'אינטרסנט' של קדושה – יש דבר כזה?

הרב שלמה רייניץ – יו"ר מוסדות חינוך ליובאוויטש, כפר חב"ד

‘קבלת עול’ או ‘תענוג’?

ישנם שני שלבים שאסור לדלג על אחד מהם או לערבב ביניהם:

א. שלב ראשון ו'ראשית העבודה' זה לגרום את ביצוע הדברים  בדרך של 'קבלת עול'. בתחילה יש להעזר באמצעי השכר והעונש; כדי לעודד את הילד לעשות דבר טוב שהוא חדש לו או בהתנדבות, יש צורך להשתמש בשכר. כדי לעצור ולרסן פריצת גבולות, יש צורך להשתמש באמצעי ענישה. אך רוב הפעולות אמורות להתבצע באופן של ציות לסמכות. במשמעת של הילד להוראה ברורה מה עושים ומה לא עושים.

ב. אחרי שהילד עשה את הדבר שנדרש ממנו לעשות, צריך להגיע השלב השני; שהילד יבין וירגיש את היוקר, החשיבות, ההכרח וכו' שיש בפעולה שעשה. שלב זה הוא חשוב ובסיסי ביותר בחינוך, כדי שכאשר הילד יהיה לבד או יתבגר, יוכל בעצמו לבחור ולעשות את המעשה הנכון ויתקיים בו הכתוב 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.

הבנת המשמעות של המעשה מאפשרת את היכולת להנאה ותענוג. בדבר גשמי, ההדבר או המעשה עצמו נותן את התענוג. בדבר רוחני, המחנך צריך לחשוב היטב איך הוא מסביר וממחיש את הטוב והיוקר שבדבר כדי שהילד יוכל להבין את ההסבר וההמחשה ובכך לאפשר  את הרגשת הטוב והיוקר ולקבל מזה תענוג.

חינוך ל’בחירה’ כיצד?

הבחירה שהיא 'מערכת ההחלטות' של האדם מבוססת על המשמעות והתענוג שהאדם מפיק מהמעשה שהוא בוחר לעשות או לא לעשות (אינטרסים).

ובלשון החסידות: *"מי שעובד איזה עבודה או מדבר איזה דיבור, בהכרח לומר שיש לו בזה איזה תענוג בנפש שמחמתו נתעורר להיות עובד ופועל או מדבר דיבור"* (ספר הליקוטים ערך 'תענוג' עמוד רכ"ו).

יש משל ידוע שמספר על איכר פשוט שנקרא פעם אל המלך, המלך ביקש ממנו להגיע בכל יום עם החרמש שלו, להכנס לחדר ריק ובמשך ארבע שעות לעשות את פעולת הקצירה כאילו גדלה בחדר הזה תבואה והוא קוצר אותה. בסוף החודש הוא יקבל משכורת כפולה ומכופלת מאת המלך. האיכר הסכים בשמחה רבה לעבודה שהוטלה עליו, היא קלה יותר, וגם פחות שעות והמשכורת כפולה ומכופלת. לא עבר היום והאיכר הכריז שהוא מתחרט ולא מסוגל להמשיך 'לעבוד' כי הוא מרגיש שאם הוא ימשיך הוא יצא חלילה מדעתו.

המשל הזה, מאוד ממחיש לנו שמעשה שאין בו כל משמעות עבור האדם שפועל אותו, לא רק שאין לו תענוג בו, אלא זה גורם לו סבל נפשי גדול מאוד עד שמרגיש שהוא לא יכול לסבול את זה יותר. אלא אם-כן זה יהיה בהכרח וכפייה בכח, שאז אמנם הוא יבצע את הדברים, אבל ללא כל חשק וחיות, ובתוך לבו יחכה לרגע שיוכל להפטר מהעבודה הזו.

מתי מועילה ‘קבלת עול’?

לפי הנ"ל, מובן למה אי אפשר לחנך אך ורק בקבלת עול. שעשיה ללא משמעות וללא הנאה במעשה שעושה אין לה קיום. וודאי שאי אפשר לחנך כך לקיום התורה והמצוות.

אלא, חייבים לוודא שכל דבר ודבר נעשה לפי שני השלבים הנ”ל. ז.א. קודם להתמקד בדרך של ‘קבלת עול’ – במשמעת גמורה, ללא כל הסברים והתנצלויות. ואח"כ, אחרי שהדבר כבר בוצע, והאוירה טובה ורגועה, המחנך צריך וחייב לדאוג שהמחונך יבין וירגיש את החשיבות והיוקר שיש בהנהגה שעשה או בדבר שנמנע מלעשותו.

ובלשונו של הרבי *"שלימות העבודה בקיום התורה והמצוותי' הוא, שבנוסף להענין ד"נעשה" (קבלת עול) יבין האדם וירגיש ("נשמע") בשכלו ומדותיו הטוב והיוקר וההכרח כו' של תורה ומצוות. .. אבל ענין זה (ששכל האדם יבין היוקר דתומ"צ) הוא שלב שני בעבודת ה'. ולכן בפעם הראשונה אמרו בנ"י "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה", שיקיימו ציווי הקב"ה כעשי' בלבד, בקבלת עול. ולאחרי זה, בא השלב השני "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", שקיום התומ"צ הוא באופן שגם השכל מבין העילוי דתומ"צ."* (משיחת תזו"מ ה'תשמ"ח)

למה לא הפוך?

א. קבלת התורה היתה באופן שהקדימו נעשה לנשמע, ולכן בנ”י קיבלו על זה שני כתרים, שזה מורה על כך שיש כאן שני ענינים. ומובן שזהו הסדר לקבל את התורה: קודם צריך לקבל את התורה בקבלת עול ואח”כ צריך גם להבין וכך לקיים את המצוות עם משמעות ותענוג.

ב. גם בהגיון ניתן להבין שכאשר אדם נדרש לקיים משהו שהוא לא רוצה לעשות, באותו זמן האינטרס שלו יהיה לא להבין שזה מוכרח וחשוב. אבל לאחר מעשה, אדם מעוניין ויש לו אינטרס להבין שמה שהוא עשה זה משהו יקר וחשוב.

זה בדיוק הזמן להסביר, להמחיש ולחנך.