פרק מתוך ספר החדש: ”קפה שובר חומות”

לפני כשבועיים, פרסמנו על הכנות לדפוס של ספר חדש ומיוחד. עכשיו, לאחרי שנים רבות של תרגום והכנה לדפוס, אפשר סוף סוף להשיג את הספר המדהים: ”קפה שובר חומות — הצצה אותנטית אל החיים שמאחורי הסורגים” מאת הרב פישל ג’ייקובס מכפר חב”ד.

לטובת הקוראים, אנו מביאים כאן ”פרק 19 – מי אתה משה?” מתוך הספר.

”בחרתי לפרסם פרק זה,” אומר הרב ג’ייקובס, ”מאחר שהוא מדבר על דברים שברוח ל”ג בעומר, על מהותו של יהודי, על ערכיים חסידיים.”

מי אתה, משה? 

(הערת המחבר בפתיחת הפרק) הגיעה לידי כתבה אנונימית, שהופיעה בעיתונות לפני מספר שנים, ובה נכתבו הדברים הבאים.

שאלה פשוטה למדי. במשך שנים התגאיתי בזהותי האישית. חייתי ללא דאגות. הרווחתי כסף רב. בילויים, כיף ותענוגות היו עניין של חיי היום יומיים. חשבתי שאין ישות שיכולה לגעת בי.

במשך שנים עסקתי במקצועי המיוחד: פשע. הייתי פושע מקצועי. ביום (לא) בהיר אחד הכול התנפץ לי בפנים. נתפסתי, נאשמתי ונמצאתי חייב.

וכעת אני מרצה את עונשי: 20 שנות מאסר בכלא רמלה. בו ביום שנעצרתי איבדתי את זהותי האישית. לגבי הנהלת בית הסוהר, הייתי מספר בלבד. כן, היה לי שם, אבל אף אחד לא הכיר אותו. הייתי בעל ״מוניטין,״ אבל זה היה בגלל מעשיי, וגם זה היה חלק מהעבר. לא יכולתי להיקרא ״גנב״ כשעזבתי את הברנז‘ה.

אי אפשר להיקרא ״סוחר סמים״ כאשר אתה לא מוכר בפועל. לי היה ידע בתחום אחד: הפשע. כעת, כשאני מאחורי סורג ובריח, מה מזהה אותי? מי אני בכלל? מה מאפיין אותי? כיצד אני מגדיר את עצמי?

כן, הייתי אסיר. ולאסיר אין זהות. לאסיר אין הגדרה. אין לאסיר לא את העולם העליון, ובוודאי לא את העולם התחתון. אין לו מעמד בשום מקום. הוא מאבד את שני העולמות. הוא כלום. הוא אפס.

בדיוק אז ארע מהפך בחיי. פגשתי את הרב פישל ג‘ייקובס, רב בית הסוהר בכלא רמלה. לראשונה בחיי התחלתי לקלוט את התשובה הנכונה לשאלתי הנוקבת: מי אתה? — אני יהודי.

אני יהודי שמעולם לא חש אכפתיות ליהדותו. אני יהודי שגדלתי, כישראלים רבים, עם מסורת יהודית בסיסית, אבל עם הבנה או שימת לב מעטה מאוד לפשר היהדות. כמהגרים רבים מעדות המזרח, הוריי וזקניי היו יהודים שומרי תורה ומצוות, אולם הם לא הצליחו להעביר את כל זה לדור ההמשך.

כן, היו דברים שכן הנחילו לנו: אנאלפאביתיות, עוני וייאוש. את החוויה הקשה שהרבה משפחות עולים חדשים חוו, את מלחמת הקיום הקשה מנשוא, את הצורך לשרוד בכל מחיר. את זה קיבלתי והפנמתי. וכך בדיוק ניהלתי את חיי.

לומר את האמת, הייתי פושע אידיאלי ומוצלח. הצטיינתי בשקרים, רמאויות, גניבות. התמחיתי בלקבל את מה שרציתי מתי שרציתי. לא חשתי נקיפות מצפון במעשיי כלל. הרי ״רק״ תרמתי לאיזון של העולם הלא שוויוני. צימצמתי את הפער העצום בין העשיר והעני. בסך הכול איזנתי רק במעט את חוסר השיוויון והצדק עלי אדמות.

