פורים החב"די • אחרון חביב

שניאור חביב, בית משיח

סיפרתי כאן בעבר על אילנה, המקורבת המבוגרת ביותר שלנו ברמת אביב. אישה שהחליטה לעשות שינוי בחייה לאחר שחצתה את גיל גבורות ולחזור בתשובה. במחי החלטה נחושה היא החליפה את המלתחה הישנה שלה בחדשה וצנועה, הכשירה את המטבח, והחלה להקפיד על הכשרים ולהתפלל מידי יום.

השינוי שלה תמיד מדהים אותנו מחדש, משום שבגיל הזה, בדרך כלל, כבר לא משתנים. שמונים שנה הם מספיק זמן כדי לקבע הרגלים ובעיקר להתייאש מראש מהיכולת להשתנות. אבל אילנה הוכיחה שרצון טוב ויותר נכון – רצון עז, הם יותר חזקים משנים רבות של שגרת חיים.

כיום, אילנה כמעט ואינה יוצאת מן הבית, ואנחנו מקפידים לעלות אליה ולבקרה מידי פעם. בשבוע שעבר היינו אצלה עם התינוק, להכיר לה את שמואל ניסן – הרכש החדש של משפחת חביב.

ישבנו בסלון הקטן שלה, בקומה השמינית של אחד הבניינים ברמת אביב. הביקור המשפחתי המורחב גרם לשיחה להתארך מעל לרגיל. שוחחנו על דא ועל הא והיא החלה לספר על חייה המרתקים.

רק לידע כללי, אילנה אינה מסוג הקשישים שעטים על כל אוזן קשבת כדי לשתף בפרקים נבחרים מחייהם הסוערים. לעיתים נדירות היא משתפת בקורות חייה. היא התייתמה כילדה בגטו לודז' בפולין, "אמא שלי הייתה חולה, הייתי ילדה קטנה, ראיתי שמגיעים אנשים ורופאים, והתפללתי, התפללתי, התפללתי, אבל זה לא עזר, היא נפטרה". אחר כך פרצה המלחמה והיא התגלגלה במחנות השמדה עם אביה שהסתיר אותה בעליית גג באחד הצריפים, תוך סיכון עצום. היא ראתה לא אחת את המוות מקרוב מידי. אחרי המלחמה עלתה ארצה עם אביה, נאבקה בקשיי הקליטה, נישאה והתאלמנה כמה שנים לאחר מכן ומצאה את עצמה עם שני ילדים קטנים.

את הבן הבכור שלה, שהיה סגן בצה"ל איבדה במלחמת ההתשה, ולאחר מות אביה נותרה לבדה עם ביתה שהיא כל עולמה.

אבל היא לא הרימה ידיים. היא למדה עבודה סוציאלית והחלה לעבוד במשרד הביטחון במחלקה לשיקום משפחות שכולות ובהמשך אף ניהלה את המחלקה במשך שנים ארוכות. אגב, במסגרת תפקידה כמנהלת המחלקה, היא ליוותה מקרוב ושיתפה פעולה עם פעילות חב"ד במשפחות השכולות ואירועי בר-מצוה לבני הגיבורים.

גם כשיצאה לפנסיה המשיכה להתנדב במסגרות שונות, וכל עוד יכלה לצאת מן הבית, היא הקפידה על חברותא עם מספר קשישות מהשכונה מבוגרות יותר או פחות ממנה איתן הייתה נפגשת לשיחות עידוד ותמיכה.

השבוע, כשיישבנו יחד, שאלתי אותה מאיפה היו לה הכוחות לעבור את כל תלאות הללו. כיצד הצליחה להתמודד עם הטרגדיות, האסונות והאירועים מן הסוג שרק בני הדור ההוא מסוגלים להבין.

"הייתי כל הזמן עסוקה בלעזור לאחרים", היא אמרה לנו. וסיפרה שמאז שהייתה ילדה קטנה אהבה לעזור למי שהיה צריך. "זה החינוך שקיבלתי מהבית, ככה אבא שלי לימד אותי".

היא המשיכה לספר איך באמצעות הטיפול באחרים, העזרה למשפחות וההתמסרות לטובת אנשים שהיו זקוקים לסעד ותמיכה, היא בעצם עזרה לעצמה. זה מה שנתן לה כל הזמן את הכוחות הבלתי נדלים לקום בבוקר, להמשיך בעשיה, לגדל את המשפחה הקטנה שלה ולהמשיך לחיות ולשמוח למרות הכל.

הרעיון הזה שהעזרה לאחרים עוזרת לך, הוא לא חדש. הוא מופיע ביהדות באופנים שונים. ולאחרונה מדברים עליו גם בעולם הגדול בתחום של התמיכה הנפשית.

כמה ימים אחר כך, הייתי צריך להכין הרצאה לקראת חג הפורים, והתבוננתי שוב בחג הזה שכל כך שונה ביננו לבין החוגים האחרים ביהדות החרדית. וזה בולט בכל הרבדים. החל מהטישים ומופעי ה'פורים שפיל' בחצרות האדמו"רים, וכלה במשתאות הפורים ותרבות השנור של תלמידי ישיבות שתויים שמתפרעים בבנייני מגורים וקורעים את הערים החרדיות ברכבים שכורים באופן של עד דלא ידע.

כל זאת למול הגילויים המופלאים של הרבי בהתוועדויות פורים, והפורים החב"די כפי שהרבי רוצה שיראה. פורים חב"די אמיתי, הוא פורים שכולו מוקדש לזולת. פורים של מבצעים. של זיכוי יהודים במצוות משלוח מנות וקריאות מגילה ללא הפסקה בחוצות הערים, בבתי חב"ד, בבסיסי צה"ל בתי רפואה ובכל מקום בו מתרכזים יהודים שייתכן ולא שמעו את קריאת המגילה.

לכאורה, פורים שפיל, תרבושים אדומים, הוללות ושתייה, הם ה'עד דלא ידע' האמיתי. זו שמחה. הם שמחים בפורים, ואנחנו מוסרים את הנפש בשביל הזולת.

אבל זהו, שלא. הפורים החב"די הוא לא פורים של מסירות נפש כהמשך למסירות נפש של יהודי שושן בשעת הגזירה, אלא פורים של שמחה אמיתית. מספיק לראות איך נראה חסיד ששב שבוז ומשופשף מיום שלם בין מוצבי צה"ל לאורך הגבול, או מ-12 קריאות מגילה במקומות שונים, וכיצד נראה ישיבישער ממוצע אחרי קיום מצוות 'עד דלא ידע' בהידור, כדי לראות מה בין שמחה פנימית אמיתית לשמחה שמיסוד הרוח.

וזה מה שלימד אותנו הרבי. עד דלא ידע, זה לצאת מעצמך, לצאת מהישות שלך. שמחה אמיתית היא מחשבה על הזולת, עזרה ליהודי שני. ובשביל זה לא צריך בקבוק אבסולוט, אלא מגילה ומשלוח מנות, ולצאת למבצעים.

לתגובות: shneorc@gmail.com