"וכל הקרוב אל משכן ה'": למהותה של התקשרות בתקופתנו

השליח הרב לוי ליברוב, פלטבוש

אחת הבעיות העיקריות שיש לי עם שימוש במסר של "יתיר מבחיוהי" מתוך סימן כ"ז באגרת הקודש על מנת לתאר את מצבנו לאחר ג' תמוז הוא המשפט האחרון באגרת הקודש (לפני הביאור): "וכל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו – קודם לברכה" – משפט שעורך הבחנה ברורה בין התקשרות לצדיק לפני ולאחרי הסתלקותו.

רעיון זה משקף את ה"מערכת" של "יתיר מבחיוהי" שרבינו הזקן הסביר קודם לכן בפרק:

1. החיים האמיתיים של צדיק הם אמונה, יראה ואהבה;

2. משכן, כאשר הוא מסתלק מן העולם הוא למעשה נשאר בחיים, כי חייו האמיתיים, אמונה יראה ואהבה, הם מטבעם נצחיים.

3. חיי רוח אלה (שבעבר "התגלמו" בגופו של הצדיק) ממשיכים להיות נוכחים בעולם באמצעות תלמידיו, ובכך הם נוכחים בעולם זה עוד יותר.

***

עם זאת, מה שלעיתים לא שמים לב אליו הוא שההתקשרות הראשונית עליה תתבסס בהמשך ההתקשרות הנצחית חייבת להיווצר בעולם הזה, בין תלמיד נשמה בגוף לרבי נשמה בגוף.

רעיון זה מזכיר את פירוש מאמר חז"ל שמובא בחסידות במקומות רבים על "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו": בעולם הבא יכול אדם להתעלות באיכות רק על בסיס התורה והמצוות שכבר "צבר" בחייו בעלמא דין, אך מבחינה כמותית, אינו יכול להוסיף עוד (ראה לקו"ת דברים ו, ג). על דרך זה, ההתקשרות לרבי שמשמשת כבסיס ל"יתיר מבחיוהי" אינה יכולה להתחיל לאחר הסתלקותו. אפשרי לאנשים הבאים אחריהם להתקשר אליו רק דרך תלמידיו ("גידולי גידולין").

משל למה הדבר דומה? חסיד שיוצר את הקשר הישיר הראשוני עם הרבי הוא כמו סיר שמונח ישירות על האש. לאחרי שהרבי מסתלק, ה"אש" אינה זמינה לחמם "סירים" אחרים ישירות, אבל היא בהחלט פעילה מתמיד וממשיכה לחמם את הסירים שהונחו עליה בעבר ודרכם עוד הרבה סירים.

כיצד אפשר בכל זאת "להתחמם" מהאש הנפלאה הזו? על ידי הצבת סיר על גבי הסיר הראשון. דבר שעלול בסופו של דבר אפילו להביא לרתיחה, אבל עדיין אין זה ממש כמו להניח את הסיר על האש (וראה שו"ע אדה"ז סי' שיח סט"ו השלכות למעשה בהלכות שבת מרעיון זה).

הקשר שלנו עם הבעל שם טוב, למשל, הוא רק דרך הסיפורים והתורות שנשמעו ממנו, אשר בתורם נותנים לנו השראה ומעוררים את הלבבות עד עצם היום הזה. אך כל בר-דעת יבין כי למופת מהרבי שקרה לו באופן אישי (או לאנשים שהוא מכיר באופן אישי) יש "עוצמה" אחרת לחלוטין.

רבינו הזקן מתייחס לכך בפרק הראשון של התניא קדישא: "ולכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש: ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, עמד ושתלן בכל דור ודור וכו' וכמו שכתוב: "וצדיק יסוד עולם":

לכאורה, אם ההתקשרות לצדיק בחייו ולאחרי הסתלקותו שווה, למה נצרך הקב"ה ל"שתלן בכל דור ודור"? — הרי עד עצם היום הזה יהודים מתעוררים לתשובה מלימוד דברי משה רבינו בתורה, מהנביאים, חז"ל, הראשונים והאחרונים וגדולי המוסר והחסידות? מה רע בכך אם הקב"ה היה שותל את הצדיקים בדורות קודמים ואנחנו היינו מתקשרים אליהם — כפי שאנו באמת עושים — ע"י תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם?

