יסודות החינוך: דרך החינוך של תינוק – תת הכרתית

דרך החינוך של תינוק – תת הכרתית

במאמר הקודם עסקנו בכך שגם בבן אדם בוגר יש חלקים בנפש של ילד ותינוק קטן, ולכן חשוב כל כך להשפיע על יראת השמים ואהבת התורה של התינוק בעודו בערס התינוק. אך יש להרחיב גם בנושא החילוק בין דרך הלימוד של מבוגר או אפילו ילד גדול, לדרך החינוך של תינוק או ילד קטן.

ההשפעה על תינוק קטן אינה כלל על ידי לימוד שכלי או אפילו רגשי. היות והחלק העיקרי בנפשו של התינוק, היא חלק תת הכרתי שמושפע אך ורק מרגשות של אחרים. אם ההורים של הילד והסובבים אותו עצובים, תנוח רוח העצבות גם על התינוק, גם אם לא רואים זאת בחוש, ועם כל זה ההשפעה חזקה כל כך, עד כדי שהיא עשוייה להשפיע על חלקים מסויים בתפקוד גופו (והדברים בדוקים). לעומת זאת אם ההורים של הילד שרויים במצב של שמחה, הדבר משפיע לטובה גם על הילד.

מכיון שהנפש והגוף כרוכים יחדיו, בפרט בגופו של ילד יהודי שמושפע באופן ישיר מנפשו הטהורה שעדיין לא נפגמה, אזי לא רק נפשית הילד מושפע מרגשותיו של ההורים כלפיו, אלא גם מבחינה גופנית. גופו ילד שמקבל אהבה כראוי בשנות ילדותו, וההורים מטפלים מתוך אהבה, יהיה בריא יותר מאשר ילד שנולד במצב בריאותי שווה לראשון, אך לא קיבל אהבה מהוריו, וכמו שאמרו על האמורא הקדוש רבי חנינא: "היה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגל אחת, ואמר חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי עמדה לי בזקנותי", החמימות והאהבה שעברה לנפשו באותו זמן שאמו טיפלה בו במסירות ובאהבה, עמדה לו למשך שנים ארוכות ואף בשנות הזקנות יכול היה לעמוד על רגל אחת.

כידוע דברי הגמרא מלאים עומק ודברי סוד, אך לא קשה לנחש כי דבריו של גדול תלמידיו של רבי יהודה הנשיא, הלא הוא – רבי חנינא, אמורים לא רק כלפי שמחה ועצבות, אהבה ושנאה, אלא בעיקר לענין חינוכו של הילד לתורה ומצוות, המושפעת מהחמימות של ה"אידישע מאמע" המגדלת את בניה לתורה ולמצוות. כי מלבד כך שההשפעה על רוחו הקטנה של התינוק מושפעת בחוזק רב מרוחם של ההורים שלו בכלליות, השפעה יתירה, כפולה ומכופלת, יש לרוחו של התינוק מהתנהגות ההורית של ההורים – כאשר הם מתעסקים בגידולו, מרדימים אותו או לחילופיו מקימים אותו, עוסקים ברחיצתו, האכלתו או בחיתולו כו', מכיון שהתנהגות זו היא ביחס ישיר כלפי הילד.

זאת הסיבה לכך שלשירי הערס – למשל, ששרים לילד, ישנה השפעה עצומה מאוד על נפשו של התינוק. אם בנפשו של הילד נחקקת אהבה לתורה ומצוות בגיל רך, שבו רק החלק התת הכרתי פעיל – לעומת החלק השכלי שעדיין לא יצא לפועל כלל, אזי גם כאשר יגדל וכבר יעסוק בתורה ובמצוות בעצמו – ישאר תמיד החלק התינוקי של הילד מושפע מחינוכם של ההורים לתורה ולמצוות.

