-
מובא בגמרא כי רבי יהודה הנשיא הגיע לשכונתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, ושאל את אנשי המקום האם נותר בן לאותו צדיק – רבי אלעזר. אמרו לו כי יש לו בן שעומד בראש אנשים שפלים ופחותים העוסקים בדבי הבל כל היום • מה עשה רבי יהודה הנשיא, ומה אנו למדים מכך לחינוך ילדנו? בטור שלפניכם • לקריאה
אילוסטרציהיודי|כ׳ בסיון ה׳תשע״חשבחים ותוארי כבוד
מובא בגמרא כי רבי יהודה הנשיא הגיע לשכונתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, ושאל את אנשי המקום האם נותר בן לאותו צדיק – רבי אלעזר. אמרו לו כי יש לו בן שעומד בראש אנשים שפלים ופחותים העוסקים בדבי הבל כל היום. הביא רבי יהודה הנשיא את בנו הצעיר של רבי אלעזר ברבי שמעון לבית המדרש והכריז עליו כי הוא רבי ומורה הוראה, והעמידו תחת פיקוחו של רבי שמעון בן איסי בן לקוניא שלימד אותו את דרכי התורה.
כאשר הנער הצעיר, שלא הורגל לאוירה הרצינית של בית המדרש, התלונן שהוא רוצה לחזור למשובותיו ולחבריו עמהם הורגל להשתובב, נענה אליו רבי שמעון בן איסי בתמיהה: הכתירו אותך לחכם ומורה הוראה, ונתנו עליך בגד רבני מזהב, וקוראים לך "רבי", ואתה רוצה לחזור למשובותיך? הבין הילד כי אכן הדבר אינו ראוי ואינו מתאים לדרגתו, ועזב את משובותיו כליל. כאשר גדל הילד, הוא חזר לבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא כמורה הוראה וצדיק גמור, קרא רבי יהודה הנשיא על רבי שמעון בן איסי ועל שיטת חינוכו את הפסוק (משלי יא, ל) פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם.
דומה כי אין מסר ברור יותר מדבריו של רבי יהודה הנשיא לצורה בו יש להתייחס לילד. כאשר מתייחסים לילד באופן מכובד, ומסבירים לו כי אין ראוי לילד כמוהו להתנהג בצורה שאינה מתאימה לילד יהודי, כאשר הילד מבין שהוא בן מלך – מלכו של עולם, וגם ההתייחסות אליו היא בהתאם, אזי גם התנהגותו נהפכת להיות כזאת.
אך כאשר אנו מתבוננים בפרטי המעשה, אנו רואים שלשה דברים שבה קנה התנא רבי שמעון בן איסי את נשמתו של הנער – העתיד להיות תנא: 1. הסמיך אותו לרבנות, 2. הלביש אותו בגד מכובד המתאים ליעודו כתלמיד חכם. 3. הצמיד לו בפועל את התואר "תלמיד חכם".
לבושו של אדם הוא כבודו
בין כל שלשת הדברים ישנו קו משותף אחד, והיא – שעל ידי לבושו ושמו של אדם, מוציאים לידי פועל את הכוחות הגלומים בו. בבנו של רבי אלעזר ברבי שמעון, שהיה בן לשושלת צדיקים גמורים, היו ללא ספק כוחות גדולים של חן אמיתי הבא מכח המלכות הפנימי שמכוחו משך רבים ללכת אחריו. אלא שמכיון שרבי אלעזר ברבי שמעון נפטר בצעירותו ולא הספיק לחנך את בנו הקטן, לא גיבשה נפשו את הלבוש הרוחני הראוי לו, וממילא קיבלו כוחות אלו צורה לא ראויה, ויצאו לידי פועל בהבלי עולם הזה.
רבי יהודה הנשיא הבין כי כדי להעביר כוחות אלו לרשות הקדושה, אין עליו לעשות כל פעולה חריגה שתזעזע את נפשו של הילד, כי אם לתת לאישיותו של הילד תרגום ותואר רצוי, להחדיר במוחו כי הוא 'רבי', ולשנות את הנהגתו המלכותית למלכות אמיתית – מלכות של תלמידי חכמים שעליהם נאמר "מאן מלכי רבנן".
