מ'זאגט לחיים? • גזירת ה'משקה' בשמחת תורה

לוי שוחט – שבועון בית משיח

"שמחת תורה בליובאוויטש", וכשאומרים בליובאוויטש, אין הכוונה דווקא ב–770, אלא גם בבתי הכנסת החב"דיים הפזורים בכל עיר ועיירה.

כמנהג חב"ד, בטרם הולכים להקפות, יושבים להתוועד שעות ארוכות, וכשמתוועדים, אין טוב מאמירה הגונה של 'לחיים', שהרי אין יום מתאים יותר מ'לחיים' הגון מאשר שמחת תורה.

עוד 'לחיים' ועוד…

יש המהדרין להרבות באמירת 'לחיים' בשופי בשמחת תורה, וגם מי שלא מהדר, לא נמנע מלשלוח ידו בכוסית, ואפילו בכוס…

ברשימה מעניינת שכתב אורח שביקר בכפר חב"ד לפני עשרות שנים, הוא מתאר (ראה במסגרת את הסיפור המרגש במלואו) ממבט ראייתו: "ההקפות – לא דומה כלל למה שאנו רגילים בו בבית–כנסת. הכל כאילו נתפרק. מי שמע קול בעל תפילה, גם את ה'הקפות' אין רואים, וכמעט אין שמים לב להם. פה ושם, אמנם, קבוצות רוקדים, אך לא מעטים הרוקדים לעצמם, או שניים–שניים (הנשים, כמובן, למעלה, בעזרת הנשים) ואם מתחשק לו לאחד לעלות על שולחן, על ספסל, ולרקוד, הוא עושה זאת ושר או משמיע כל מיני דברים מובנים או בלתי מובנים"…

אמנם שמחה פורצת גדר, אבל השכרות… הו השכרות… האם היא מותרת? הם היא נכונה? מה השפעותיה? ובכל זאת, "זאגט נאָכמאָל לחיים. הרי שמחת תורה היום"…

לשם כך יצאנו לשוחח עם אנשים שונים כדי לשמוע דעתם בעניין, וכל אחד יסיק את הדברים לפי הבנתו, ולפי עצת המשפיע שלו.

נו, לפני שנצא לדרך, ראוי הוא שנאמר 'לחיים'…

להתחבר לשמחה של הרבי

שמחת תורה זה יום גדול וקדוש, ממנו אפשר "לדלות בדליים ובחביות" (לא 'משקה', אלא) שמחה לכל השנה. יש המכנים אותו בשם "החג של דור השביעי", שכן זה היום בו רוממנו הרבי מה"מ כל השנים, והביא אותנו לפסגות של שמחה.

וכשחסיד רוצה לחגוג, הוא מבקש לחגוג כמו בסעוון סעוונטי; לנסות להתרומם קצת לאווירה של תשרי אצל הרבי.

רצון זה הפך את שאלת אמירת ה'לחיים' בשמחת תורה, לשאלה החב"דית שככל הנראה ניתנו לה הכי הרבה תשובות – ועדיין השאלה במקומה עומדת: האם מותר, וכמה?

חסידים רבים, מכל הסוגים, עסקו בה במשך השנים. יש את ה'הרגש' ה'עצמי' החסידי, יש את הרצון האישי והנראוּת מסביב. והאישה? מה היא אומרת? ואיך הילדים מרגישים עם זה?

"הדבר החשוב ביותר ביום שמחת תורה, זה לדעת שזהו יום מיוחד של הרבי", פותח הרב יוסף צבי צירקוס שליט"א רב קהילת 'אור מנחם מענדל' בירושלים. "עוד בטרם קיבל הרבי על עצמו את הנשיאות, חגג הרבי את שמחת תורה בצורה שונה מכל מה שהכרנו וידענו על המושג שמחה. כל מי שזכה לראות ולשמוע את הרבי בימים אלה (בחו"ל זה יומיים) חש שמדובר במשהו לא רגיל. ההתגלות של הרבי בשמחת תורה היא כפי שלא היה באף יום אחר בשנה. קשה לתאר זאת במילים למי שלא ראה זאת בעיניו. לראות את הרבי רוקד כמה שעות בהקפות, ושמח בשמחה כל כך מופלאה… הפלא הגדול הוא, איך בכלל יכלנו להכיל את זה?!"

