בית נאמן: האם אני צריכה להיות גיבורה?

מאת זאב קרומבי, באדיבות המוסף לנשים 'עטרת חיה'

להגיד קשה לי, אני לא יכולה, אני צריכה עזרה, כמה, מתי, ואיך?

מאז שהיינו ילדות סיפרו שלנו סיפורים על נשים חזקות שהתמודדו באומץ ובנחישות והצליחו להתגבר על כל הקשיים. מכל הסיפורים האלו הבנו שאנו צריכות "להיות חזקות". המסר שקיבלנו הוא לא לבטא חולשה וקושי. לא להגיד: "קשה לי. אני לא מסתדרת. אני זקוקה לעזרה". ביטוי של קושי ובקשת עזרה לא מתאימים לנשים חזקות שמתמודדות לבד באומץ ובנחישות בלי שום עזרה. כשאנו משוות את עצמנו לנשים המופלאות בסיפורים אלו לא פלא שאנו מרגישות שאנו כישלון. מכיוון שרוב הנשים (וכל שכן הגברים) לא מדברים על כך שקשה להם, לא פלא שנשים רבות שואלות את עצמן, "איך יכול להיות שכל החברות שלי מסתדרות, ורק לי קשה?". לא פלא שנשים רבות כל כך מתביישות לבקש עזרה.

אין חולק על כך שעלינו ללמוד מנשות מופת אלו. הסיפורים על הנשים החזקות אלו מהווים עבורנו השראה והעצמה. אלא שצריך לזכור שיש לכך צד נוסף. אנו שומעות על הנשים הגיבורות האלו, אבל אנו לא שומעות על כל הנשים הרבות שאינן כל כך גיבורות, ויש לא מעט כאלו. למען האמת, כנראה שרוב הנשים אינן כאלו גיבורות.

גם אם נראה לנו ש-"כולן חזקות ומסתדרות בלי עזרה, חוץ ממני", המציאות היא שנשים רבות מתקשות להתמודד וזקוקות לעזרה. נשים רבות מתביישות לבקש עזרה, ובמקום להודות בכך שקשה להן ולהן זקוקות לעזרה הן "מלקות את עצמן" על כך שהן לא מספיק חזקות. מחקרים מצאו ש-"הלקאה עצמית" לא גורמת לאנשים להתמודד יותר טוב וגם לא לשאוף להשתפר, אלא גורמת דווקא לייאש. "הלקאה עצמית" על כך שאנו לא חזקות כמו כל הנשים עליהן סיפרו לנו לא בהכרח תניע אותנו להתאמץ יותר. "הלקאה עצמית" רק תגרום לנו להמשיך להתבוסס בבוץ של רגשות אשמה, חוסר ערך, תסכול, וייאוש.

כדאי שנזכור שלא כולנו יכולות להיות מעוררות הערצה כמו הנשים בסיפורים. יותר מכך – יכול להיות שאנו בכלל לא צריכות לשאוף להיות מעוררות הערצה כמו הנשים בסיפורים. כמובן שכדאי שנלמד מהן, אולם יחד עם זאת גם כדאי שנלמד לקבל את עצמנו כמו שאנו. "לקבל את עצמנו" לא אומר לא לשאוף להשתפר. "לקבל את עצמנו" אומר שנתייחס אל עצמנו במעט יותר סלחנות, ולא "נלקה את עצמנו" על כך שאנו לא מושלמות. קארל רוג'רס שהיה אחד הפסיכולוגים המשפיעים ביותר, כתב: "הפרדוכס המעניין הוא, שדווקא כאשר אני מקבל את עצמי כמו שאני, אז אני יכול להשתנות" (Carl Rogers, On Becoming a Person).

בקשר להתייחסות הראויה לסיפורים על דמויות מופת, מופיע בספרים הקדושים סיפור (שכבר פורסם כאן בעבר) על גור אריה חמוד שאימא שלחה אותו אחר צהרים לשחק בגן משחקים שליד הבית שלהם. אחרי שעה קצרה הגור חזר הביתה כולו מבועת, כי ראה ליד גן המשחקים "הולך על שתים", והוא מאד נבהל ממנו. "אל תפחד גורי היקר" אמרה לו אימא לביאה באהבה. "אתה לא צריך לפחד מבני האדם. בני האדם הרבה יותר מפחדים מאתנו מאשר אנו פוחדים מהם". הגור נרגע מדברי אמו וחזר לשחק. למחרת חזר גור האריה מהגן כשהוא ממרר בבכי.

"מה קרה גור יקר שלי?" שאלה אותו אימא לביאה. "אמרת לי שבני האדם מפחדים מאתנו הרבה יותר ממה שאנו מפחדים מהם" ענה הגור. "והנה, הגננת הקריאה לנו היום את הסיפור על שמשון הגיבור שניצח בידיו החשופות את האריה". "נכון" ענתה הלביאה. "שמשון הגיבור אמנם ניצח את האריה, אלא ששמשון היה היחיד שניצח בידיו את האריה ולכן התורה מספרת עליו. כל שאר בני האדם הם חלשים ומפחדים מאתנו". (הסיפור הזה מופיע בספרים הקדושים כדי להסביר את הסיפור על שרה אימנו שהכינה למלאכים ארוחת מלכים, אף שהגמרא כותבת ״האישה, עיניה צרה באורחים יותר מן האיש" (מסכת ברכות, י"ח, ע"ב). התורה מספרת לנו על נדיבותה של שרה, דווקא בגלל שרוב הנשים לא כל כך נדיבות כמוה כלפי האורחים).

חשוב מאד שנקבל השראה מהנשים החזקות והגיבורות. יחד עם זאת, גם חשוב שנזכור שרוב הנשים אינן כאלו. חשוב שנקבל את עצמנו כמו שאנו, ונעשה מה שאנו יכולות לפי ערכנו, כמו שאמר רבי זושא מאניפולי: "בעולם הבא לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבינו, אלא למה לא היית זושא".

• • •

זאב קרומבי הוא עובד סוציאלי ומטפל זוגי (MSW), מומחה להתמכרויות התנהגותיות (MA), ודוקטורנט בטיפול זוגי באוניברסיטת חיפה. להערות ושאלות 0547-822686 או zeev@crombie.com