זה בדא”ח, נכון שזה מוכרח גם כן על פי שכל, אך בכל זאת אין יכולת לתפוס בשכל מציאות כזו שאין לה שום צורה וגדר. השכל לא יכול לצייר לעצמו דבר כזה, כי השכל מצוייר בציור מסויים והוא קולט דברים שנכנסים לתוך הקופסא הזאת שנקראת שכל. וזה שהוא יתברך בלתי מצוייר – אמנם זה מחוייב המציאות אך לא מחוייב מצד ההבנה ולכן זה נשאר בגדר האמונה.



מה שזועק העולם

עד כאן הכל אמת ויציב ונכון וקיים וכו’ וכו’, כל 15 הביטויים שאנו אומרים בתפילה בכל יום. אך כשיוצאים מהתפילה לעולם הזה, וכל אחד לעולם הזה שהקב”ה מזמן לו – כי ברור ש”מהשם מצעדי גבר כוננו” – כל אחד מתוכנת מהקב”ה לאיזה מקום הוא יצעד – אין רואים זאת בעיני בשר.

מספרים על חסיד מאנ”ש שנעצר ברוסיה על ידי שוטר והשוטר שאלו: להיכן אתה הולך? וענה שאינו יודע. אם היה שואלו להיכן רוצה ללכת, יכול היה לענות לו, אך כששאלו להיכן אתה הולך אמר כנ”ל. השוטר, כפי התנאים שהיו אז ברוסיה, הבין שיש לפניו אדם חשוד שעל כן אינו אומר להיכן הוא הולך ולקחו לבית הסוהר. ובחקירה שאלוהו: איך זה שאינך יודע לאן אתה הולך? ואמר: עובדה שרציתי ללכת לבית הכנסת או לעבודה והלכתי לבית הסוהר, ולכן לא ידעתי להיכן אני הולך.

זאת אומרת לאיזה עולם הזה בדיוק אדם יגיע – זה נקבע מלמעלה. כי אף שכל העולם הזה בכל המצבים והמובנים זועק אותו דבר, אך יש הבדל בעוצמת הזעקה – באיזה צבעים חיים, רועשים ומשכנעים הוא מציג זאת ובאיזה התמדה, לאורך כמה זמן זה מוצג שוב ושוב כאילו באותו תוקף. ואולי אף נראה שתוקפו מתחזק מיום ליום ולא נראה שום ערעור ומוצא לראות את הדברים אחרת ממה שהעולם הזה זועק.

מה הוא זועק? שהקב”ה בורא העולם – חס וחלילה – מושפע משינויים ועד לשינויים מהקצה אל הקצה. שאף אם נאמר שהוא ציוה אותנו להנהגה מסוימת – הרי זה רק בתנאים ובמצבים מסוימים שמתאים לנהוג כך. אם זה שמירת חוקי הטהרה עם כל המעלות, אפילו גשמיות, שיש בזה. הרי ישנם מצבים אצל אנשים כתוצאה משינויים בתנאי החיים ובמושגי ומונחי החיים, שבהם – רחמנא ליצלן – אין זה מסתדר להם לשמור חוקים אלו. וכן אם זה בכלל בעניין ההנהגה של צדק, יושר ונקיון כפיים, ובכלל בכל המערכת של בין אדם לחבירו. נכון שיש ציווים מדוייקים בתורה איך צריך יהודי להקפיד בכל זה, והשכל שלי מסכים שהתורה צודקת בעיקרון. אך לפועל היות ש”השחית כל בשר דרכו”, ואין מקובל בעולמנו – ברובו ככולו – להתייחס לזולת, ולהתחשב בעובדה שהוא גם כן קיים, והוא גם כן עולם, והוא גם כן תופס מקום בדיוק כמוני לפחות ואולי יותר בעבודה שאני עובד או בבית שאני חי או בחברה שאני שוהה וגדל איתה.