לא הייתי אשם בכך שגדלתי בתנאי רעב ותת־תזונה. לא יכולתי לשנות את מה שנתנו לי. אבל כן יכולתי לשנות את מה שיכולתי להשיג בכוחות עצמי.

לכן, מגיל רך מאוד למדתי איפה אפשר להרוויח. מה ״הולך״ בשוק. שני מצרכים רווחיים, נשק וסמים, היו גם קטלניים. אבל אני לא שמתי לב לעובדה הזאת.

ראיתי כיצד חבריי הטובים מתו. חלק מתו כפשוטו, במובן הפיזי — נפטרו. חלק מתו נפשית ומנטלית. צפיתי בהם מהצד, מגיעים לנקודת ״אין מוצא,״ אפאטיים. אל נקודת האל חזור, נקודה שלעולם לא רציתי להגיע אליה, אבל חששתי שאני בדרך לשם בעצמי.

אולי זה יישמע הזוי, אבל דומני שרציתי להיתפס. אולי זה היה בתת־מודע, משהו שקוראים לו תופעה פסיכולוגית. הרצון הזה להיתפס על ידי רשויות החוק היה זעקתי הפנימית לעזרה. ידעתי שאני חייב להשתנות, אבל, לראשונה בחיי לא ידעתי איך לבצע את השינוי. הרי הייתי מקצוען בעשיית הלא נכון. מעולם לא חונכתי לעשות את הנכון והטוב.

ניצלתי. כן, חיי הגשמיים ניצלו ברגע שנעצרתי והושלכתי לכלא. ברכה אמיתית ולא נסתרת. אולם היה זה הרב ג‘ייקובס שהציל את נשמתי. הוא זה שערך לי היכרות עם מי שאני באמת, חיבר אותי לזהותי האמיתית ולרצונותיי הפנימיים. היכרות עם מי שהייתי, עם המהות העכשווית וזהותי העתידית.

הרב ג‘ייקובס הוא איש הדת בכלא. עבודתו חובקת תפקידים רבים, מכשרות מזוננו עד לדאגתו לסוכה כשרה. הוא אחראי למערך שיעורי תורה, ודואג להשתתפותנו ולהתקדמותנו.

בפעם הראשונה שראיתי אותו עובר בסיורו היומי, חשבתי לעצמי שייטב לו לא להתקרב אליי.

אולם בשיחה עם אחד ה״דיירים״ נודע לי שהרב ג‘ייקובס הוא בעל ״חגורה שחורה״ בקראטה. ואם אחכם, עדיף שאני אתרחק ממנו.

ואכן, החכמתי. מהר מאוד הגעתי לתובנה שהתנגדות וריב עם הרב החרדי הזה יגרמו לבידודי בקרב החברה, ואף גרוע מזה: הפסד צורב במאבק נגדו. נקטתי בדברי החכמה העתיקים ש״אם לא הצלחת להכניע אותם, כדאי להצטרף אליהם!״ הרי אם הרב הינו דמות מוערצת על ידי ה״חבר‘ה,״ הוא לא יכול להיות כל כך גרוע.

דלת תאי נפתחת. הרב ג‘ייקובס נכנס. מיד ברגע הראשון הבנתי שהמפגש הזה יהיה שונה מכל מה שהתרגלתי אליו במשך שנות חיי. מישהו שונה. מישהו שלא מתעניין בעברי הקרימינלי, בתיקי המשטרה הרבים שבאמתחתי. עברי ה״עשיר״ לא הרשים אותו. הוא התעניין במשהו שונה לחלוטין, שאיש עד כה לא התעניין בו: הוא התעניין בי ובמה שבתוכי.

מבטו נח עליי. מבט כה עמוק, שחדר למקום כה נסתר בי, שאפילו אני בעצמי לא הכרתי בקיומו. הוא הסביר לי שהוא חסיד חב״ד, ותפקידו לסייע ליהודים לגלות מה זה להיות יהודי.

זה כל הסיפור. פשוט ביותר. חד וחלק. כאן עמד לפניי איש שזכה במקום ראשון בתחרויות קראטה, רב שהוציא לאור ספרים בהלכה, קצין דת בצה״ל. ומה מטרתו המוצהרת בחיים? ללמד אותי שאני יהודי.