מה צריך לעשות יהודי חסידי שלא טס ל–770, כדי להתחבר ל'יום של הרבי' ולשמחה הזאת?

"'היום של הרבי' צריך להתחיל לפני הכל ביציאה 'לתהלוכה', כפי שהרבי עצמו אמר שזה עניין אישי שלו. כשמתחילים את שמחת תורה בתהלוכה מתוך מחשבה והרגשה שיוצאים לשליחות של הרבי, ושהרבי הולך עם כל אחד – כל המשך היממה נראה אחרת… זה נותן חיות ואור לכל ההמשך, לפארבריינגען, להקפות, ובכלל…"

ביום כזה, מה המקום של האישה והילדים בחיבור ליום הזה. האם זה ה'אחת בשנה' בו הם צריכים "לשחרר" את הבעל/האבא, או שצריך לוודא שגם הם יתחברו?

"פשוט ביותר שהאישה והילדים חייבים להרגיש חלק מהשמחה של היום הזה, כל משפחה כפי שמתאים לה ובהתאם לקהילה בו היא נמצאת. יש מקומות שמתאפשר לבוא הביתה לשעה קלה לסעודת יום טוב עם האשה והילדים בין 'התהלוכה' לבין ההקפות. במקומות שלא מתאפשר, אפשר לחלק בין היום ללילה – כאשר בלילה האבא יהיה בבית כנסת וביום יגיע הביתה (או להיפך). גם אז, אפשר להגיע בסמוך לעזרת הנשים כדי לראות שהאשה והילדים מרגישים חלק. בקהילות בהן בני הקהילה כולם סועדים סעודה בצוותא, וזה מוסכם עם האשה, אפשר להסתפק בזה. העיקר שהאישה והילדים לא יקבלו את התחושה שהם נזנחים בצד; שהם לא חלק מהיום של הרבי".

אבל מה שבעיקר יגרום להם להרגיש חלק? איך עושים את זה?

"אדם חי משפיע על הסביבה שלו. מי ששמחת תורה אצלו זה ניסיון להיזכר 'אחת בשנה' באיך היה כשהוא היה בחור – אז השמחת תורה שלו יראה בהתאם. אם הוא לא חי עם שום דבר, ורק מנסה להתחבר למה שהוא היה בעבר – הוא לא יצליח לחבר את אשתו והילדים לשמחת היום.

"כשרואים אדם חי ששמח בשמחה פנימית ואמיתית, זה משפיע. זו דוגמה חיה. כמובן שצריך גם למצוא את המילים הנכונות להסביר למשפחה את מהות היום, אבל העיקר הוא להיות דוגמה חיה; להיות בשמחה פנימית אמיתית שפורצת את המגבלות של האדם".

איך אפשר להקרין את החיות הפנימית גם על המשפחה והסביבה?

"ידוע הכלל "שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", האדם עצמו לא יכול להגיע בכוחות עצמו ל'שמחה פורצת גדר'. מי שמוציא את האדם מהגדרים שלו ומבית האסורים שלו – זה הרבי. כדי לצאת מההגבלות בשמחת תורה, צריך לחיות את הרבי. לכן ההתמקדות בהתוועדות ההכנה להקפות לא צריכה להיות בכמה 'לחיים' כבר אמרת, והאם לומר 'לחיים' על בנדיקטין, שיבאס, או על סמירנוף; ההתמקדות צריכה להיות במה היה אצל הרבי, לחיות עם הזכרונות, לחזור על השיחות של הרבי. צריך להעביר את השדר שקיבלנו מהרבי ביום הזה.

