עבודת השמחה – שמחה דורשת 'עבודה'? • טור מעורר

לוי זלמנוב, עורך מגזין 'לחלוחית חסידית'

בעולם החסידות בכלל, ובחסידות חב"ד בפרט, תופסת עבודת השמחה מקום מרכזי מאוד. לא בכדי כינו ה'מתנגדים' את החסידים בראשית הדרך בשם 'די פריילעכע' – השמחים. הם זיהו היטב שהחסידות מדגישה את עבודת השם מתוך שמחה, בכל מצב ובכל תנאי. חסידים היו אומרים שהעבירה שמביאה לכל העבירות היא העצבות, ואילו המצווה שמביאה לכל המצוות היא השמחה.

לא לחינם היא נקראת 'עבודת השמחה'. כי שמחה אמיתית אינה מגיעה מאליה; צריך לעבוד על כך וזה לא מגיע מאליו.. במיוחד אצל חסידים שכל דבר מגיע על ידי הכנה. שום דבר לא מגיע בלי 'עבודה'. אז מהי אותה 'עבודת השמחה' שמולידה שמחה פנימית ואמיתית?

יש פירוש חסידי על הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.. ועבדת את אויביך': כאשר אדם אינו עובד את השם 'מרוב כל' – כלומר, מתוך ריבוי התבוננות בעבודת התפילה (שהרי 'כל' בגימטריא נ' – שמרמז על חמישים שערי בינה) – אזי חסרה לו אותה שמחה הנובעת מהבנה אלוקית עמוקה. וכאשר אין שמחה, האדם עלול למצוא את עצמו במצב של 'ועבדת את אויביך' – את יצרו הרע, שהוא האויב הפנימי הקשה ביותר.

זאת אומרת שהדרך להגיע לשמחה אמיתית, מגיעה ישירות באמצעות ההתבוננות בחסידות באריכות התפילה. וכמובן, כדי שהתבוננות זו תפעל באמת, יש להקדים לה את עבודת חשבון הנפש ורגש המרירות שב'קריאת שמע שעל המיטה' [כפי שמבואר באריכות בספר ה'תניא' – בשיעור היומי שנלמד בהשגחה פרטית מופלאה תמיד בתחילת חודש אדר, כדי ללמדנו עד כמה חשובה המרירות כדי להיות 'מרבים בשמחה' באמת בחודש אדר].

ולמה אי אפשר פשוט לשמוח כך, ללא התבוננות ועבודה פנימית? כי האדם מטבעו שקוע בעניינים גשמיים, שטורדים את מנוחתו ואינם מביאים סיפוק פנימי. ככל שהאדם לומד חסידות, והוא מנסה להפנים את החסידות בהתבונננות בתפילה, אזי הוא מפנים את האמת – שאין עוד מלבדו. הפנמת החסידות גורמת לאדם לראות את כל מציאות העולם מזווית של אחדות השם, וזה גורם לו להתרוממות הרוח ושמחה פנימית, כזו שמרוממת את רגליו כמה טפחים מעל הקרקע הפיזית.

כמה שהאדם ישקיע יותר בלימוד והפנמת החסידות בתפילה, הוא ירגיש באמת את האושר שבכך שאנו ברואיו של הקדוש ברוך הוא, שהכל בהשגחה פרטית, ושזכינו להיות חסידיו של הרבי. חיים מלאי שמחה וסיפוק – פשוט נראים אחרת! ניתן לראות שחסידי חב"ד רוקדים בדביקות עם תוכן פנימי של מאמר חסידות איתו הם התבוננות בתפילה. יד האחד על כתף חבירו באחווה ורעות, כאשר העיניים עצומות והפנים לוהטות בעניין אלוקי. לא סתם ריקוד חיצוני, אלא משמעות עמוקה של התבוננות שמתפרצת בריקוד חסידי שמח, שאף נהפך ל'קולע' חסידי על הריצפה, מתוך ביטול ואושר עצמי.

אם בתפילה והתוועדות חסיד 'חי' את ה'מאמר', אזי בעת הריקוד הוא חווה את האמת של ה'מאמר' בשיא. הוא כל כולו דבוק ושקוע באמת האלוקית. [וכשעדיין לא הגענו לשמחה פנימית? אזי שמחים בחיצוניות – מחייכים, רוקדים – עד שהחיצוניות פועלת פנימיות. אך יחד עם זאת, יש להמשיך לעבוד בדרך שחסידות מחנכת עד שמגיעים לשמחה האמיתית].

כמובן שהשמחה בדור הגאולה, מקבלת משנה תוקף. כפי שסיפר אחד מצדיקי פולין, שבשנות ילדותו היה רעב גדול, ואביו נכנס לביתו עם תפוח עסיסי. בנו הפיקח בירך בקול רם את ברכת 'העץ', ואביו ירא השמיים נתן לו לטעום, כדי שלא תהא זו 'ברכה לבטלה'.. הרבי לומד מסיפור זה, שאנו צריכים לשמוח ולרקוד על הגאולה השלימה, והקדוש ברוך הוא יצטרך ב'לית ברירה' כביכול לתת לנו את הגאולה, בכדי שלא נשמח ונרקוד לחינם..