הרב חיים ועקנין, בית משיח
א.
שתיים בלילה. עוד שעתיים העיתון נסגר. הילדים כבר מזמן השתטחו כל אחד במקום אחר, מדלת הכניסה ועד לחדר הילדים. ואני יושב בסלון, מנורה קטנה לצידי, העיניים עוד רגע נסגרות. רק לפני שעתיים הייתי כולי מוצף ברגשות שטלטלו אותי, בכנס שלא היה בו רגע אחד דל. בעצם, אולי טוב שכך. העייפות הזאת עכשיו לטובתי קצת מזיזה אותי מהפרטים אל הנקודה העיקרית שאני לוקח מהערב הזה. היה לנו ערב מיוחד עם הרבה רגעים של התעלות שיישארו איתנו לעוד הרבה זמן.
אבל בתוך כל זה התחושה החזקה שלי, וזה מה שאני בעיקר לוקח מהערב היא, 'עשינו את זה!'.
ניצחנו את השיגרה, התירוצים, הפחדים, את ה'נראה לי', ה'לא יודע'… פשוט התעוררנו.
קודם כל הבאנו לרבי את המתנה הטובה ביותר, הגענו כולנו אנשים נשים וטף להקהל הגדול ביותר של משפחת חסידי חב"ד.
אבל לא רק מעמד אחדות והקהל היה פה, היתה כאן גם אמירה.
מלבד ה'ברכנו אבינו כולנו כאחד', היה כאן גם 'באור פניך'. מקבלים את מלכותך בהכרזת "יחי" והרגשה שהרבי כאן.
ב.
ביציע שמעלי ישבו שתי הבנות שלי שכבר הספיקו להיות בתכנית העוצמתית של צבאות ה' בצהריים., שזכיתי גם אני להיות נוכח בחלק ממנה. הילדות שלי היו ב'אורות' מכל האירוע, אבל המתנה שלי הייתה לשמוע את רחלי שלי מכריזה 'יחי' בדיוק כמו בראלי…
כהורה שרוצה לחנך את הילדים לאמונה טהורה שהנה זה הרבי מתגלה, ובפרט כשאתה נמצא בשליחות, הכנסים האלו הם כמו אויר לנשימה.
ג.
הרופא הטוב ביותר כשמגיע לבדוק את הפציינט הוא לא מסתפק במראה עיניים הוא שולח ישר את היד כדי לבדוק את הדופק. שם המבחן האמיתי.
כשראיתי בשעה תשע את העומס במסדרונות ואת מאות האנשים שנשארו בחוץ כי אין מקום בפנים, הבנתי שבדיקת הדופק וההרגש החסידי שחדור במשיח לחסידי חב"ד תשע"ו, עברה בהצלחה.
אז נכון, השתנינו מעט. דור דור וכינוסיו. נאומי האמונה המצליפים התחלפו מעט באמירת 'יחי' מתוך גרון חנוק ודמעות בעיניים. תכנית מאורגנת ברמה שלא הכרנו, בימת רבנים מעוצבת עם נרות… נואמים ממושמעים שלא חורגים מהזמן שנקצב להם… המקומות התחלפו אבל הדופק, הדופק עובד. "יחי!" אפשר להמשיך!
ד.
תודה לכל המארגנים, לאחים שלי אהליאב אבוטבול, מענדי ומיילך טהאלער, לא היה פרט אחד באירוע הזה שלא הרגישו את טביעות האצבע שלכם.
כל כך מרגש היה לראות אברכים מארגנים הכל בצורה מושלמת ומקצועית עד הפרט האחרון. וכשאתה מתקרב אל אחד מהם באמצע שירת היחי אתה מזהה עין מלאה דמעות של התרגשות.
ותודה לכל החסידים שהגיעו מכל הארץ עזבו לרגע את הסחבה והשואב אבק, נסחבו באוטובוסים עם כל הזאטוטים כדי לתת מתנה לרבי ולהוכיח לכולם שליובאוויטש לעבט!