כשהצעירים של היום שרים: רבי, אוי רבי, זקוקים לך!

שרגא קרומבי

ג' תמוז תשפ"ד. ש-ל-ו-ש-י-ם ש-נ-ה. פחד פחדים. אני יושב בזאל הגדול של 770 ומנסה ללמוד שיחה, אבל המחשבות נודדות. אני נזכר באותו בוקר, יום ראשון, ג' תמוז תשנ"ד. אני נזכר בדיון בשחרית האם אומרים תחנון או לא, ושעה קלה לאחר מכן הידיעה… השעות שלאחר מכן, והשידור באמצע הלילה…

בתחילה ספרנו שעות, אחר כך ספרנו ימים, בהמשך ספרנו שבועות וחודשים, ואז התחלנו לספור שנים. ועכשיו אנחנו סופרים עשורים… איזה מן עולם זה שבו הורים שנולדו אחרי ג' תמוז, מחנכים את הילדים שלהם להתקשרות לרבי מתוך מה שהם שמעו מהוריהם? איזה מן עולם זה שהילדים האלו שנולדו בקיץ תשנ"ד הם כבר הורים לילדים שמתקרבים לגיל עשר, ועדיין לא בא?!

המחשבה שלי מוסחת כשקבוצה גדולה של בחורים צעירים מישיבת קיץ בפלורידה נכנסים לזאל. הם טסו במיוחד כדי להיות אצל הרבי בג' תמוז, והמדריכים מתפללים איתם מנחה בחיות, ולאחר מכן הם שרים צמאה לך נפשי. אחד המדריכים לוקח את הרמקול והוא מתחיל לשיר עם הילדים את השיר המפורסם "רבי, אוי רבי, זקוקים לך". אני מקשיב למילים ומנסה להבין את הסיטואציה. השיר אומר "כל יום עם הרבי זכינו להיות, עימו להתפלל, את פניו לראות, איך נתקיים במצב כה נורא? פרץ הוא בבכי וקרא: רבי אוי רבי זקוקים לך", ואני שואל את עצמי מה בדיוק קורה כאן? הרי המדריכים והילדים, אלו כמו אלו, לא זכו לראות את הרבי, אז מה בדיוק עובר להם בראש כשהם שרים בדבקות שכזאת "כל יום עם הרבי זכינו להיות, עימו להתפלל, את פניו לראות"?

ובעצם, אותה שאלה נשאלת עליי ועל בני גילי. כן, זכינו לראות את הרבי, זכינו להתפלל עם הרבי, לקבל דולרים מידו הקדושה, להיות ביחידות, להשתתף בפארבריינגען ולשמוע את קולו הטהור, אבל זה היה לפני שלושים שנה. שלושים שנים עברו!

אני מסתכל על פניהם של המדריכים ואז נופל לי האסימון. כן, הבחורים האלו שמעולם לא זכו לראות את הרבי, שרים "רבי, אוי רבי, זקוקים לך", והם מרגישים בדיוק כפי שהרגישו הבחורים בקעמפ גן ישראל בקיץ תשנ"ג ששרו את אותן המילים בדיוק, למרות שאוקיינוס של זמן מפריד ביניהם. כן, הם מתגעגעים אל הרבי באותה עוצמה, ומרגישים שהם זקוקים לרבי, בדיוק כפי שהרגישו הבחורים שזכו לראות את הרבי וכיום הם כבר סבים לנכדים.

אני לא מבין את הדברים. אני לא מצליח להבין איך יכול להתחנך דור שלם לגעגועים לרבי שלא זכו לראות, אבל אני יודע שזה כך, למרות שאני לא מבין. זה לא מסתדר לפי השכל, זה לא נתפס בכלל, אבל המציאות מראה שזה ככה. הם מקושרים לרבי ואוהבים את הרבי ומתגעגעים אל הרבי ומאמינים ברבי, ובנקודה הזאת אין הבדל בין אלו שזכו לראות את הרבי לאלו שלא זכו.

ואז אני מבין שזה לא דבר הגיוני, זוהי תופעה שמימית. זה פעולה של הרבי, וזה ההסבר היחיד לכך, וכשמדובר על רבי, מה הפלא שאני לא מבין כלום?

אין לי מושג מה קרה או לא קרה בג' תמוז. אולי יש כאלו שיודעים הכל, אבל אני לא ביניהם. אצלי ג' תמוז זה רק סימן שאלה אחד גדול. וזה בסדר שאני לא יודע, וזה בסדר שאני לא מבין, ומי בכלל אמר שאני צריך לדעת הכל, ומי בכלל אמר שאני צריך להבין משהו?

אבל אני יודע שבג' תמוז תשפ"ד הרבי איתנו בדיוק כמו לפני כן, ואם מישהו צריך הוכחה, היא נמצאת בצעירים של היום ששרים בדביקות כזאת: רֶבֶּי אוֹי רֶבֶּי זְקוּקִים לָךְ, ה' ה' רַחֵם נָא, סָבַלְנוּ מְרוֹרִים הַגָּלוֹת כֹּה קָשַׁה, מַדּוּעַ לֹא הִגִּיעַה הַגְּאֻולָּה? בָּנֶיךָ צְמֵאִים לִהְיוֹת אִיתְּךָ, כָּמַהּ יוּכְלוּ לִסְבּוֹל חֶסְרוֹנְךָ?!

ובאותה ידיעה, באותו ביטחון, אני יודע – למרות שאני לא מבין – שכמו שהם שרים את החלק הראשון של הגעגועים באותו געגוע, הם גם שרים את החלק האחרון באותו ביטחון:

תָּבוֹא הַגְּאֻולָּה תְּקֻויַּם הַנְּבוּאָה, הִנֵּה זֶה מָשִׁיחַ בָּא!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!