חינוך זה שהתחיל בהשפעתו השכלית של רבי יהודה הנשיא, נגמר ובא לידי ביטוי במעשה זה, הלבוש שהלביש רבי יהודה הנשיא את הנער. בכל לבוש חיצוני יש ביטוי ללבוש פנימי – של כוחות הנפש, ולבושים אלו הם לבושים רוחניים המביעים ומגלים את כוחותיו של האדם.
וכתוב בגמרא כי לבושו של אדם הוא כבודו ומכבדו, כלומר שהצורה בה אדם מתלבש היא הצורה בה מכבדים אותו, אדם שמתלבש באופן בזוי, ומגיע למקום שאין מכירים אותו אזי יתנהגו אליו בהתאם, ולא יכבדו אותו כלל, (אם כי, אדם שכבר מכירים אותו כתלמיד חכם וירא שמים, הכרה זו עצמה היא הלבושים רוחניים שלובש – הצורה בה מכירים אותו על ידי מעשיו הטובים), והוא הדין אדם שיש לו 'לבושים' רוחניים בלתי רצויים, דהיינו שהסובבים אותו חושבים כי הוא אדם לא מוסרי ובעל מידות מושחתות, הרי ש'לבושים' אלו עצמם עלולים להביא אותו לידי התנהגות בלתי רצויה.
כאשר רבי יהודה הנשיא הכריז על הנער כתלמיד חכם ומורה הוראה, הוא הלביש בעצם את הנער ב'לבושים' רוחניים, שכן בכך שהתייחסו אליו כצדיק ותלמיד חכם, הוא גרם שגם כוחותיו המלכותיים של הנער יצאו לפועל בהתאם.
שמו של אדם מגלה את כוחותיו לפועל
גם בתואר "רבי" שקרא רבי יהודה הנשיא לנער, הוא הוסיף לגלות את כוחותיו לידי פועל, שכן גם שמו של אדם הוא לבוש רוחני שלו. שמו של האדם הוא הצורה בה מתייחסים אליו ובכך גורמים לו להתנהג באופן דומה. באופן זה גם מסופר על יהודי נכבד שבא לפני הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, בטענה שבנו אינו חפץ ללמוד, ואין לו שום 'געשמאק' תענוג בלימוד המשניות שבהם הוא עוסק ב'חיידער'.
אמר לו הרה"ק מבעלזא זי"ע, כי עליו להזהר שלא לקרוא לילד בתואר 'עצלן' או מתרפה, שכן קבלה בידו מאבותיו הקדושים שקיבלו כן דור אחר דור עד הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע, ושני טעמים בדבר: א. הדבר מחליש את הילד ושובר את רוחו ללא סיבה. ב. בכך שאנו קוראים לילד בתואר מסויים, אנו גורמים לו להיות כזה, שכן הילד מזהה את עצמו בתואר בו מכנים לו, ולכן להיפך – יש לקרוא לילד בכינויים חיוביים וכך לחזק את רוחו ולהוציא לפועל את הכוחות החיוביים שבו.
בהמשך, בא אותו אבא לפני הרה"ק מבעלזא זי"ע, יחד עם ילדיו. כשהגיע את הקוויטל לפני הרה"ק מבעלזא, והגיע הרה"ק לשמו של הילד הלז, נענה הרה"ק ואמר: "אה, דער מתמיד"!…. כלומר, אה, זהו הילד המתמיד…
כך בכל מהלך שהות האב ובניו בחדרו של האדמו"ר, קרא הרה"ק מבעלזא לילד בשם "המתמיד"… למותר לציין, שכששמע הילד הלז את דבריו של הרה"ק מבעלזא זי"ע והתוארים הנכבדים שכונה בהם, חדרו הדברים ללבו, ותוך זמן קצר ראו שינוי ניכר בלימודיו של הילד, שינוי שהניב פירות למשך זמן ארוך.
כלל זה מסר הרה"ק מבעלזא זי"ע לידינו, והורה לנו כי אם לא רק ניתן בלבנו אימון בילד, אלא גם נתייחס אליו בפועל בצורה זו, למשל על ידי שנכנה אותו בכינויי כבוד כמו "יענקל הצדיק", "חיים המתמיד", הוא גם יתנהג בהתאם, כי שמו של האדם הוא לבושו הרוחני, והוא המגלה לפועל את הכוחות הגלומים בו, בהתאם לשם שבו הוא נקרא.
