על שביל ונוער הגבעות, על הסתה, חינוך ואכיפה • דעה

שרגא קרומבי

1. לפני שבוע בדיוק, פרסמנו כאן מאמר מערכת תחת הכותרת "כן לחשבון נפש נוקב, לא להסתה נגד המשיחיסטים". היום הזדמן לי לראות את שער גליון כפר חב"ד מהשבוע שאחרי רצח רבין, שהשתמש באותם מילים בדיוק: "לא לשנאה, לא להסתה, לא להאשמת נקיים. כן לאחדות אמיתית, כן לחשבון נפש נוקב". מדהים לקרוא את דבר העורך מאותו גליון (ראה צילום להלן), וצריך רק להחליף מספר מילים כדי שיתאים במדוייק לימינו אלו. ללמדך כי סדנא דארעא חד הוא.

והתחושה של אז היא אותה תחושה של היום. הימין (במקרה זה – המשיחיסטים) עוסק בחשבון נפש נוקב והתנערות גמורה ממעשי ההרס וההתפרעות. רבני השכונה פרסמו מכתב חריף, הגבאים נוקטים בשורת פעולות (שיש מקום להתווכח אם הן נכונות או לא, אך הן ללא ספק מראות על מוכנות לעשות ולגרום לשינוי), ראשי ישיבות ועסקנים חשובים התראיינו וגינו את המעשים בכל התוקף, אבל מן הצד השני יש מי שלא התאפקו ומנצלים את ההזדמנות "לסגור חשבון" עם המשיחיסטים, ויצאו בהתקפה על עצם האמונה ברבי מלך המשיח, על מוסדות החינוך, על הרבנים, ובעיקרון על כל מי שעומד בדרכם כדי להיות היחידים בעלי הסמכות בחב"ד.

וכפי שההסתה חילחלה לפני שניים וחצי עשורים, כך היא מחלחלת גם היום, וכבר היו בחורים ב770 שחוו התנכלות פיזית, למרות שאין להם ולא היה להם שום קשר להתפרעות, וכל חטאם הוא בכך שהם משיחיסטים!

אז כאן המקום לומר שוב: את חשבון הנפש שלנו נעשה בעצמנו, אבל מי שמנסה לתפוס טרמפ על כך ולגזור קופון באמצעות הסתה ושנאה, עושה מעשה שלא ייעשה, ומובטח לו שלא יצליח בכך.

(ובמאמר המוסגר, אם כל אחד רוצה לעשות את חשבון הנפש של השני, אז נשמח להצטרף לחגיגה, ולהתריע על ההפקרות שבה עסקנים העומדים בראש המוסדות החשובים בחב"ד פונים לערכאות הגויים, מצפצפים על רבני השכונה כשזה נוח להם, ומבזבזים מליוני דולרים על עורכי דין, במקום לשמוע לרבנים ולפנות לדין תורה. כל בר דעת מבין שהתנהגות שכזאת שהיא נגד התורה וההלכה, חמורה לא פחות – ואולי יותר – מהתפרעות של צעירים שחופרים מנהרה והורסים ושוברים קיר).

2. בואו נדבר רגע על השביל. הסיבה לדבר דוקא על השביל היא פשוטה: מכיון שהוא הפך להיות סלע מחלוקת אידיאולוגית ומהותית כביכול, בזמן ששני הצדדים משתמשים בו רק ככלי ניגוח ומוציאים אותו מהקשרו. הבה נבחן את הדברים משתי נקודות המבט, של התומכים בכך ושל המתנגדים לכך:

הרי גם אלו המתנגדים לשביל בכל התוקף (כולל אותו אחד שהגיע עם מאבטחים רק כדי להפריע לשביל ולעשות "דוקא"), מקדשים את השביל, כשזה מתאים להם. למשל כאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון ומתקיים פאראד ענק בהשתתפות כל ילדי השכונה, מקימים לרבי במה והמארגנים (שאינם חשודים בהשתייכות למשיחיסטים) דואגים לבנות שביל גישה מפואר מדלת הכניסה ל770. ולא נחה דעתם, עד שכאשר התזמורת מתחילה לנגן את "אני מאמין" הם מוודאים שהדלת פתוחה לרווחה, וכולם מחכים ומצפים שהרבי יתגלה ויצעד על השביל שהוכן לכבודו ויישא שיחה לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי.

ומאידך גם אלו התומכים בשביל בכל מאודם, לא מיישמים זאת "עד הסוף", כי למה לדחוף את מי שעומד בשביל במזרח 770, אבל בשבת או בחג כאשר הזאל מלא, השביל מסתיים איפה שהוא במרכז הזאל? ואם כבר שביל, למה לא מעלית? ואם מעלית, איך דלת החדר של הרבי נשארת סגורה?

