בשארם א שייח כבר הייתם?

הרב יהודה גינזבורג, שליח הרבי מלך המשיח בחיפה

מה דעתכם לקחת טיסה לשארם א שייח? סך הכל ארבעים דקות נסיעה ואתם בלב המדבר.

מאז שחודשו הטיסות לשם, לפעמים זה נראה שעם ישראל החליט לחזור למצרים…

למרות העלויות הגבוהות אנשים נוסעים לשם רק בשביל לחוש קצת את המדבר…

אתמול בערב יצא לי לשמוע ממישהי ש"לא הייתי אף פעם בחו"ל. בעלי אמר לי שאם אסע פעם אחת לא ארצה לחזור אז הוא מושך את זה"…

מה דעתכם?

*

השבוע השתתפתי בכנס השלוחים הארצי של שלוחי הרבי מלך המשיח בארץ הקודש. יומיים מלאי חוויה רוחנית גבוהה, בהם נפגשתי עם חבריי וידידיי שכל אחד מהם פועל 24/7/365 למען עם ישראל ולהכנת העולם לקבלת פני משיח.

ביום שני פגשתי בין סדנא למושב מישהו שלא חב"דניק, ששמע על הפעילות שלי בחיפה בכלל, ובמיוחד על כמה סיפורים שקרו לאחרונה.

"תשמע, אני לא מבין אותך", הוא אומר לי "איך אתה מסוגל להקדיש כל כך הרבה שעות בשביל מישהו שמעולם לא ראית" "בזמן הזה יכולת להספיק ללמוד עוד כמה שעות"…

נכון, ייתכן שהוא לעולם לא יבין.

*

בהשגחה פרטית קראתי השבוע מכתב של הרבי הקודם רבי יוסף יצחק שמספר על אחד מגדולי החסידים בדורות עברו.

החסיד נהג להתפלל כל יום במשך 6 שעות את תפילת השחרית (!!!) בקושי אכל קצת לחם עם מים, ובחצות הלילה כבר היה קם… כך נהג במשך עשרות שנים.

נשמע קדוש, אה?

ובכל זאת משבח הרבי את אלו שויתרו על התענוג הגדול הזה, ומשקיעים את הזמן שלהם בעשיית טובה ליהודים.

הנשמה של כל אחד מאיתנו היתה במקום גבוה מאוד, וירדה לעולם כדי להתמודד עם האתגרים בעולם, ולעשות את העולם עצמו בית לה'.

אם נסתפק רק בלחם ומלח, לא נוכל להעלות לקדושה את כל המאכלים (הכשרים כמובן) הקיימים, ואם נתפלל כל היום, לא יישאר לנו זמן לחבר עוד יהודי לאבינו שבשמים…

*

וכל זה מתחבר לפרשת השבוע "שלח" בה אנחנו קוראים על שנים עשר נשיאי השבטים שהלכו לבדוק את ארץ ישראל, וייזכרו לעד כ"מרגלים" וכ"מוציאי דיבת הארץ רעה".

תורת החסידות מרחיבה לבאר את מעלתם של המרגלים בתור "דור דעה" – דורו של משה רבינו, עד כמה שהיו מחוברים לקדושה ולכן לא רצו להיכנס לארץ הקודש "ארץ אוכלת יושביה".

הם חששו מהצורך להתעסק בגשמיות, להתמודד עם ביטוח לאומי ומס הכנסה, עם החקלאות ועם האתגרים הכספיים. עם החומר ועם האדמה, שיכולה להוריד את דרגת הקדושה בהם היו במדבר.

לכן אמרו "לא נוכל לעלות" כי העדיפו להישאר במדבר, רחוקים מיישוב, ולהתעלות בקדושה.

ומה באמת?

שהקדוש-ברוך-הוא חפץ דווקא שנעלה לארץ (בהדגשה על "נעלה"), ההתרוממות העצמית היא דווקא בירידה לדברים הנמוכים מאיתנו, כי כך חפץ השם.

הרי עבורו "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", ובכל זאת בחר דווקא בעולם הזה ורוצה שנקיים כאן את המצוות המעשיות בדברים גשמיים, שנתאמץ בשביל קיום מצוה, ונתמודד עם "אתכפיא", לכפות את עצמנו על מה שהנפש-הבהמית שלנו ממש רוצה.

זו השליחות האמיתית שלנו.

*

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים באתגר גשמי או חומרי, שמישהו מנסה להכעיס או לעצבן אתכם או שאחרי יום מאתגר בבית אתם שואלים את עצמכם "למה בכלל צריך את זה",

הנה התשובה: השליחות האמיתית היא דווקא בדברים הגשמיים, לחייך למי שמולך, לנצל יום שלם כדי לנסוע לעזור לאישה מבוגרת או גם למישהו צעיר שצריך עזרה, לקבל קיתונות של בושה על מה שניסית ולא הצלחת,

ולדעת שזו השליחות – לעשות לקדוש-ברוך-הוא דווקא בדברים הגשמיים דירה.

להשתדל להתפלל בכוונה גדולה אבל גם כשמישהו מפריע, זו השליחות – להתמודד, ולקום גם אחרי שנפלנו.

והעיקר, שנראה סוף סוף גם את בעל הדירה, שנזכה לראות בהתגלות הרבי משיח צדקנו, או אז יתקיים הייעוד "ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך רואות את מוריך", שנראה את הקדוש-ברוך-הוא בכל דבר גשמי בעולם הזה, בלי שום לבוש והסתר,

ובעצם כבר עכשיו אפשר וצריך לחיות גאולה – לראות בכל דבר את הקדושה שבו ואת הטוב, זה אפשרי.