מסיבה זאת אנו מוצאים, שכאשר אנו מוכיחים בן אדם באופן שאנו מתייחסים אליו כרשע, הוא לא מקבל את התוכחה אלא דוחה אותה לחלוטין. שהרי כאשר אנו מתייחסים אליו בצורה מסויימת – דהיינו כרשע, אנו גורמים לו להתנהג בפועל גם כן בצורה כזאת, וכמו שכותב השל"ה הק' על הפסוק אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך: "כשבאת להוכיח את זולתך לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמר לץ אתה כי בזה ישנאך ולא ישמע לך, רק הוכח לחכם – אמור לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כה ואז ויאהבך וישמע לך" עכלה"ק של השל"ה.
בעל החובת התלמידים (בהקדמה שיח עם המלמדים) מביא את דברי השל"ה, וכותב על כך: "עד כמה צריכים להזהר בדורינו בזה, כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאתנו ונחוץ לנו לנהוג כך כדי לקרב את לב הנער אלינו, גם לעצם החינוך יועיל הרבה לפתח את כחי הגוף והמוח של התלמיד לצאת ממסתרים להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה, משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא אז יש שיתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקודם למשול ברוחו וליתנה, מפני שבזה שמשבחים אותו לנדבן פיתו את כוח נפשו לצאת ולהתגבר על מדת הקמצנות שלו, וכן צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מדה טובה שיש בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו לאמר כמה הכשרה ויכולת של גדלות בתורה ועבודה וכו' עומדת לך למטרה, ואם רק תעבוד תגיע אליהן, אבל בשכל ודעת יעשה כן האב והמלמד באופן שלא יבא התלמיד לגאות והתרשלות על ידי זה עכ"ל.
עיקר כח ההשפעה על שמו של התינוק נתון ביד ההורים
אם אמנם ביד הסובבים את הילד בכוח להלביש אותו בלבוש רוחני על ידי התואר שקוראים לו, עיקר כוח זה נתון ביד ההורים, כי מבואר בכתבי האר"י הקדוש ובספרי חסידות כי הלבוש הרוחני לנשמתו של הילד נעשה דווקא על ידי האב והאם – כל אחד בנפרד, ולבוש זה מלווה את הילד החל מזמן היווצרו עד ליום פטירתו, ומכיון שכך נמצא כי לאב והאם יש כוח מיוחד להוציא את כוחותיו של הילד לפועל על ידי הצורה בה הם מתייחסים אליו, והאימון שהם נותנים בו הבא לידי ביטוי גם בצורה בה הם קוראים את שמו.
זאת הסיבה גם שהתורה מסרה את ההחלטה בדבר שמו של הבן, לידי ההורים בלבד (כשהם חיים בעולם כמובן), משום שכוח מיוחד זה נתון בראש ובראשונה בידי ההורים, לפני כל אדם אחר, כמו שקבע האר"י הקדוש. אלא שלעיתים יש גם כוח ביד אדם זר, להשלים את החסר שלא ניתן לילד ביד ההורים, ואז נחשב אדם זה כההורה הרוחני של הילד, וכמאמר חז"ל (סנהדרין יט, ב) כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכמאמרם ז"ל (שם צט, ב) אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן.
כ"ק אדמו"ר הרה"ק הריי"צ מליובאוויטש כותב (ספר השיחות תש"ג ע' 225): המחונכים והמודרכים הם כחומר ביד המחנכים והמדריכים. כל חומר דורש הכשרה ידועה, אשר כן הוא בהמחונכים והמודרכים שצריכים להכשירם בתחילה שיוכלו לקבל את החינוך וההדרכה הראויה להם אשר יהיו ישרים וטובי לב, נוסף על שמירת קיום המצוות באמונה טהורה. ההילול והשבח מגביהה את המחונך והמודרך, להוציאו ממצבו להעמידו על בסיס גבוה יותר מאשר בתחלה, והגמול בשכר טוב מעודד ומחזק את המחונך והמודרך להפריח בו רוח שאיפת העליה מדרגא לדרגא בין בלימוד ובין בהנהגה".
להשיג דרך האימייל – SHULEM2345@gmail.com
תגיות: חינוך