לשרוק על העולם – בקצב של הרבי

משיח פרידמן, בית משיח

קולות הדיון והפולמוס שעלו מהגיליון הקודם, בו חשף זלמן צרפתי את פרצופו של 'המסית הסדרתי' ר' נח קלוגינקער המנסה להסיט את השליח ר' מענדל נאמן מדרך השליחות היחידה לקבלת פני משיח – סחפו אותי אל זיכרונות הילדות, ערש–וויכוחי הצעירים, בראשית שנות הסמ"כים בחצר תלמוד–תורה חב"ד בבני–ברק.

את זמני ההפסקות נהגתי להעביר בשיחות פולמוסיות עם חבריי ל'חדר' – שנסבו כמובן אודות האמונה ברבי כמלך המשיח, הנאמנות לבשורת הגאולה ופירסומה והדבקות בהכרזת 'יחי אדוננו'. דיונים אלו התקיימו תמיד באופן ענייני (לא אישי או פוליטי–מפלגתי) ומתוך אהבת ישראל וכבוד–הדדי, שהלוואי והיו מאפיינות את השיח החב"די הנוכחי.

את פרקי–הזמן שבין סיום הלימודים להגעת ההסעה, העברתי בוויכוחים דומים עם 'מתנגדים' מצויים ברחובות בני–ברק. אלו ואלו אילצו אותי ללמוד את הנושא, לדעת את המקורות, לשנן מראש את ההסברים ולהכין היטב את התשובות–הניצחות שיוכיחו ויבהירו מעל לכל ספק, כי משה אמת ותורתו אמת ודבר אחד מדבריו אחור לא ישוב ריקם.

כך מצאתי את עצמי כילד בכיתות ג'–ד'–ה', קורא בשקיקה את ספרי הסברת משיח שגיליתי בספריית ביתי: עתה ידעתי, משיח עכשיו (על ארבעת חלקיו), יחי המלך המשיח, מבשר טוב, הקובץ 'שליט"א' ועוד. במקביל התחלתי לקרוא את גיליונות 'בית משיח' שגם בהם מצאתי חומר רב ומגוון בנושא, וכמובן – ראש לכל: הספר 'בשורת הגאולה – מאת כ"ק אדמו"ר שליט"א', אותו הייתי לוקח עמי לכיתה ומראה ומצטט לחבריי את שיחות הרבי ככתבם וכלשונם, ואין אחר דברי המלך כלום.

אחת הסיטואציות החקוקות בזיכרוני מאותם ימים, היא מאותה סעודת–שבת בה התארח בשולחננו חברו הקרוב של אבי, הרה"ח שמעון וויצהנדלר שיחי', עמו הייתי נוהג להתייעץ רבות כיצד לענות וכדי לדעת מה שאשיב, ממנו למדתי מקורות והסברים רבים ושאבתי מלוא חופניים מה'לחלוחית', הסיפורים, האפיזודות והפרטים–הקטנים שמאחורי הקלעים, אודות האמונה בבשורה והפצתה.

באותה סעודת–שבת, שאלתי את ר' שמעון כיצד להשיב על הטענה הידועה (וכלשון הרבי בכגון דא "אלו אשר 'תואנה הם מבקשים'…") שהאמונה ברבי כמלך המשיח ופרסומה, עלולה ח"ו להרחיק מישהו מחסידות חב"ד ומהרבי שליט"א. כתשובה לשאלתי, פתח ר' שמעון בסיפור פרשיית "אַ מעשה מיט פייפען" – כפי שכונתה על ידי הרבי בהתוועדות פורים תשל"ו, שהשנה מלאו לה ארבעים שנה, בהם "קאי איניש אדעתיה דרביה".

*

קיצורה של פרשייה: במהלך התוועדות ליל ר"ח חשוון תשל"ו, בזמן בו ניגנו החסידים ניגון שמחה, הניף הרבי לפתע את ידו הקדושה בהושיטו את שתי אצבעותיו לעבר פיו, כמבקש לשרוק… בעוד ש'צלם החצר' ר' לוי"צ פריידין ממהר להנציח את הרגע במצלמתו, כמה חסידים שהבינו את הרמז החלו לשרוק, כאשר הרבי מסתובב לעברם ומעודדם בחוזקה בתנועות ידיו הקדושות.

כעבור כמה ימים הופיע גיליון מס' 196 של העיתון היהודי הנפוץ "אלגעמיינער זשורנאל" – ששימש כשופרו של הרבי בנושאים רבים ואף זכה שהרבי יגיה את שיחותיו בשפת האידיש במיוחד עבור פרסומן בעיתון, גם עורכו הראשי ר' גרשון בער יעקובסון זכה לקירובים והוראות מיוחדות מהרבי בקשר להוצאת העיתון.