"זכורני למשל כיצד בהתוועדות שמחת תורה תשמ"ז הרבי פשוט נשנק מבכי. הרבי דיבר על מסירות הנפש של משה רבינו לכל יהודי, והרבי בכה בכיות נוראות. אני רק נזכר בזה, ודמעות עולות לי בעיניים… צריך להעביר גם את מה היה אצל הרבי, לא רק את תוכן השיחות.

"'המשקה' יכול קצת לעזור לזכור את הרבי, או בעצם לשכוח מעצמנו, אבל הוא לא יותר מכלי–עזר. השמחה היא לא בגלל ה'משקה'. השמחה היא בגלל היום המיוחד (ראה מדור דבר מלכות בגליון זה) והקשר של הרבי ליום הזה, שכידוע לפי סדר האושפיזין של נשיאי חב"ד, יום שמחת תורה הוא יום האושפיזין של הרבי. מה שצריך להיות על השולחן בפארבריינגען בשופי, זה הרבי ולא 'המשקה'. ברור כי מי שלא למד לפני ולא התכונן לשמחת תורה, ה'משקה' לא יעזור לו בכלום ולא ירומם אותו לשום מקום.

"לא מיותר לציין כאן שהרבי דיבר בחריפות שגזירת המשקה עומדת בתוקפה גם בשמחת תורה. הרבי דיבר על זה ממש בצער ובכאב, והתבטא שכשיש חיות מזה שעוברים על הגזירה, זה חיות של קליפה ולא של קדושה – זאת בנוסף לכל הנזקים הנלווים שיש מכך, הדוגמה השלילית וכו'.

היום בו אפשר לחזור לעצמי

אמר פעם מי שאמר, שעד גיל ארבעים לא אומרים יותר מידי 'לחיים' כי הרבי לא מרשה, ואחרי גיל ארבעים לא אומרים, כי כבר לא חושקים בזה…

אבל יש חסידים שעברו את גיל ארבעים, והם מקפידים לומר 'לחיים' בשופי בשמחת תורה, במטרה להשיל מעליהם את המעטה החיצוני ולנסות לעורר את החלקים הפנימיים בנפש.

את נקודת המבט הזו, קיבלתי ממי שבחר לקרוא לעצמו לצורך הכתבה יוסף מנדלסקי:

"שמחת תורה, זה היום היחיד בשנה בו אני מרשה לעצמי להיות אני. ייתכן ולאדם מהצד זה נראה ההיפך – ששמחת תורה הוא היום בשנה שבו אני מרשה לעצמי לא להיות אני… כי בכל השנה אני מוכר כאחד ששקוע בענייני העולם הזה, ופחות שייך לרבדים הרוחניים והחסידיים;

"פתאום בשמחת תורה אפשר לראות אותי יושב עם חבר ותובע ממנו בתוקף לצאת ל'מבצע תפילין' בכל שבוע, או לקבוע שיעור חסידות בכל בוקר…

"מסתבר שאני יהודי של שמחת תורה – זה היום שלי. בשמחת תורה אני מצליח לחזור לנקודות היסוד שבי; לדברים שאני באמת מאמין בהם, להיות קרוב לדברים שבמשך השנה אני לא מצליח להיות קרוב אליהם, מסיבות אלה ואחרות.

"וכדי להתקרב אליהם מחדש, אני צריך לומר 'לחיים', והרבה. מאז ומתמיד כשחסידים רצו להשיל מעליהם את המעטפת של חיי היום יום, ולהצליח להתחבר לאיזושהי נקודת אמת פנימית – הם אמרו 'לחיים', והרבה.

"חסידים היו מצטטים את מאמר הגמרא "משקין את הבהמה לפני השחיטה", ומסבירים שלפני ששוחטים את הנפש הבהמית – צריכים להשקות אותה…"

עם יד על הלב – מה התועלת אם זה קורה רק פעם בשנה?

ידוע מה שסיפר הפרזידנט שז"ר, כי אבא שלו אמר לו, שיזכור שהמדד לכך אם הוא התרחק מידי מחסידות או לא, זה האם הוא מצליח להיזכר בניגון ד' בבות…

הזיכרון של רובנו הוא זיכרון חוויתי, אנחנו זוכרים את הדברים שנצרבו בחוויה שלנו. אם התחלנו לשכוח דברים מסוימים, סימן שהם כבר לא חלק מהחוויה שלנו.

