זכינו – ויש לנו אחריות • טור עכשווי לי' שבט

לוי זלמנוב

יש רגעים בלוח השנה החסידי שבהם הלב מתרחב מאליו, כאילו נפתח בו חלון פנימי שמכניס אור חדש. כזה הוא י' שבט. היום שבו קיבל הרבי על עצמו את עול הנהגת הדור השביעי אינו עוד תאריך – הוא ציר שעליו מסתובבים חיינו. כשחסיד מגיע ליום הזה, מתפרץ בו אושר שאי אפשר לזייף. הוא שואל את עצמו בכנות: מה היו חיי בלעדי היום הזה? בלעדי הידיעה שיש רבי שמוביל, מאיר, ומכוון את נשמתי.

י' שבט מזכיר לנו שהאלוקות אינה רעיון מופשט, וחסידות אינה זיכרון היסטורי. יש 'משה רבינו' בכל דור, שהוא ה'ממוצע המחבר' לקדוש ברוך הוא, ויש מנהיג חי שמוביל את האומה לקראת הגאולה השלימה. העובדה שעם ישראל אינו יכול להתקיים רגע ללא רועה אינה סיסמה – היא מציאות רוחנית שחובה להחדיר לתודעה, במיוחד מאז ג' תמוז תשנ"ד.

ההתקשרות לצדיק היא יסוד החיים החסידיים. הרבי הוא זה שמגלה מה הקדוש ברוך הוא רוצה לגלות בעולם בתקופה זו, והוא זה שמעניק לכל יהודי את האפשרות לחוות אלוקות בצורה מוחשית. אבל בחב"ד, 'התקשרות' אינה תחליף לעבודה פנימית; היא תנאי לעבודה אמיתית. דווקא משום שחב"ד דורשת שכל, לב, ועבודה בכוח עצמו – ההתקשרות לרבי מעניקה את היכולת לגשת לעבודה זו בעומק וביושר.

ביום כזה חסיד מתיישב עם עצמו. הוא נותן מקום לגעגוע, לאהבה, לקשר הפנימי. הוא מתבונן עד כמה הרבי הוא אבא רוחני, עד כמה אכפת לו ממנו, עד כמה הרבי מצפה ממנו למסירות אמיתית כדי להשלים את כוונת הבורא – להביא את הגאולה. הוא מביט בציור פני הרב, לומד מתורתו, כותב לרבי מכתב גלוי ונקי, ופשוט שמח על הזכות להיות קשור למנהיג ישראל. מי היה מאמין שבדור שלנו כל בחור ואברך, יוכל להיות בקשר אישי עם 'משה רבינו' שבדור. האם בכל דור זה היה אפשרי?..

אז זכינו, אך הזכות הזו מביאה אחריות ויש לנו אחריות על הכתפיים. כבר בשיחה הראשונה של קבלת הנשיאות בי' שבט תשי"א הבהיר הרבי שהעיקר הוא העבודה בכוח עצמו, ולא להישען על עבודתו של הרבי. 'אם לא תהיה העבודה לבד, מה יועיל זה שנותנים 'כתבים', מנגנים ניגונים ואומרים לחיים'. זהו צו השעה: לצאת מהגלות הפנימית, לחיות אלוקות בכל הכוח, ולהשפיע על העולם כולו – 'ויקריא' – עד הגאולה האמיתית והשלימה.