אם כן, חושב האדם, אין ברירה אלא לנהוג בדרך העולם. כי אם אני אהיה מרובע ואשאר בתפיסת העולם של התורה לא שייך לשרוד – אני אז בגדר של מאבד עצמו לדעת. על כן, לכאורה, נראה לאור המציאות המדוברת, שהתורה – קרי הקב”ה, חלילה, לא חזה זאת מראש. כמו אצל כל בנאי ואף הטוב והמוצלח ביותר, תמיד ישנם כל מיני התרחשויות שלא חזה מראש. ובפרט שהתורה ניתנה לפני אלפי שנה, אז לכאורה ברור שלא צפתה את כל ההתרחשויות שעלולות להיות. בפרט כשאנו יודעים שהשינויים בעולם בעשרות השנים האחרונות מלאים בתהפוכות מרגע לרגע ובלתי ניתן הי’ לצפות אותם מראש. אז תראה – מתריס העולם – איך הכוחנים והרומסים מצליחים לאורך זמן, אז אין לך ברירה אלא להצטרף אליהם…



קבלת עול, לימוד תורה ועוד

כך גם אומר ה”עולם” בנושא של קבלת עול באופן כללי: פעם העולם היה אנאלפביתי, לא ידע קרוא וכתוב, ואנשים בעלי חכמה מדע היו מעטים, ולאומות העולם לא היה יותר מידי אפשרויות להתפתח מבחינה שכלית ומדעית, ולכן עסקו יותר במלחמות. לכן יכלו גם המלכים והשליטים לרדות בעם כי היו בלתי מפותחים מבחינה שכלית ומדעית, והיו נחותים בעיני עצמם. לכן כל מי שרק שלט בהם, קיבלו את מרותו עם כל הקושי וחוסר החרות שבזה, אך הבינו שאין ברירה. כמו שהצאן חייב שיהיה מישהו שינהיג וירדה בהם, כך גם בני האדם היו חייבים זאת.

אך כיום בעת שרובם של בני האדם המתורבתים יודעים קרוא וכתוב, ויש להם ידע וגישה למדעים ולעניני שכל, לא שייך להוביל אנשים כמו בקר, מתוך קבלת עול. כולם היום אנשים שחושבים וקוראים ומביעים עמדה ואף מפגינים בחוצות לצורך ביטוי עמדתם, וכל זה לגיטימי ביותר, מקובל, מובן ופשוט בכל שלטון המאפשר זאת. ואם לא הרי הוא שלטון חשוך, רודני ובלתי מתחשב בעם ועל כן שליט כזה לא נחשב כמודל לחיקוי, בלשון המעטה.

ועל כן – טוען ה”עולם” – איך שייך ואין שייך היום לדרוש עבודת ה’ מתוך קבלת עול. הכל צריך להיות שפיט והכל צריך להיות מוסבר ומקובל. והעיקר שהכל יהיה מוכח עם קבלות על הצלחות שהוכחו על ידי סוקרים וסקרים ועל ידי סטטיסטיקות למיניהם.

ולכן מרשה ה”עולם” לעצמו לטעון שגם בנושא של לימוד התורה כיום אין צורך להיות שקוע רק בלימוד התורה ואף לא רוב הזמן, כי התורה הייתה “חכמתכם ובינתכם לעיני העמים” כשהעמים היו אנאלפביתים, ולנו בלבד היה ספר כתוב וידענו לקרוא ולכתוב ומכאן שאבנו את חכמתנו לעיני העמים. וכיום גם העיסוק בשאר חכמות בכוחו לרומם אותנו לרמות של ידע, שכל והגיון. זאת במיוחד משום שרובה ככולה של התורה לא כל כך עוסקת באופן גלוי בהתרחשויות העכשוויות: אין כיום לא עבד עברי ולא עבד כנעני, לא בית מקדש ולא קרבנות. אין צורך לטרוח בל”ט אבות מלאכה הקשורות ביגיעה ועמל – בלחיצת כפתור אפשר להשקות אלפי דונם ועל ידי רכב ממוזג ונעים לישיבה בתוכו אפשר לזרוע או לקצור אלפי דונמים בלי להתעייף כלל וכלל, ועל ידי לחיצת כפתור אפשר לאפות פת, או להאיר מדינות רבות בבת אחת. בלחיצה אחת זורם לו ידע כתוב באלפי אלפי דפים ועוד ועוד.