בגיליון זה התפרסמה התמונה מההתוועדות בה מצווה הרבי לשרוק, כשלצידה הטקסט הבא (בתרגום מאידיש) מפרי עטו של העורך הראשי: "זה נראה אולי מוזר כאשר רבי חסידי, מנהיג של תנועה כמו ליובאוויטש, מצווה לשרוק. ממש כך, הרבי מליובאוויטש הניח שתי אצבעות בפיו, ובזה סימן לקהל שצריך לשרוק על העולם ועל כל המניעות ועיכובים: לשרוק על הגלות על כל קשייה: לשרוק על הקשיים ועל אלו שצוחקים, עושים ליצנות ושואלים על דרכה של ליובאוויטש במלחמתה לגרש את החושך באמצעות האור הגדול…

"אבל לאלו שנכחו בהתוועדות – השריקות לא היו מופרכות. סמוך אלי עמד חסיד מארץ ישראל, ר' בערק'ה (דוב בער) חן, עם זקן גדול וכובע רוסי. אני מכירו עוד מרוסיה, יהודי זהב, דוגמא חי' של מסירות נפש וחיים חסידיים. שאלתי אותו לאחרי ההתוועדות עם מה הוא נוסע חזרה?

"הרב חן ענה לי, שהשריקות תפסו – שבו את ליבו. "ברוסיה ניצחנו את כל הרדיפות והמאסרים כיון שלא התפעלנו והמשכנו את עבודתינו. צפצפנו ("מיר האבען געפייפט") על כל המאסרים ועל כל הגלויות, ולחמנו ומלאנו את כוונתו של הרבי. כעת אנו עושים אותו הדבר בדיוק. הם נותנים את העידוד, הכוחות והאפשרויות להניח עם יהודים תפילין, לדבר עמם על חינוך יהודי כשר לילדים, לשמור כשרות, שבת וטהרת המשפחה. לא צריך להתפעל.

". . נו, עזר הקב"ה ועברתי בשלום את כל היסורים, הסכנות והפחדים, ויושב הנני על יד שולחנו של הרבי. בא לי לרקוד ולשיר, וכאשר מצווים לשרוק על העולם – שורקים; וכאשר מצווים ללכת באש – הולכים…".

בשבועות הבאים, נדד מוקד ההתעניינות בעיתון מכותרותיו הראשיות – אל המדור 'כותבים למערכת' שקצף וגעש בסערה סביב פרסום התמונה. זה החל במכתבם האבסורדי של כמה מחסידי חב"ד שהתביישו בפרסום התמונה והטיחו את זעמם במערכת העיתון "…הפעם עברתם כל גבול מוסרי, אתם ביישתם עשרות אלפי חסידי ליובאוויטש בהדפסת התמונה בה רואים את הרבי שליט"א שורק".

מתברר שהכלל הידוע והמוכח, שהיחידים העלולים להתרחק מדברי ומעשי הרבי הם החב"דניקים עצמם – היה בתוקפו כבר מאז: בגיליון הבא, התפרסמו במדור מכתבי תגובה מקוראים שאינם חב"דניקים שהתפלאו על מה יצא קצפם של החסידים בגיליון הקודם. לדעת הקוראים שאינם חסידים – פרסום התמונה הייתה דווקא קידוש ה' גדול ואין כל טעם להעלימה ולהתבייש בה.

הפולמוס נחתם בצמד מכתבים שהופיעו בגיליון מס' 202 במכתב הראשון שנשלח גם הוא ע"י א' שאינו חסיד חב"ד, תמה הכותב כיצד ניתן להביע טענות על שריקתו של הרבי כאשר יש לכך מקור מפורש ברמב"ם שכבודו האמיתי של המנהיג מתבטא דווקא בהשפלתו אל ההמון בריקודים ושריקות לשמחתה של מצווה. המכתב השני שנשלח ע"י הרה"ח יוסף בן–ציון רייצעס מאנ"ש בקראון–הייטס הוא מציין לפסוק "ודוד מפזז ומכרכר בכל עוז" (שמואל ב', פרק ו') כמקור להנהגת הרבי.

*

בחלוף כשלושה חודשים, בהתוועדות פורים תשל"ו הקדיש הרבי שיחה כאובה לפרשייה זו: "היות והיה הסיפור עם השריקות, שכתוצאה מזה היו כמה שחשבו ש'תפסו' אותי בזה, והא ראיה: שרקתי בעצמי ואף ציוותי לאחרים לשרוק… ו'מהרסיך ומחריביך ממך יצאו', כשלעצמי חשבתי שאותם חסידים שהולכים וצועקים בראש חוצות שהם אלו שמוסרים את נפשם באופן שאין לשער על כל צעד ושעל – שלפחות הם יטריחו את עצמם לפתוח ספר ולנסות למצוא מקור להנהגה כזו כדי לדעת מה לענות, ולפועל – לא כלום!