עצם העובדה שאני מצליח, גם אם אחת בשנה, להתחבר לנקודת אמת פנימית, מעידה שהיא עדיין חלק מהחוויה שלי. זה חשוב ויקר לי. אני מאמין שגם בי יתקיים 'לא ידח ממנו נידח', ויום אחד גם יהיו תוצאות ארוכות–טווח לאמירת ה'לחיים' שלי.

ומה בבית מגיבים על זה?

אני בטוח שכאשר אשתי יודעת שבעלה עדיין שייך לנקודת אמת פנימית, שחשוב לו, גם אם אחת בשנה, לעצור הכל ולהתחבר לנקודת אמת פנימית – אז היא מעריכה את זה. אני לא רק משער, אלא אני יודע, כי דיברנו על זה.

ומה לגבי הילדים?

אני גם בטוח שזו הדוגמה שאני יכול לתת לילדים שלי, שיראו מי אני באמת, שיראו מה באמת מעניין אותי, מהי נקודת ההשתייכות שלי, שכל מה שהם לפעמים רואים כל השנה לא באמת מגדיר אותי.

כשהם רואים אותי בשמחת תורה מדבר מתוך הלב עד כמה חשוב להיות מקושר לרבי, ושזו תכלית חיינו, וכהנה ביטויים שיוצאים מתוך האמת הפנימית שלי, זו שמכוסה כל השנה – אין לי ספק שהם קולטים שבפנים אני אחרת, ואני שואף להיות כזה גם מבחוץ. אני גם מאמין שיום אחד זה יקרה.

בהגדה של פסח לפני הקטע 'והיא שעמדה' יש פיסקה ש'מגביהים את הכוס' – וחסידים פירשו בדרך צחות, שכוסית ה'משקה', היא זאת שעמדה לאבותינו ולנו…

לא כזה שמחת תורה רציתי…

'אלמונית', כך היא ביקשה להישאר אפילו ללא שם עט, הסכימה להשתתף בכתבה הזאת ולהציג את נקודת המבט הנשית על מה שקרה בביתה, כאשר הדברים הגיעו לנקודת קיצון ובניה האברכים הצעירים לא שמרו על עצמם ועברו על הגזירה של הרבי…

"אקדים ואומר", היא מבקשת להבהיר, "שהחוויה הקשה עליה ברצוני לספר, הייתה בהחלט קיצונית. שנה אחת אומללה, מתוך עשרות שנים של חגי שמחת–תורה חביבים בהחלט. אני מספרת את זה רק כדי להדגיש עד כמה מסוכן לעבור על הגזירה של הרבי, גם אם בנימוקים הכי 'חסידיים' שיש…

"את ההכנות לשמחת תורה בשנה שעברה התחלתי עוד מהלילה שלפניו. מענדי ומושקי, יוסי ורבקי, הודיעו שהם יהיו אצלינו בשמחת תורה ביחד עם תשעת ילדיהם (בלי עין הרע) וזה חייב אותי להיערך בהתאם. יחד עם בנותיי הצעירות בישלנו, אפינו, הקצפנו, חתכנו, טיגנו, וב"ה לקראת ארבע בבוקר היינו לקראת סיום.

"למרות זאת, בשבע וחצי כבר קמתי. השעון המעורר הביולוגי עשה את שלו… הכנתי את החדרים, קרצפתי ניקיתי, גיהצתי, ולפני שהילדים באו הכל כבר היה מוכן.

"אחרי הדלקת נרות, הם יצאו יחד לבית כנסת. מענדי ויוסי הודיעו לא לחכות להם, שכן הם הולכים ל'תהלוכה'.