ישנם מכשירי חיטוי ונקיון מעולים ביותר על מנת להתנקות מכל זוהמה ולכלוך בלי לטבול במקווה דווקא. ישנם כיום מוסדות מסודרים לכל הגילאים על מנת שידאגו לחינוך הילדים ואין צורך שההורים ישקיעו בזה חוץ מכסף. גם הילדים – בין כך ובין כך – לא מחקים את מעשה ההורים כיום ועושים רק מה שבא להם ברצונם, כך שלדעת ה”עולם” אין זה משנה מה היא התנהגות ההורים, והם יכולים לעשות כרצונם והילדים כבר יקבלו את חינוכם במוסד הטוב עם טובי המחנכים, עליהם רק להקציב סכומים ניכרים על מנת שישיגו להם את התנאים הטובים ביותר.

וכן אפשר למנות עוד ועוד דוגמאות שבהם מראה לנו העולם על פני השטח שחל, חלילה, שינוי בקב”ה וממילא בתורתו והוראותיה, כגון: שינויים שחלו וחלים בכל יום כנ”ל בדפוסי החיים של בני אדם. ובקיצור אי אפשר להשוות את הדרישות שנדרשו מאנשים לפני אלפי שנה בהיותם שוכני מערות ומוציאים לחמם בזעת אפם ממש, לדרישות הנדרשות מבני דורנו אשר בלחיצת כפתור מניעים מערכות שלמות מקצווי תבל ועד למרחק של אלפי אלפי קילומטרים בחלל. זהו שינוי עצום בכל תפיסת העולם ולא שינויים קוסמטיים בלבד.



טענות ילדותיות והרסניות

בלי שנכנס לכל פרט ופרט מהנ”ל על מנת להוכיח כמה הרס וחורבן נגרמים באופן ישיר ועקיף מכל ההנהגה הבנויה על התיאורי’ה המוטעית הזאת לחיים על פני כדור הארץ, ושכתוצאה ממנה שובשו כל מערכות החיים ובני אדם איבדו צלם אנוש ואדם לאדם זאב, ואיש את רעהו ואף אשה את פרי בטנה לא תחוס. ועוד ועוד הרס מכל סוג וצורה שהורס כל חלקה טובה בתבל, כי זה לא ניתן להכתב מפני האריכות ועיקר על כגון זה נאמר לא תהא קריאה בספרים גדולה מראיית פנים אחד לשני על מנת להסביר ולבאר פרטים מתעוררים תוך כדי דיון.

טענות אלו המועלות על ידי ה”עולם” מזכירות את הסיפור הידוע על סוחר ששכר עגלון על מנת שיביאו עם סחורתו ליריד. וסיכם עם העגלון שאם יגיע ליריד בעוד מועד על מנת שיוכל לפרוק את סחורתו ולהציגה בבסטה ביריד, אז חוץ מהסכום על ההובלה עוד יוסיף תוספת מכובדת. והיה באם לא יגיע בזמן, הרי לא ישלם לו כלום, כי לא תהיה לו אפשרות למכור את הסחורה ואם אין מכירה – אין כסף. יצאו לדרך, והתקופה הייתה בסוף החורף שהדרכים היו מושלגים ומוצפים בבוץ טובעני והגשרים על פני הנהרות הוסטו ממקומם ועל כן התעכבו יתר על הזמן הרגיל והגיעו מאוחר. הסוחר, כפי שסיכם עם העגלון, לא חפץ לשלם. הלכו שניהם לרב, כדרכם של יהודים שפותרים את בעיותיהם אצל מורה הוראה.