לראשונה אני פוגש מישהו שמגלם את ההיפך הגמור ממה שחוויתי לאורך ימי חיי. הכרתי הרבה אנשים שהיו בעצם ״אפס״ עגול, אבל הציגו את עצמם כמציאות שלמה. וכאן, אני פוגש יהודי שהיה סיפור הצלחה בכמה וכמה תחומים, וכל זה לא מדבר אליו, לא משמעותי, לא תופס אצלו מקום. מה שכן תפס אצלו מקום והיה בעל משמעות הוא לעזור לאחרים.

התפקיד שהוא בחר, לסייע לאסירים, אינו קל כלל וכלל. עם יד על הלב, ציבור האסירים אינו נחשב השמנת של המין האנושי. אדרבה, אנחנו אנשים שנואים, אולי בצדק. יש סיבה מוצדקת שהביאה אותנו להיכלא מאחרי סורג ובריח. מעשינו הובילו אותנו למקום בו אנו נמצאים. פרט למקרים בודדים, יוצאים מן הכלל, ״הרווחנו״ את העונש ביושר.

דבר אחד לא הסתדר במוחי: כיצד אדם בעל יכולות ואפשרויות אין קץ, בוחר לעבוד דווקא איתנו? בשאלה הזאת פתחתי את שיחתי עם הרב בהיכנסו לתאי. תשובתו הדהימה אותי. הוא גילה לי שהרבי מליובאוויטש נשאל בדיוק אותה שאלה, בנוגע לשעות הרבות שהוא בחר להקדיש לעמוד על רגליו ולחלק דולרים לצדקה למאות ולאלפי אנשים ביום.

הרבי ענה אז, שכאשר סופרים יהלומים לא מתעייפים. הרב ג‘ייקובס הוסיף — למקרה הספיציפי שלנו — שלמרות שהיהלומים מצאו את עצמם בערימת בוץ, כשיודעים שישנם שם יהלומים, לא בוחלים בלכלוך, אלא תוקעים בו ידיים ושולפים משם את היהלומים. בוץ מסוגל רק לכסות על היהלום מבחוץ, אולם לעולם הוא לא חודר לתוכו. הוא לא מוריד מערכו ולא משנה את יופיו, ובסופו של דבר, בוץ הוא דבר שניתן לרחיצה.

כן, אני יהלום. מכוסה אמנם בבוץ, אם לא גרוע מזה, אבל יהלום, ללא ספק. מי היה מעלה בדעתו שהמעצר הוא האירוע החשוב והמשמעותי ביותר שחוויתי בימי חלדי? עד בואי לכלא, זהותי הייתה מעורפלת. כאן למדתי מי אני. עד אז, חשבתי שידעתי מי אני, אבל לא הייתי בכיוון הנכון בכלל. וכעת, למרות שהסורגים מפרידים ביני ובין העולם שבחוץ, אני בן־חורין בתוכי.

ולמרות שזה לא המקום האידיאלי להיות בו, אני מנצל כל רגע כאן ומסתכל עליו בתור הזדמנות. הזדמנות לגדילה, לתשובה ולשינוי.

אני מסתכל על השנים שנגזרו עליי לשבת בכלא כמו על שהייה בישיבה לפושעים לשעבר. זמני בידי ללמוד תורה, עיתותי בידיי ללמוד תניא והלכה עם ״פישל״ מדי יום.

אני שומר שבת, אוכל כשר, ומקיים מצוות בכל הזדמנות אפשרית. צחוק הגורל — בגלל היותי מוכר מאוד לשאר שוכני הרחובות, הפכתי מודל לחיקוי לאסירים רבים, והם מצטרפים לשיעורים בזכותי. באמת צחוק הגורל!

אני מצפה בערגה ליום שחרורי. אני מצפה ליום המאושר שבו אוכל לחזור לחברה ולתקן את העוולות שגרמתי. אני משתוקק ליום שבו אקים משפחה עם אישה נפלאה, ואביא לעולם ילדים מתוקים.

כאשר אזכה ואצא מחוץ לכותלי הכלא, אני כבר אדע מה לענות כאשר שואלים לזהותי:

״אני משה, יהלום, יהודי…״

לקניית הספר בחב"ד שופ