לשחק נכון במשחק החיים • קאוצ'ינג חסידי

מנחם זיגלבוים

רובי (ראובן) הוא בחור ישיבה כבן 18, פנים צעירות ונאות היו לו כשישב מולי. הוא לא בא אלי ביוזמתו, אלא בעידוד של אביו, אך מרצונו.

הוא היה עדיין במסגרת של ישיבה, אך התקשה לעמוד אחר הכללים הנהוגים בישיבה, בראש ובראשונה בכללי עמידה בלוח הזמנים. במקום להתייצב לתפלה בשבע בבוקר, הוא היה "משכים" בעשר וצפונה. יכולת הלימוד שלו הייתה בהתאם. לא פעם בדק גבולות מול הצוות גם בתחומים אחרים. למזלו, הצוות הבין אותו והשתדל ללכת לקראתו. כל עוד שלא סחף אחריו אחרים, הם העלימו עין בסלחנות.

הבעיה הגדולה יותר הייתה שלו מול עצמו. הוא לא באמת הרגיש בנוח בפוזיציה הזאת. הוא קיבל על עצמו מרצונו-שלו להישאר בישיבה מתוך כלל שיקולים מכריעים, אבל עם זאת, לא אהב את המסגרת. דילמה.

עוד יותר הציקה לו העובדה, שהוא מתקשה לעמוד במטלות המצופות ממנו. הוא לא היה מרוצה מהקימה המאוחרת שלו. תמיד הייתה מתלוית לכך הרגשה חמצמצה, אבל המאבק שניהל ברבע לשבע בבוקר, בעיניים עצומות כשהיד מגששת אל השעון כדי לכבות את הצלצול, היה – כך לפחות לפי הרגשה שלו – למעלה מכוחותיו. "קשה לי. קשה לי לקום מהמיטה החמה. כל בוקר זה מאבק מחודש", הסביר, ואני הבנתי אותו לגמרי.

הקושי במאבקים הללו – כאשר מצד אחד הוא רוצה לשמור על המסגרת, אבל מצד שני הרצון לפרוץ אותה – ליווה אותו גם בהספקי הלימודים, במיקוד המחשבה שלו בעת התפילה כפי שהיה רוצה, ובמידת הרצינות שלו להיות חלק מהמסגרת הכוללת. הוא רוצה, "אבל היצר הרע", כלשונו, "מגיע ומכשיל אותי בכל פעם מחדש".

לא הייתי איש בשורה בשבילו, כי את העצות שלי הוא כבר הכיר. מוריו ומחנכיו, גם הוריו, הסבירו לו את הכללים והעקרונות פעמים אינספור. הוא ידע לדקלם אותן בעל פה. אם אין רצון חזק, כן ואמיתי, אז כל הרצונות הטובים יישאר בגדר רצונות.

הקשיים שבמשחק

כשסיפר על עצמו, ציין בין השאר על אהבתו להתגנב מדי פעם מסדרי הישיבה ולצאת למגרש מרוחק למשחק כדורסל. הוא אהב כדורסל. נזכרתי ברעיון ששמעתי פעם מהרבי מה"מ, והשתמשתי בו כאן (על פי שיחת פרשת שמיני תש"מ).

"כשאתה משחק, מול מי אתה משחק?" שאלתי אותו.

"אני משחק עם הקבוצה שלי מול קבוצה מתחרה", השיב כשהוא לא מבין את התפנית הפתאומית בשיחתנו.

"ואתה אוהב לשחק?"

"בהחלט", אמר ועיניו נצצו.

"מה יקרה אם פתאום השחקנים בקבוצה המתחרה יפנו לכם את המגרש ויודיעו לכם כי אתם רשאים לזרוק כעת סלים ככל העולה על רוחכם?"

הוא משך בכתפיו. מעולם לא נתקל במציאות כזאת.

"בכל זאת", עודדתי אותו.

"זה לא משחק. ברור שבמצב כזה אף אחד לא ילך לזרוק סלים", השיב.

"אבל למה?" 'היתממתי'. "יש לכם אפשרות לזרוק ולנצח בלי מאמץ. לא כדאי?"

הוא חשב שנטרפה עלי דעתי. "בלי שיש קבוצה מתחרה אין משחק. זה לא שווה כלום", הגיב באי נוחות. הוא הבין שמשהו 'מתבשל' ולא הבין מה.

"ואם הקבוצה השניה חזקה, מה אתה עושה? אתה פורש?"

"מה פתאום? להיפך, זה אתגר גדול יותר. האנדרנלין ממלא אותי", השיב.

חייכתי.

החיים זה כמו מגרש. יש לנו מטלות להבקיע 'סלים' במטרות החשובות שהצבנו לעצמנו. אתה צודק שזה לא פשוט, כי לפעמים מגיע היצר הרע ומנסה להפריע לנו במימוש המטרה שביקשנו. ככל שהמטרה חשובה יותר, כך ההתנגדות גדולה יותר. האדם נכנס למצב של קושי, עייפות, כבדות, חוסר מוטיבציה, ועוד. זה חלק מכוח ההתנגדות שמנסה להכשיל אותנו מלבצע את מה שביקשנו.

כעת, תאר לך שהשחקן ממול יפנה את המגרש. בהתחלה יהיה כיף ונחמד, אבל לאחר מכן כל האתגר ייעלם ויתאדה. זה לא מעניין לשחק משחק כשאין מישהו שמאתגר אותנו. אתה עצמך אמרת – הזכרתי לו מה שאמר רק לפני רגע – שככל שהקבוצה השניה חזקה יותר, האתגר גדול יותר.

כשאתה מתקשה לקום בבוקר, כי קורי השינה והעייפות מכריעים אותך, ועם זאת אתה רוצה באמת לקום – הזכר לעצמך שאתה במשחק, ובמשחק צריך לקום, לקפוץ ולזנק. מי שיעמוד על מקום אחד, יפסיד. כך זה בעת הקימה בבוקר, וכך בשאר ההתמודדויות שלך במשך היום – אתה במשחק. הקושי הוא חלק מהמשחק. האתגר הוא לנצח את הקושי.

העיקרון האמור מתאים לגבי כל התמודדות בחיי היום יום. יש קשיים, אבל הקשיים הם חלק מהאתגר שמוציא מהאדם את הכוחות העמוקים שיש בו, ומעצים אותו הרבה מכפי שהיה אילו לא היה נדרש להגיע אליהם ולממש אותם.

רובי קם ממקומו, לחץ לי את היד בהתרגשות, ואמר "אני יוצא לכדרר. אני אנצח".