הרב עיין בדין ופתח חלק חושן משפט והוציא פסק שלא מגיע לעגלון תשלום. העגלון כעס ואמר לרב: כבודו יאמר לי על סמך מה נפסק כך הדין? ואמר לו הרב: בתורה בשולחן ערוך סימן זה וסעיף זה נאמר כך וכך. שאלו העגלון: תורה זו היכן ניתנה? וענה הרב: במדבר. ובאיזה תקופה בשנה ניתנה התורה? שאל העגלון. עונה לו הרב: במתן תורה, ששי בסיון. מיד הזדעק העגלון: איזה פסק משונה פסקת לי! הרי התורה דיברה בתקופת הקיץ ובמדבר שבהם אין שלג ובוץ ונהרות מוצפים. אם כן איך אתה מדמה עניין לעניין כשאנו נמצאים במקומות של בוץ טובעני ותקופת שלגים ונהרות העולים על גדותם…

בדומה לעגלון, שמדד את החכמה האלוקית הטמונה בתורה לפי מגבלות מקומו וזמנו, נוהגים רבים אחרים ה”אומדים” את הקב”ה לפי שכלם הפעוט. כך אמר פעם אדם אחד שזכה לטעום מעץ החיים כשהתקרב לתורת חסידות חב”ד: מי שלא לומד חסידות, הרי אצלו הקב”ה הוא קטנטן. הוא מלביש על הקב”ה את חולשותיו האנושיות וסבור שיש לו, כביכול, גם כן “יציאות” – פעם כך ופעם כך, והוא לא עקבי בהוראותיו תמיד. הוא צריך, חלילה, מפעם לפעם לשפץ את עולמו ולהשתפץ בעצמו ולהבין את השינויים שחלים בבריאה ולהפנים אותם, ולא להיות כך מלמעלה תמיד! שירד אלינו בגובה העיניים…

על זה הקדמנו בתחילת הדברים שהאמונה האמיתית בבורא עולם היא ש”לא שניתי” – לא נוסף, לא נתחדש ולא נגרע, לא צריך לתקן ולא צריך לקלקל. הכל מתאים בדיוק – התורה לעולם והעולם לתורה, ולכל הזמנים ולכל המצבים והארועים מכל סוגי המאורעות ובכל סוגי החידושים שבמדע. הכל נברא על ידו ונעשה על ידו והכל נברא באות אחת: בה’ נברא העולם הזה, ולמעלה מזה, הכל נברא במחשבה אחת. והוא סוקר הכל בסקירה אחת למין ראשית ההווי’ה ועד לסוף אחריתה מגדול הנבראים ועד קטן שבקטנים שלא נראה אפילו במיקרוסקופ המשוכלל ביותר. בכל כאשר לכל – נברא קיים אין לו קיום בלי שיזדקק לה’, ורק הוא המקור והסיבה לכל ההוויה.



לא לסמוך על מה שהעיניים רואות

לאור זה מובן מדוע מדגישים בחסידות חזור והדגש שהאמונה בה’ היא שהוא “לא שניתי”. ומה אכפת לי שהאמונה תהיה רק שברא הכל? ומה אכפת לי אם משתנה או לא? לאור האמור מובן ופשוט ביותר: באם זה חסר ואין את האמונה ש”לא שניתי” וכל השינויים הם ממנו – שמשנה את העולם כפי רצונו וכל זה היה כלול כבר בתחילת הבריאה במחשבה אחת, בדיבור אחד ובאות אחת כנ”ל, אם עקרון זה לא קיים הרי הקב”ה הוא קטנטן, וכזה קב”ה צריך – ח”ו – אומנת שתדריך אותו. ויכול כל אדם החושב ומבין ומחזיק עצמו לבר דעת להחליט שהוא ה”אומנת”, כי הוא סבור שהוא יכול לקבוע מתי ואיך יש להקב”ה ולתורתו מה לומר ומתי לא – לפי המצב הנראה בעינים בשריות בשטח, ועוד מביא טיעון “הגיוני” להוכחת טענותיו: הרי על פי התורה העיניים קובעות, ועובדה שכשאני רואה שהשמש שקעה ויש כוכבים מותר לי כבר לעשות מלאכה – כי זה מוצאי שבת, ואם זה מוצאי יום כיפור – מותר לי לאכול, ואם זה מוצאי פסח – מותר לי לאכול חמץ. ואז גם כן כשנראה לעיני – ועוד אנשים בחברה שלי רואים אותו הדבר – שהתורה מתאימה למדבר ולקיץ – למקום מסוים ולזמן מסוים וכדו’, אז אני יכול לשנות דברים ממה שכתוב בתורה ובטענה שכך צריך לנהוג.

