515 פעם ועדיין לא נמאס?…

ביום בהיר נכנס מתנגד לבית הכנסת ההחסידי וטענה בפיו: "תורת החסידות, שבלימודה אתם שקועים, אין בה כל חידוש משמעותי. אני מכיר את כל המאמרים שלכם: פעם פותחים בעתיק ואריך ומסיימים בנפש אלוקית ונפש בהמית, ופעם הסדר הוא הפוך – אבל תמיד המושגים הם אותם מושגים והביאורים אותם ביאורים. הכל חוזר על עצמו ללא חידוש, רק במילים אחרות".

לטענתו, השיב אחד החסידים: "קודם כל, ראה את הגויים הנבערים בעיירה, שמכנים את היהודים בשם 'אברשה' – הם לא מכירים את היהודים בשמותיהם, ולכן לכולנו קוראים 'אברשה'. רק מי שמכיר, יודע שיש הרבה שמות יהודיים; אך מי שלא מכיר, חושב שכולם אותו דבר…

"וחוץ מזה: מה אפשר לעשות? אלו באמת הנושאים היחידיים שאפשר לדבר עליהם"…

•

יש דברים שאותם אפשר להבין גם מבחוץ. גם כשלומדים ב'חכמה' ו'בינה', בלי 'דעת' – הזדהות וחיבור פנימי לענין – אך עם זאת, אפשר להבין איך זה עובד, בערך לפחות. אבל יש דברים שבשום אופן אי אפשר להבין בלי להיות שם.

למשל, פרשת ואתחנן.

על משה רבינו נגזרת גזירה שלא להיכנס לארץ, והוא פותח בסדרת תפילות. לא אחת ולא שתיים – 515 תפילות, כמניין "ואתחנן". במילים: חמש מאות וחמש עשרה תפילות.

– ואם לא די בכך, מוסיף הרבי מלך המשיח שליט"א ומחדש בדבר מלכות (ש"פ דברים תנש"א, ס"ט) שגם לאחר שקיבל משה רבינו בתגובה ל-515 תפילותיו את הדחייה הנחרצת מהקב"ה, והאיסור "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – "הרי ספק גדול האם גם לזה ציית משה כביכול .. מסתבר לומר, שמשה מסר את נפשו והמשיך לבקש ולהתפלל להכנס לארץ ישראל". וכך נוסף לנו עוד מספר לא-ידוע של תפילות, הרבה מעבר ל-515.

וזה, עם כל הכבוד, נשגב מבינתי. כבעל הפרעת קשב וריכוז אופיינית לדורנו, אני פשוט לא מצליח להבין. איך אפשר?

אם חזרת התפילה בפעם השניה על ידי הש"ץ, מעמידה לעיתים במבחן את הסבלנות שלי; שנים עשר הפעמים שבהם חוזר הבעל-קורא בפרשת נשא על קרבנות הנשיאים, הם מעל ומעבר מבחינתי; "יום שנתחייב בחמש תפילות", אני מסוגל לקבל לא יותר מאחת בשנה; אז איך אפשר לחזור על אותה תפילה – יותר מחמש מאות וחמש עשרה פעמים?! מה, זה לא נמאס?

ובכן, כאמור, יש דברים שאי אפשר להבין מבחוץ. אי אפשר לשבת על הספה ולהעביר את הסדרה שנים מקרא, ולצפות להבין מה קורה כאן. בשביל לתפוס באמת מה קרה לו, למשה, באותה סדרת תפילות בלתי נגמרת – מוכרחים להתחבר לענין. מוכרחים להיות שם.

ואת זה אפשר להבין רק דרך השיחה של הרבי: הדבר מלכות, ועדיף גם במקור הבלתי-מוגה – שיחת י"א מנחם אב תנש"א. שם אפשר לשמוע, ובאמת לקלוט – איך אפשר להתפלל 515 תפילות, שוב ושוב על אותו דבר, בלי להשתעמם ולהתעייף.

כששומעים איך הרבי מדבר על תפילת משה, שמוסר את נפשו כדי לא להשאיר אפילו אחד מצאן מרעיתו במדבר – ולא צריכים להתעמק הרבה כדי לקלוט שהרבי מדבר מקירות ליבו על תפילותיו שלו, כדי לחלץ אותנו מהגלות – מתחילים לקבל הבנה. כשזה נהיה ענין שלנו, עוברת פתאום התמיהה לכיוון ההפוך: איך אפשר בכלל שלא? איך אפשר להפסיק להתפלל, כל עוד המשימה לא הושלמה, ולא נכנסנו לארץ?