[העירוני מאגרת קדשו של הרבי בהקדמתו מר"ח אדר השי"ת לקונטרס השני של המשך באתי לגני, בה כותב ש"ידוע מש"כ באגרת הקודש (סימן כז) לנחם בכפליים לתושי' את ה"נדכאים הנאנחים והנאנקים", אשר הצדיק "שבק חיי . . לכל חי היא נפש כל חי הקשורה בנפשו . . בכל אחד ואחד כפי בחינת התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה". וביאר בספר ענין ההשתטחות ד"אף אותם שלא ידעו בו ולא הכירו בו בעודו בחיים חיותו רק שלמדו בספרים הקדושים שהניח ברכה אחריו ונהנים מאור זיו תורתו ומתחזקים על ידי זה בעבודת הוי' . . בודאי גם המה נקראו תלמידיו . . כי המה מאמינים בהצדיק ההוא ומקבלים ממנו אור תורתו . . הענפים נמשכים לשרשן"."

אבל כד דייקת שפיר, הנה ראשית כל, תמיד נאמרו הדברים שע"י לימוד בספרים הקדושים שהניח ברכה אחריו נקראים תלמידיו להלכה ולא למעשה (ואולי כהלכה למעשה אך לא כבחינת התקשרות עיקרית — ולהעיר משיחת ש"פ ויצא ט' כסלו ה'תיש"א אודות נתינת פדיון לכ"ק אדמו"ר האמצעי ע"י לימוד בספריו), כי תמיד הי' לימוד זה קשור עם התקשרות לנשיא הדור וכדברי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח בשיחת הנ"ל: "ויש להוסיף ולהבהיר שענין זה אינו בסתירה ח"ו להתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר, אנו אין לנו אלא נשיא דורנו – כיון שההתקשרות (ע"י נתינת הפדיון) היא לאדמו"ר האמצעי כפי שהוא כלול בכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו."

מה גם, שאפילו אם נאמרו הדברים בנוגע למעשה, הנה זהו מסוג הדברים שחסידים "לא התפעלו מהם" (ראה שיחת ב' אייר ה'תיש"א הנ"ל סי"א: "אע"פ שרבינו הזקן באגה"ק שולל ההנהגה "לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי", משום שזהו"ע ששייך רק "לנביאים ממש", הרי, חסידים לא התפעלו מזה… והמשיכו לשאול גם בנוגע לענינים גשמיים, וכך נהגו גם חסידים גדולים ביותר. ולהוסיף, שלאחרי שיודעים מ"ש רבינו הזקן שמענה על ענינים גשמיים שייך "לנביאים ממש", אזי יודעים שהמענה של הרבי על ענינים גשמיים הוא להיותו "נביא ממש"!"

וגם נראה שאין אדמו"ר האמצעי בא לשלול את זה ש"כל הקרוב קרוב אל משכן ה' בחייו – קודם לברכה", אלא לומר שגם לאחרי ההסתלקות אפשר להתקשר, אבל לאו דוקא שזה באותה רמה ועוצמה של אלו שראוהו. ויש עוד לברר בזה ועוד חזון למועד, ויה"ר שלא נצטרך לזה.

ויש עוד לברר בזה ועוד חזון למועד, ויה"ר שלא נצטרך לזה.]