אך המאמין באמונה כפי שהיא מבוארת בדא”ח, לא יעלה על דעתו (כמאמר ראש כולל מסוים) שאמונה היא בגדר וודאות של 95’ חלילה. אלא להפך – השכל וראיית העיניים זה גדר של אחוזים מסויימים של וודאות, ורוב האחוזים של גדר ספק. רק האמונה שהקב”ה “לא שניתי” זוהי הוודאות הגמורה. אז מגיעים לכליון ודבקות באמיתות הבורא והתורה, כפי ששואל הקב”ה את עם ישראל בסיום הפסוק: “ואתם, בני ישראל, (כיצד) לא כליתם”? כנ”ל.

פרושו לכאן, שאין מה לבנות כלום על סמך הנראה והזועק בקולניות וכוחניות של העולם. ואף אם יוכיח בכל ההוכחות שבעולם שהוא צודק, זה לא יזיז את בעל האמונה הטהורה הנ”ל. וזאת הוכיחו התמימים ברוסיה במשך עשרות שנות הגזרות והרדיפות על הדת, ובשעה שלא ראו שום מוצא ושום זיק של תקווה שאי פעם זה יפסק, ולהפך ראו רק הכבדה והקשחה יותר ויותר במשך כמה עשורים של שנים. אף על פי כן נשארו חדורים באמונה שעל פי דא”ח – שגם במצבים חמורים כאלו ברוסיה, הקב”ה “לא שניתי” והתורה נשארה אותה תורה.

וכפי שאמר אדמו”ר הרש”ב בהתוועדות פורים תר”פ ודיבר נגד השלטון והיה איסור להתאסף ובפרט לאסוף כסף לשתות משקה – כל זה היה אז בגדר פשע חמור מאוד. והיה על השולחן סכום כסף ומשקה והיה קהל שהתאסף. ואמר: במצב כמו שאני נמצא כעת הם לא קיימים. אף שזו היתה מציאות אמיתית של אנשים שהרגו ורצחו רבבות רבבות על כל מיני פשעים מסוג זה ופחות מזה, והם נכנסו לחדר שבו ישב אדמו”ר הרש”ב והחסידים. פני אדמו”ר הריי”צ היו חוורים ולא היה רגוע ואף על פי כן אמר כנ”ל, והוסיף: מיר וועלין גרנץ זיין ולא בחדרי חדרים אלא בכל ההתפשטות ובגלוי (עיין בהוספות לספר המאמרים תר”פ מאדמו”ר הרש”ב).



“לא שניתי” גם בדברי הרבי מה”מ

כאן המקום וזהו הזמן הנכון וההכרחי לספר לכל אלו שלא זכו עדיין עד לרגע זה לראות בעיניים גשמיות איך הנהגה הבנויה על אמונה זו, באה לידי ביטוי אצל אד”ש – איך התורה והקב”ה ורק הם קיימים אצלו כי כל מהותו היא ביטול מכל וכל בבחינת אנא סימנא בעלמא ולכן לא שייך שינוי.

ובלשון אד”ש: רבי זהו עצמות מלובש בגוף גשמי. ולכן מובן לכל אחד ואחד שה”לא שניתי” שקיים אצל הבורא בא לידי ביטוי בהנהגתו של הרבי מה”מ. כל מילה והוראה שלו קיימות לעד ללא שינויי זמן או מקום. אין שינויים בתוכנית ואין הוספה לצורך תיקונים, או הפחתה בכדי שיתאימו לדור. ואין ‘פאשלות’ ודברים שלא נחזו ולא נצפו מראש, אף שעל פני השטח נראה לכאורה שדברים מסויימים נאמרו לשעתו ולמצב ותוכנית מסויימת, וכאילו מראש כבר היה דבר זה כדבר שהוודאות בו היא באחוזים מסויימים בלבד, ולכן נחשב דבר זה ליציאה וחריגה מהתוכנית הכללית והמרכזית של נשיאי חב”ד.