אמא שכבר האכילה את ילדה שלה, אפילו אלף פעמים, אף פעם לא תשתעמם ולא ימאס לה. היא לא תנסה לגוון ולהתחיל להאכיל את ילדי השכנים. וכשרועה נאמן מנסה להוציא את צאנו שלו מהגלות, אין שום דבר שיעצור אותו מלהמשיך. הוא לא יחליף את התפילה הזו עד שתיענה.

זה באמת הנושא היחידי שאפשר להתפלל עליו!

•

גם בדורנו – דור השביעי-פלוס, בעל הפרעות הקשב הנזכרות לעיל – כנראה שיכולה להיות מציאות כזו. לחזור שוב ושוב, בלי להשתעמם, בלי להתעייף, על אותה התפילה ממש. ואם נרצה להיווכח בכך – אנחנו יכולים לקחת לנו למופת את שנת תשנ"ג.

נפתח את היומנים, נראה את הוידאו'ים, ונקלוט איך עמדו חסידים שעות על גבי שעות ולא חשבו לרגע להפסיק "להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ושוב פעם להתפלל".

בכל פעם שרק ניתנה ההזדמנות הם רצו ל-770 בצימאון וערגה, כאילו זו הפעם הראשונה. הם עמדו שעות בהמתנה ממושכת, למרות שלא ציפו להם 'גילויים' מרעננים בנוסח השנים הקודמות. הם קפצו ושרו בהתלהבות עצומה ובגרונות ניחרים את אותן שמונה מילים, עם ה"איי-אי" הקצר שביניהן, למרות שהניגון הזה אינו פאר היצירות המוזיקליות שבניגוני חב"ד (ואפילו שאריות תווי הנגינה שעוד נותרו בו, נסחטו ולא נשאר מהם הרבה זכר – כאשר בשלב כלשהו הפכה שירת ה'יחי' לשאגת 'יחי' חוזרת שוב ושוב, כמעט בלי מנגינה).

ואחרי כל זה – האם יעלה על הדעת לעצור? להפסיק? להשעתמם?! הרי מדובר בענין שלנו, בדבר הנוגע בציפור נפשנו, בנקודת ההתקשרות העצמית המאוחדת בתכלית עם העצם של הרבי. זה לעולם לא ימאס, לא יתעמעם ולא יתחלף.

נכון, לא היה כאן שום חידוש. אבל אלו אכן המילים היחידות שאפשר לחזור עליהן!

•

בשבת קודש פרשת ואתחנן יציינו – אם ח"ו משיח יתעכב – שלושים יום שבהם חסרה לנו אותה דמות מופת של משפיע דגול. המשפיע, שלא היתה עוד המחשה מצויינת כמוהו איך אפשר לחזור 515 פעם על אותה תפילה, בלי שיימאס.

כמו רבים מבני הדור שגדל על ברכי הרב חיים לוי יצחק גינזבורג – הדור שלא מעט מנקודות ההתקשרות שלו לרבי מלך המשיח ולבשורתו, נזקפות לזכות המאמרים ב'משיח עכשיו' ו'התוועדות חסידותית', או לזכות השיעורים, ההרצאות וההתוועדויות שבהם חזר הרב גינזבורג ושינן שוב ושוב את אותם מסרים – גם בשבילי הרב גינזבורג הוא הסמל.

יותר מכולם, הוא המופת החי לחסיד בן דורנו כיצד יכולים וצריכים לחזור שוב ושוב על אותה הנקודה – "להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ושוב פעם להתפלל".

גם אם זה לא הכי מגוון ומרתק, ולא תמיד נשמע מוזיקלי במיוחד. גם אם שמענו את אותו שיעור, עם אותם דגשים, ואותם מקומות שבהם עולה הטון, באותו התאריך בשנה שעברה. גם אם לא כולם הבינו כיצד הקשר בין ביטוש הנפש הבהמית שבפרק כ"ט, נניח, לקבלת המלכות והכרזת יחי – הוא מתבקש ומובן מאליו. בקיצור, אפילו כשיש את כל הסיבות להפסיק – "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

כל החשבונות לא תופסים מקום, כי כשמדובר על ענין שלי – איך יעלה על הדעת בכלל להירגע? לעצור ולהחליף מטרה, כל עוד המשימה לא נשלמה?

זה באמת הנושא היחידי שאפשר לדבר עליו!

•

וכמו שהוכיח הרב גינזבורג לי ולחבריי שהוא לא מתכונן להרפות, להתעייף או להעביר נושא – גם למי שצריך שם למעלה, הוא לא יעשה חיים קלים. מהר מאוד הם יבינו שכל עוד הוא שם, הוא עומד לחזור ולשנן באזניהם שוב ושוב את אותה זעקה, באותם מילים, באותה נימה – עד שכבר לא יוכלו לעמוד מולו, וישלחו אותו שוב בחזרה למטה.