***

לפיכך, להשתמש בסימן כ"ז כ"מסגרת" עבור התקשרות לרבי בתקופת רבת גורל זה של אחרי ג' תמוז זה בעצם ליצור שני "מעמדות" של חסידים – אלו שראו את הרבי לעומת אלו שלא; אלו שיש להם זיכרונות וסיפורים לספר ואלו שיכולים רק לקרוא ולהאזין להם; שומרי "המורשת" של הרבי לעומת "הדור שלא ידע את יוסף"; אלו שהיו ב-770 ב"ימי האור" לעומת אלו שנולדו לתוך חושך עצום. ובסך הכל: אלו שיכולים לחוות התקשרות "ישירה" לרבי ואלו שאינם יכולים.

זו המסקנה ההגיונית, אבל אני די בטוח שרובם ככולם, "ואפשר כולם", של אנ"ש חסידי חב"ד מתנגדים בתוקף להבנת המצב שלנו ככזה.

החינוך שילדינו מקבלים (בכל "פלגי" אנ"ש) הוא חינוך שמעודד אותם להתחבר הרבי ישירות, וזה בהחלט נוגד את ה"מסקנה המתבקשת" שלעיל. ומה ששולל זאת יותר מכל דבר אחר הינה המציאות עצמה שמוכיחה ש"התקשרות" ישירה לרבי חיה וקיימת בליובאוויטש, ויש שיאמרו שאפילו יותר מאשר קודם לכן — מה שמראה בבירור שהמצב הוא לא שהרבי נמצא איתנו "יתיר מבחיוהי", אלא שההתקשרות באופן של "יתיר", מראה בבירור שהרבי לא הסתלק חלילה, אלא שהוא "בחיוהי" ממש, כאן בעולם הזה הגשמי והחומרי בצורה שאין להבין אותה, אבל בהחלט אפשרי לחוש אותה (ורק חבל שחלק גדול מאלו שנוהגים כך מתקשים לבטא זאת לעולם, ולדאבוננו, ה"מוסר הכפול" הזה משפיע בצורות מסויימות על רמת ההתקשרות של חלק מצעירי הצאן).

***

אבל מה באמת מאפשר את "ההתקשרות הישירה" הזו בתקופה המתאגרת הזו שעדיין אין בידינו את ה"אמצעים" להתקשרות בלתי-אמצעית שהם ראייה ושמיעה של דברי הרבי?

אני רואה זאת כך: "התקשרות" מטבעה היא חיבור דו-כיווני. במשך אלפי שנים פירושה של "התקשרות" היה שהרבי נותן השפעות רוחניות ואפילו גשמיות ואנחנו מקבלים את אותם השפעות. כעת, משהודיענו הרבי ש"אני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא עשו כל אשר ביכלתכם להביא בפועל את משיח צדקנו", נקודת הכובד של ההתקשרות עברה אלינו: עכשיו "התקשרות" פירושה לא "מה אוכל לקבל מהרבי?", אלא "כיצד אוכל להתגייס ולהשלים את משימתו של הרבי מלך המשיח?" — התקשרות שבה החסיד כביכול "נותן" לרבי, ולא על-מנת לקבל פרס בחזרה!

קראתי פעם נקודת מבט מעניינת על התפתחותה של התפילה בדברי ימי ישראל:

כידוע, עד לזמן אנשי כנסת הגדולה, מצוות התפילה התקיימה על ידי כל יחיד במקומו ובשפתו הוא. חז"ל "מיסדו" את התפילה על ידי קביעת נוסח התפילה ("מטבע שטבעו חכמים") וגם את המושג של בתי כנסת שבם מתאספים אנחנו לתפילה בציבור.

מדוע הרעיון המבריק הזה שבעצם "גיבש" את החיים היהודיים כפי שאנו מכירים אותם עד היום לא עלה קודם לכן?