איך יעלה על הדעת שמישהו יחשוב שהרבי ‘וועט זיינס ניט אויספירען’ ח”ו, הרי מי שחושב כך היה צודק אילו היה מדובר באדם, ולו גם גדול ורב ענק רוח ובעל חושים רבים ונעלים עם כוחות על טבעיים וכו’ כמו רבים מגדולי ישראל. אך כל זה הוא רבי קטנטן וזה לא הרבי מה”מ כפי שקבלנו וחונכנו וינקנו עם חלב האם שלנו – עצמות מלובש בגוף, זאת אומרת מה שחדר בעצמות ומהווה עיקר גידולו של האדם כידוע.

כפי שאמר ר’ מענדל ע”ה פוטרפס שהחסרון הוא שמביטים על הרבי כעל בשר ודם. כך גם התבטא הה”מ ממעזריטש אודות הבעש”ט: כל זמן שחשבתי שהוא ילוד אשה היו לי קושיות עליו וחיפשתי תרוצים. ברגע שבאתי אליו וראיתי שאינו מוגדר כילוד אשה ירדו כל הקושיות.

ילאה העט מלתאר את מאות ואלפי ההוראות אשר נתנו ע”י הרבי מה”מ, ואשר נראו לכאורה שאינן מתאימות לתנאי השטח, או לאנשים, או לאפשרויות הכלכליות, או הרפואיות. לפעמים היה נראה שהן הפוכות מן המציאות. לאחר זמן התגלה שהתניא שנשלח לשליח במקום שבו לא היה עדין שליח חב”ד – כוון ליהודי שעסק שם בהוראת יהדות, ובניתוח שאד”ש מנע מלעשות בניגוד לדעת הרופאים – הציל את חיי החולה. או המצה שנשלחה לכפר של גויים – שכנעה את היהודי הנידח שאותר שם שלא להמיר את דתו. הסכום הגדול והבלתי אפשרי שנדרש מסוחר לצדקה – גרם לו להגדלת הכנסותיו עשרת מונים. המכתב שניתן עבור אדם מסויים והלך לאיבוד – נמצא אחרי שנים רבות במועד הנכון כדי לפתור את מצוקותיו.

משום שהוראה שניתנה ע”י הרבי היא תורה, גם כשמדובר בענייני העולם. כמו שגם דיבוריו של הקב”ה שנאמרו בקשר לבריאת העולם, אף שנקראו בזוהר “מילי דהדיוטא” הרי הם תורה, והיא מהקב”ה שעליו נאמר “לא שניתי”. לכן גם הוראותיו תקפות בכל מרחבי הזמן והמקום האפשריים ואינן משתנות. במקרים רבים נוכחו לבסוף להכיר אמת זו, החכמה היא להכיר ב”לא שניתי” של דברי הרבי מה”מ גם ובפרט כשתנאי השטח זועקים את ההפך מזה.

כמו שהיה בעת שהתאספו פעם חסידים של חצרות שונות, וכל אחד הפליא לספר מופתים שעשה רבו. כששאלו את ר’ שמואל גורארי’ שישב עמהם מה יש לו לספר מאדמו”ר הרש”ב, סיפר ששאל פעם את הרבי הרש”ב אם לעשות עסק מסויים, והרש”ב השיב בחיוב, ועשה את המסחר הנ”ל והפסיד את כל הונו. שאלוהו החסידים – אם כן, מהו המופת שבזה? ענה: שנשארתי חסיד של הרבי רש”ב כבתחילה!

זה הנדרש מאתנו היום, ובתוספת הדגשה: לדעת שאין אנו מפסידים, ואנו חסידים למרות שבעיני בשר עדיין איננו מבינים איך יתגשמו דברי הרבי. אנו בטוחים ש”לא שניתי”, ובקרוב ממש נחזה במימוש כל דבריו ונבואותיו של הרבי אודות הגאולה האמיתית והשלימה!