כך גם מלמדת אותנו המשנה (אבות ב, ט) על אחד מענקי התנאים ומגדולי מייסדי ההלכה מדור דור, הלא הוא רבי יהושע בן חנניה שאמו היתה מכניסה אותו בעודו תינוק בעגלה, לבית הכנסת, והמשנה תולה את הצלחתו הבלתי רגילה, באמו ובמעשיה, ומכנה את אמו בתואר אשרי יולדתו.

טבעו של אדם, הוא שפעולות החינוך שהוחדרו בו מתוך אהבה, באופן שהדבר אליו נתחנך נחקק בלבו בעת ינקותו כדבר נעים חודרות הן עמוק ללבו ומותירות בו חותם עמוק בל ימחה, ולעומת זאת דבר שנחקק בינקות כדבר בלתי נעים, קשה מאוד לעקור אותו.

וזאת מכיון שבשנות ילדותו של האדם, הוא מתפעל מאוד מכל העובר עליו, בהיות שנים אלו השנים הראשונות להוייתו בעולם, ובהיות נפשו נקיה וטהורה, וכמאמר המשנה (אבות ד, כ) אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק.

מסיבה זאת, כאשר מחדירים לתינוק ולילד בתת מודע את אהבת התורה, שאותה הוא מרגיש בתת הכרתו ברגשותיהם הנסתרים של ההורים כאשר הם מטפלים בו, ובפרט בשירי הערס שבהם האם מרדימה אותו, יש בכך נכס עצום בלתי יתואר, ולעומת זאת חסרון באהבת תורה הנכנסת בזמנים אלו, הוא קשה ביותר להשלמה.

מכאן המנהג הותיק להקיף את מיטתו של הילד בדברי קדושה, ולומר סמוך למיטתו קריאת שמע בשבוע הראשון לחייו, עוד לפני ה"ברית מילה". שכן דברי קדושה אלו, בפרט כאשר הם נאמרים ביחס לתינוק ומתוך רצון לרומם את נפשו הרכה, יש להם השפעה עצומה ומיוחדת על נפש התינוק, גם אם אינה ניכרת בפועל.

ואכן בכמה וכמה שיחות של הרבי מליובאוויטש, הוא מסביר שהחינוך מתחיל מגיל הכי רך, מאז הלידה ועוד לפני זה.

"כידוע מנהג ישראל מדורי דורות לתלות שיר המעלות בחדרו של הילד תיכף משנולד, וכמו כן נהגו נשי ישראל לשיר לילדיהם שיר ערש שתוכנו "כי טוב סחרה מכל סחורה" ("די תורה איז די בעסטע סחורה"), וזאת לפני שידע הנער להבחין בין טוב לרע, לפני שמתחיל לדבר, תינוק שנולד זה עתה. והרי ידוע מ"ש הרשב"א עד כמה צריכים להזהר ולהקפיד על מנהג נשים זקנות בישראל).

כמו כן מעורר הרבי בנוגע לשירי ערס, אשר הם משמשים חלק נכבד בחלק החינוך העמוק ביותר החודר בנפשו של התינוק ושל הילד.

כידוע המנהג הפשוט אצל נשי ישראל לשיר לילדים שבתוך העריסה שיר-ערש שתוכנו אודות ה'רבי' שמלמד לתלמידיו 'קמץ אל"ף א', ומובן שאין זה באקראי בעלמא, אלא כך נתפשט ונתקבל אצל נשי ובנות ישראל בדורות שלפני זה, בכל המקומות מעבר לים ששימשו 'מרכזים' לתורה ויהדות ויראת-שמים – לפי שדרך הלימוד עם ילדי ישראל הייתה באופן שהיו לומדים 'קמץ אל"ף א', וטעם הדבר – לפי ש'קמץ אל"ף א' קשור עם האות אל"ף דתיבת 'אנוכי'.

• לקבלת כל המאמרים בסדרה זו ומאמרים נוספים, הירשמו במייל: yehuda1342@gmail.com או היכנסו לאתרנו – יסוד החסידות