יש מבארים זאת בכך שעד אותה העת הנבואה הייתה דבר שבשגרה. כל עוד נביאים היו נפוצים, השתמר קשר ישיר בין הבורא לאדם, אך "משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" (לא לגמרי, אך "לא הייתה מצוויה כמקודם"). כשהנבואה הפכה להיות נדירה בתחילת תקופת בית המקדש השני, חז"ל ברוח קדשם ביקשו להציע תחליף: אם הקב"ה לא יתגלה בפנינו, "ניקח יוזמה" ונבוא לפניו אנחנו! וכדברי הטור הידועים (או"ח סי' צ"ח): "כן היו עושין חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתן עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות רוח השכלית עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה". כך השתמר הקשר הישיר בין הבורא לנברא!

בדומה לכך אפשר לנסות להבין את מהות תקופתנו: כדי להביא לידי מימוש בצורה המקסימלית את דרישת היהדות של "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים" ע"י "מעשה התחתונים" (מה שמכונה בתורת החסידות "עבודה בכוח עצמו") צריכה ההתקשרות לבוא לרבי לגמרי מיוזמתנו. הרבי ממתין לטלפון מאיתנו, אך עלינו מוטל לבצע את השיחה. אם הרבי לא מופיע בפנינו, זה אומר שעלינו להופיע בפניו. אם הרמטכ"ל לא מגייס את החיילים, זה אך ורק בגלל שהוא בוטח ומאמין שאנשי הצבא יתייצבו מעצמם!

ונחזור למשל האש והסיר: בדור זה בוודאי ובוודאי אפשרית "התקשרות" ממדרגה ראשונה "בלתי אמצעית". כל אחד יכול להניח את "הסיר" שלו ישירות על "האש" למרות שה"אש" אכן מוסתרת. והסיבה לכך פשוטה: כל אחד מאיתנו קיבל את "צור החלמיש" ובאמצעות "עבודת ההתקשרות בכח עצמו" יכול הוא לגלות את האש של הרבי שבוער בקרבו ולהתקשר אליו ישירות ללא כל ממוצעים!

***

יש עוד נקודה ש"מאששת" את ה"חידוש" הזה בהתקשרות של דור השביעי:

בסימן כ"ז כותב רבינו הזקן ש"רוחו עומדת בקרבנו ממש . . כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו, ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד":

משימתם של נשיאי הדורות הקודמים היה בעיקר להורות לכל אחד מישראל את ה"דרך ישרה" (ללא "ה"א הידיעה") המתאימה לו "מבין כל דרכי התורה" — "דרך ישרה" אחת "אשר הורנו מדרכיו" הרבים, אשר כולם עולים בית א-ל. משימת כל דור ודור היה בנין נדבך מעל גבי נדבך של הכנת העולם לגאולה וכשנדבך אחד הסתיים, אזי "בא השמש" של אותו הצדיק "וזרח השמש" של נשיא הדור הבא.

ההתקשרות לנשיא הדור כוללת גם התקשרות לנשיאי הדורות הקודמים (שהם במהותם "תלמידיו" ו"תלמידי תלמידיו" עד למשה רבינו), בתוספת החידוש וההדגשה המסויימת של ה"זהיר טפי" של אותו דור. ההתקשרות לנשיאי הדורות הקודמים בא לידי ביטוי ב"הליכה בדרכיו" הרבים שכולם פרטים ופרטי פרטים של הכוונה הכללית של בריאת העולם.

ניתן אולי לומר, שב"ההליכה בדרכיו" בדור הראשון בו נתגלה אותו הדרך יש בו איזשהו מעלה על הדורות הבאים — זה יותר "קרוב" למקור (אף ש"מי הוא זה ואיזהו שמלאו ליבו" להבדיל בין קודש לקודש, אך בפירוש מצאנו-ראינו שיש ענין של "אבוך במאי הוה זהיר טפי"), ועיקר נקודת הכובד של ההתקשרות הבלתי-אמצעית לנשיא הדור הוא בקיום ה"הזהיר טפי" של אותו הדור.

