כשהשדרנית שאלה אם זה בושה…

הרב יהודה גינזבורג, שליח הרבי מלך המשיח בחיפה

ביום שלישי האחרון התקשרו אלי מרדיו צפון, וביקשו שאעלה לשידור ואספר על הבית חם שלנו בחיפה, המחלק מנות חמות לקשישים וניצולי שואה.

הרבי תמיד מבקש לנצל כל הזדמנות כדי להשפיע לטובה על עוד יהודים, ולכן הסכמתי ועליתי לשידור.

השאלה הראשונה היתה בערך כך: "האם אתם מקבלים תקציב מהמדינה, כי בתקציב החדש של המדינה אין התייחסות לניצולי השואה.

אתה לא חושב שזו בושה?".

הבנתי שהיא רוצה לקחת את הראיון למקום פוליטי, ואמרתי לה:

הרבי תמיד נוקט בגישה של לגרש את החושך באור ולא במקלות, אני כאן בשביל לספר על הדברים הטובים שאנחנו עושים,

ועל המון אנשים טובים (שזה אתם, הקוראים) ששותפים לדרך הטובה הזו".

"אז אתה תמשיך עם האור ואני עם המקלות", היא סיימה..

שאר הראיון כבר פחות נוגע לטור הזה…

*

השבוע ביקר אצלנו אבינועם, יהודי יקר בגיל 72, לצורך התקנת מערכת גילוי אש בבית הספר החדש.

בסיום הפגישה וסגירת ההסכם, שאלתי אותו  "הנחת תפילין היום?" והוא משתהה רגע ואומר "מהבר מצוה לא הנחתי".

"אז היום תניח" אמרתי, ואז הוא התחיל לבכות.

בכי מרגש ומרטיט שנמשך זמן ארוך מאוד, גם תוך כדי שהוא מניח את התפילין.

הוא בן לניצולי שואה ובבית כל נושא יהודי כמעט היה 'מוקצה'.

אבל הנשמה היהודית התגלתה, ובסוף אמרתי לו "באמת הגעת לצורך גילוי אש"…

*

ולמה סיפרתי את שתי הסיפורים האלו?

כי בפרשת השבוע 'תזריע מצורע' מדובר על דיני צרעת ונגעים,

ועל הכהן שפוסק האם המצורע הוא טהור או טמא.

ההלכה אומרת, כי האדם נטמא רק אחרי שהכהן פוסק את טומאתו, ובתורת החסידות, בפרט בתורתו של הרבי מלך המשיח, מגלים לנו סוד נפלא:

הנגעים בשורשם הם אורות גבוהים שירדו והשתלשלו עד לצרעת.

כל עוד הכהן לא הכריז שהאדם טמא, הנגעים הם עדיין אורות גבוהים!

*

הרבי רוצה מאיתנו שניקח אחריות להביא את משיח צדקנו,

וזה מתחיל בלהסתכל על העולם באור חיובי.

לא לחפש את החושך ואת המקלות, אלא לראות את הניצוץ שבכל אחד.

לא לראות במצורע אדם טמא, אלא להאמין ולראות את האורות הגבוהים שבתוכו.

העבודה לא קלה, אבל התוצאות מדהימות, פשוט תנסו את זה בבית.

לראות בכל אחד את האור החיובי, את הגאולה שבתוכו.

וכשכולנו נרצה לחיות גאולה, נראה שהיא כבר ממש כאן,

ונזכה לראות שוב את הרבי איתנו, בבית המקדש השלישי.