אלא מאי? השביל הפך לזירת התגוששות. וכאשר מגיעים הדברים לידי כך שמי שמעז לעמוד בשביל נדחף או גרוע מכך, אז הדבר גורר לא רק התנערות מהשביל, אלא התנגדות לכל מה שכל מי שעומד בשביל מייצג. ומן הצד השני, כאשר מישהו מגיע ממונסי במיוחד רק כדי לעמוד במרכז השביל ולהפריע, ברור למה זה גורם, ומובן שאין כאן שום ענין קדוש או אידיאולוגי.

3. במכתב פתוח שכתב ידידי ר' שלום בער וולף, תפס אותי קטע אחד, ומחמת הדיוק של הדברים, אביא אותו כאן כלשונו:

ר' מנחם שי' ברוד כתב פעם מאמר מאלף בקשר לתופעת נוער הגבעות ותגי המחיר. בניתוח עדין היורד למהותם של דברים, ובהגדרות ברורות ובהירות.

למיטב זכרוני ממרחק הזמן, ויתכן שאיני מדייק, הוא נגע בשלוש נקודות: א. מהותם של נוער הגבעות – אנשים מלאי כוונות טובות, הזקוקים להדרכה. ב. הבעיה האמיתית – הניתוק בין רשויות החוק והמתנחלים החלוצים (שאינם נוער גבעות). ג. האשמים האמיתיים – התקשורת הכאילו אלגנטית, שמציגה דברים בצורה מגמתית, שטחית וחלקית, ובמילא מנפחת ומכלילה, והיא האחראית על הניתוק הנ"ל בסעיף ב. אלו עיקר דבריו, וישלים הקורא הנבון את משפטי הקישור וכו'.

כשקראתי זאת בזמנו, אחרי שהתפעלתי – באמת – מתוכן הדברים וצורת הצגתם, התבקשה מאליה המחשבה הבאה, לקחת את הדברים האלה, כפי שהם, ולעשות להם העתק הדבק למעגל הפנימי בתוך אנ"ש. הרי גם בתוכנו יש את אותם משבצות של רשויות חוק, מתנחלים, נוער גבעות, ותקשורת, עם אותם בעיות בדיוק, ואני סומך על הקורא הנבון, שישלים לבד את הפרטים, כיצד לעשות את ההשוואה.

4. בימים האחרונים נכתב הרבה על חינוך לקבלת עול, כדרך לפיתרון הבעיה. כמובן, בחור שחונך על הערכים של קבלת עול, לא לוקח פטיש ושובר קיר בבית כנסת, רק כי הוא חושב שהאחראי על המקום לא עושה את עבודתו כמו שצריך. בחור שחונך על ערכים של קבלת עול, לא מחליט על דעת עצמו לחפור הרחבה לבית כנסת, רק כי לדעתו המקום צפוף מידי. ובחור עם ערכים של קבלת עול, לא עושה שום פעולה כזאת, אפילו אם הוא מבין מהשיחות שהרצון של הרבי הוא שבית הכנסת יורחב.

אכן, אמת לאמיתתה. בלי חינוך בכלל, ובלי חינוך לקבלת עול בפרט, אין סיכוי לחולל שינוי מהותי לטובה במצב הדברים. אבל – ויש כאן אבל גדול – חינוך לבד, במצב הדברים כפי שהוא כיום, לא מספיק. כעת נדרש מרכיב נוסף כדי לבצע שינוי, והוא מרכיב האכיפה. כאשר הגבאים מפרסמים מכתב, אבל אין מי שיאכוף את הדברים בשטח, אזי הדברים נשארים בתור אות מתה. יתירה מזו, כאשר הגבאים או הרבנים, או הנהלות הישיבות מפרסמים הוראות אבל אין מי שיאכוף אותן, זה גורם את הפעולה ההפוכה: הדברים לא מיושמים, וכתוצאה מכך המרות של אותם גופים חשובים נחלשת.

יהיה מי שיבוא ויטען שאין זאת דרכה של ליובאוויטש, ותפקידנו הוא רק לחנך וכו' וכו', אבל כבר הקדימה התורה בפרשת שופטים, בציווי למנות דוקא שופטים ושוטרים, והמדרש מיד מבהיר כי: "אם אין שוטר אין שופט. כיצד? כיון שנתחייב אדם בבית דין לחבירו, אם אין שם שוטר שיוציא ממנו, כיון שפירש מן הדיינין, אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד שוטר, והשוטר מוציא ממנו".

לצערנו, עד ביאת משיח במהרה בימינו, כאשר יקויים הייעוד "השיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", ואז לא יהיה צורך בשוטרים, אין ברירה אלא לתת את הדעת (גם) על מערכת אכיפת החוק. רבני השכונה, הנהלת הישיבה, גבאי בית הכנסת ושאר הגופים החשובים, בודאי עושים ויעשו עוד כדי להשפיע באמצעות חינוך, ויישר כוחם על כך, אבל כעת הזמן, לצד זאת, להשקיע באכיפה. כעת הזמן להקמת וועד המסדר מחדש, שיקבל את גיבוי האחראים, ותפקידו יהיה לוודא שאכן הדברים מיושמים הלכה למעשה.