גם בפשטות, ביחסי-אנוש רגילים, ברור שההתקשרות בין שתי אנשים שמתרחשת כאשר מקיימים בקשה אישית חזקה הרבה יותר מאשר ש"הולכים בדרכם". ובוודאי שכך הדבר כאשר אחד ממלא את בקשתו של זולתו שעד עתה לא התקיימה (ולא רק שמוסיף על זה או שמחזק את הקיים כבר. ובוודאי ובוודאי שכן הדבר כאשר הבקשה היא לא בקשה "כללית" אלא בקשה ספציפית ונקודתית.

כלפי מה הדברים אמורים?

כשיהודי מתקשר לאדמו"ר הזקן, לדוגמה, על ידי הליכה בדרכיו בהתבוננות בדא"ח ובמלחמת היצר, בוודאי ובוודאי שהוא מתקשר איתו וממשיך לו רוב שפע בגשמיות וברוחניות. אבל עם זאת ברור שהוא לא זה שהביא את אדמו"ר הזקן לאור עולם. הוא אמנם הוסיף בפרסום דרך ה' שלו והצטרף ומצרף אחרים למקושריו, אך קשה לומר עליו שהוא "כאילו עשאוני" לתורת החסידות ולרבינו הזקן.

כמו בכל דבר, יש חדוות יצירה ושמחה מיוחדת שכרוכה ב"ראשוניות" גם כשמדובר בהתקשרות לרבי.

בדורנו זה, "דור האחרון של הגלות והראשון לגאולה", כל עניני עבודת ה' ("דרכיו אשר הורנו") מתרכזים לכדי נקודה אחת מזוקקת של "הדרך הישרה הקלה והמהירה מבין כל דרכי התורה" ובה"א הידיעה. משימה זו, במובן מסויים, עדיין "יושבת בקרן זווית" ומחכה למימושה המושלם והסופי. כל מי ש"פוקח את עיניו" ויראה את הגאולה ויפקח עיני אחרים לכך, הוא-הוא אשר פעל את רצון הרבי ובמילא הוא-הוא הקרוב ביותר אליו בחייו עתה למשכן ה' וקודם לברכה!

משימה זו היא עדיין בלתי גמורה, ובניגוד לצורה "הקונבנציונלית" של התקשרות, מה שמחבר אותך זה בהתקשרות במצב "נתינה" הוא לא עד כמה קרוב היית למקור בתפקיד המקבל, אלא אבל עד כמה אתה קרוב בהווה וכמה אתה מסור להשלמת המשימה שעדיין בלתי גמורה של הרבי. חסיד יליד תשי"א או חסיד יליד תשפ"א נמצאים בדיוק באותו מקום ויכולים להתקשר לרבי באותה מידה על ידי הליכה "בדרך הישרה אשר הורנו" – בשליחות היחידה שנותרה של קבלת פני משיח צדקנו, "ובדורנו נשיא דורנו".

***

ומילה אחרונה לחסידים שהיו להם הזכות לראות את הרבי:

הזיכרונות והסיפורים שלכם מהרבי הם לנו הדור הצעיר כ"מים קרים על נפש עייפה" ומ"עזרי ההתקשרות" החשובים ביותר מכמה וכמה סיבות. אבל במטותא מינייכו, וודאו היטב-היטב שלא ישתמע מבין הזיכרונות והסיפורים הללו שאתם זכיתם להיות "בימי האור" והצעירים הם "דור שלא ידע את יוסף." אנא, לעולם אל תתנו להבין שאתם מ"הזמן של הרבי" ואנחנו לא.

אם כבר, זה ההפך.

הערה בשולי הדברים: בכתבי רעיוני הלב הללו, לא היו לפני כל ביאורי הרבי על סימן ז"ך ושמא שגיתי בהבנתם. אלו הם "תוונא דליבאי" ועיון בסימן ז"ך מתוך הפועל יוצא של התקשרות בתקופתנו הרת הגורל בתוך דור השביעי עצמו. ואם שגיתי בביאור דברי קדשם של רבותינו נשיאנו אנא העמידוני על האמת ע"י הדוא"ל lyl770@gmail.com או בוואצאפ במס' 1-929-464-6770