"כשבעלי חזר מבית הכנסת אחרי התפילה ולפני ההקפות כדי לקדש, היינו בעיצומה של השכבת הקטנטנים שעברו את השעה שלהם… עד שהקטנטנים נרדמו סוף סוף, התברר שלא רק הקטנטנים נרדמו; המאבק על ההרדמות הכריעה גם את האמהות שלהם…

"בלית ברירה ישבנו לשולחן בעלי ואני, הבנות הלא–נשואות והנכדות הגדולות. רק התחלנו קידוש, והנה מענדי ויוסי התייצבו… או אם להיות מדויקת יותר: התנדנדו. ניכר היה שהם אחרי אמירת 'לחיים' כהוגן. לומר את האמת? המחשבה היחידה שלי באותו רגע: 'רק שלא יקיאו לי על הספות החדשות'…

"למזלי הם אכן התיישבו סביב השולחן, התחילו לנגן ניגון עמוק, אבל אז כטוב ליבם 'במשקה' הגיע נאום "אבא… איך זה שלא הלכת לתהלוכה? איך?!" וכך הם צעקו שוב ושוב כשהם הולמים על השולחן כשאדי המשקה ממלאים את ראשם. אני האדמתי והתביישתי עד העצם בשביל בעלי שצריך לשבת מול אשתו, הבנות והנכדות שלו, ולספוג מהילדים השיכורים שלו עלבונות – אבל הבנתי שאין עם לדבר, וכל ניסיון להסות אותם, רק יחמיר את המצב.

"אחת הבנות שלי שקלטה את צבע הפנים שלי, הציעה להם לעבור לספות… 'את אשר יגורתי בא לי'. הם רק התיישבו על הספות, והכל נשפך החוצה על הספות החדשות.

"אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי מכך שנהרס לי חפץ, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל… אני בטוחה שאף פעם לא חשבתי שאבכה ביום שהוא אמור להיות הכי שמח בשנה… זה השמחת תורה לו חיכיתי? זה היום שעבדתי בשבילו כל כך קשה?

"הסיטואציה הזו רק המחישה עד כמה חשוב לשמור על הגזירה של הרבי, בלי שום התחכמויות. ילדיי לא העלו על דעתם שאי–פעם ידברו כך אל אביהם, וכשהם לקחו עוד כוס לחיים, בוודאי חשבו שכך יוכלו להגביר את השמחה החסידית. אבל בסופו של יום, המציאות הייתה לא–שמחה ולא–חסידית…

חוסר אונים של ילד

אם מדברים כבר על אותם מקרי קיצון, שלצערנו מצויים בשוליים של כל בית כנסת – תחשבו על הילדים הזכים והטהורים שלנו, שכך נראים הדברים מנקודת מבטם:

נו, אמור שוב לחיים!…

לחיים!

המתוועדים ממשיכים להתוועד כהכנה להקפות, אבל הראש כבר כבד, צונח. כדאי להניח אותו כמה דקות למנוחה כדי שיהיה כוח לרקוד בהקפות… אבל כשהראש יורד למנוחה, עולה תחושת הקבס מעמקי הבטן אל הגרון… זה לא נכנס ולא יוצא… זה פשוט מעיק…

האישה מזווית ראייתה מסתכלת ורואה את אישהּ כשראשו מונח על השולחן בכבדות.

"מה עם אבא?" היא שואלת את מענדל'ה שלה בדאגה קלה. "לך תראה מה איתו"…

מענדל'ה הולך בשליחות אמא שלו לאבא, זה שראשו הכבד מונח ספק על השולחן ספק על צלחת החציל שנותרה כמעט בשלימותה.

"אבא… אבא… אמא שואלת מה אתך?!"

"אני בסדר", נוהם האבא מתוך אדי ה'משקה', מבלי להצליח להרים את הראש.