. . ותמורת זה, מיד כשהתפשטה השמועה ע"ד השריקות, הסתובבו אובדי–עצות והחלו להתלחש זה עם זה: איי, מה עושים? היה כאן כישלון… הורו לשרוק, ופלוני בן פלוני הולך ומרעיש ששריקות הם עניין השייך, להבדיל, ל'שייגעץ' ברוסיה – ואילו כאן שרקו בפומבי, ולא עוד אלא שהורו גם לאחרים לשרוק…

"מילא אלו שאוהבים להתכבד בקלון חברם – הם לא ינסו לחפש לכך מקור, שהרי כל עניינם הוא רק לחפש את הכישלון… אולם אלו שאמורים להיות 'ממך' – מדוע הם לא מחפשים מקור? ואם אינם מוצאים מקור – שיטריחו את עצמם, בגודל 'מסירות נפשם' ויכתבו את השאלה, אולי יש לזה מקור. אבל גם את זה הם לא עושים! וההסבר היחיד בזה הוא, שכאשר הראש מונח בערדליים – אין עם מי לדבר…

"במה מתבטאת עזרתם? – שכאשר שואלים אותם כיצד יתכן ששרקו בהתוועדות, פניהם מאדימים והם מתחמקים. שבתגובה זו הם מראים לשואל שגם הם סבורים כמותו, אבל מה ביכולתם לעשות שעושים כאן דברים בלא התייעצות מוקדמת… הוא עושה ככל העולה על רוחו – והם צריכים לסבול… רק שלא נעים לו לומר שהוא סובל, והוא מחניק זאת בתוך עצמו.

"לחפש מקור בספרים – על זה הוא אפילו לא חושב, שהרי הראש מונח בערדליים! מה הוא עושה? הולך ברחוב ומתבייש בעצמו, וחושב כיצד יצליח להימלט מהצרה הזאת, ואיך יוכל למצוא מישהו שיהיה לו את האומץ לגשת אליי ולומר לי שזה הי' עניין שלא כדבעי. כמה וכמה חודשים חלפו מאז. חשבתי שסוף סוף מישהו יתעורר – בשום אופן לא! מונחים עדיין בערדליים.

"אמנם התפרסם בסופו של דבר המקור מהרמב"ם; אבל מי תפס שיש כזה פסק דין ברמב"ם? סבלנותי פקעה, ומצאתי מישהו שהכניס את זה לעיתונות… אבל גם לאחר שהתפרסם בעיתון המקור לכך – לא מצאו את העוז להביט ברמב"ם ולענות למקשים. ומדוע? שוב, כיון שהראש מונח בערדליים…".

בהמשך השיחה ביאר הרבי בהרחבה את המקור בתורה לעניין השריקה בעת שמחה של מצווה, שכאשר יש סיכוי טוב שבזכות השריקות תתעורר נקודת היהדות של אחד הנוכחים, או של השורק עצמו – מצוה לשרוק על הספק, ואפילו על הספק–ספיקא ואפילו על מאה ספיקות! בצאתו מההתוועדות, כשפגש את העורך ר' גרשון–בער, אמר לו הרבי בחיוך "אתה הרי גרמת לי לומר את השיחה…".

*

הפעם אין יותר מידי מה להוסיף, דברי הרבי בשיחה חדים וברורים ומסקנתם לתקופתנו זועקת: לא יתכן שחסיד יתבייש ויעלים משהו מהרבי, לא רק מדברי הרבי ושיחותיו, אלא גם ממעשיו של הרבי ותנועות ידיו הקדושות.

מחסיד בדור השביעי נדרש לשרוק על העולם – בקצב של הרבי. לא להזדנב מאחור ולהיות כחגב בעיניו, אלא לרוץ קדימה ולהתעדכן בשליחותו העכשווית של הרבי. לשאת בגאון את דגל האמונה בבשורת הגאולה והפצתה ולהתאמץ להסבירה בטוב–טעם ולמצוא את המקורות והספרים המבארים ומחזקים את דבר השכינה המדברת מתוך גרונו של הרבי.

חבר'ה, הגיע הזמן שנוציא את הראש מהערדליים, הגיע הזמן שנצעד בראש מורם ובגאוות–יחידה לקבלת פני הרבי מלך המשיח שליט"א, אז נחזה בקיום היעוד "אשרקה להם ואקבצם" בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

לתגובות הערות והארות: mf7709@gmail.com