והילד חוזר לאחוריו, לא יודע איך להתמודד עם אבא במצב כזה שהוא לא מכיר…

"לאורך כל הילדות שלי שנאתי את השיכורים של שמחת תורה", כתב אחד מאותם מענדל'אך טור כואב לפני כשנה, בו הוא מתאר את רשמיו כילד בשמחת תורה בקהילת חב"ד. "שנאתי את השכרות, שנאתי את המבט המזוגג בעיניים, שנאתי את הפה שאיבד מחסומים, שנאתי את החשש של ילד חסר–אונים ממה שיקרה או לא יקרה…

"ולכל החסידים שיקומו להגן על 'מנהג ישראל המקודש' לומר 'לחיים' בשמחת תורה כאילו אין מחר (וכבר מתנפלים על כל מי שרק מנסה לומר חצי מילה נגד "המנהג" הזה) – תספרו עד עשר לפני שאתם מגיבים. אל תנסו לענות את התשובה המפורסמת ש'אי אפשר לשמוח בלי לומר לחיים'… התשובה הזו לא מחזיקה מים!

"רק לפני שנתיים עמדנו כולנו בגינה ליד בית הכנסת במרחק 3 מטרים זה מזה, בלי ספר תורה ביד (רק אדם אחד הורשה להחזיק אותו, עם כפפות), עם הגבלה של שיר או שניים להקפה, ובלי טיפת 'משקה'. תאמינו לי ששמחנו, שמחנו שמחה אמיתית. ידענו שצריך לייצר שמחה ממה שיש – והצלחנו בענק.

"כן, שמעתי כבר את אלה שמספרים (בעיקר לעצמם) את האגדה ש'אשתי מפרגנת לי', 'פעם בשנה היא מוכנה'. לא תצליחו לשכנע אותי להאמין בזה. נסו להסתכל לאשה בעיניים דרך אחוזי האלכוהול ולראות אם היא באמת שמחה. נסו להסתכל דרך המבט המזוגג על הילדים שלכם שקולטים את אבא שלהם 'מאבד את זה', וזה עושה להם חריצים בנשמה.

"שלא אובן לא נכון: אני לחלוטין לא נגד אמירת 'לחיים'. גם אני יוצא לפעמים לשבת עם חברים להתוועדות עד אור הבוקר ואפילו מרשה לעצמי לחזור עם מבט קצת מזוגג – אבל לא על חשבון אף אחד. לא כשאשתי מחכה לקידוש והילדים מחכים לאווירה של חג…

"אז לסיכום – תסתכלו לעצמכם בעיניים ותשמחו כמו 'מענטשים'. אתם תעניקו מתנה מופלאה וחג שמח לרעיותיכם ולילדיכם המקסימים, ותצאו לשם שינוי – 'מענטשים' אמיתיים".

באמצע ההתוועדות,

הרב חודקוב היה על הקו

ככלל, גזירת ה'משקה' שהטיל הרבי, חלה על כל ימות השנה, כולל שמחת תורה, ואין אחר דבר המלך ולא כלום. גזירה היא, ואין לשנותה.

אישוש לכך מופיע בהוראות ובתשובות רבות שנתן הרבי במשך השנים, ורבים הן מכדי להביאן כאן. כך למשל אמר הרבי בהתוועדות י"ב תמוז תשכ"ה: "..ולהדגיש שהכוונה היא בנוגע לפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, ולכל אחד ואחד, הן בשבת ויו"ט, הן בי"ב תמוז, י"ט כסלו, שמחת תורה [הדגש אינו במקור. ל.ש.] ופורים, וכיו"ב בשאר העניינים שיכולים להורות היתר .. הנה בכל הקשור להתוועדות, ישנה ההגבלה של ג' כוסות לכל היותר, וכולם יחד – לכל היותר רביעית בלבד.."

הוראה זו חזרה ונשנתה בהזדמנויות נוספות, עד כדי כך, שבאחת השנים הורה הרבי בחריפות רבה כי אלו ששתו יתר על המידה, לא ילכו ל'תהלוכה', ואין הם שלוחיו…

"מכיון ויש לי ידיעות שישנם כאלה ששוב מתחילים להקל בנוגע למשקה, הרי בנוגע להנהגה של כל אחד, הרי יש לכל אחד את הבחירה לעשות מה שהוא רוצה היפך מבקשתי בזה. אבל בנוגע להתהלוכה דשבועות, שזהו הרי שליחות שלי, אני מבקש למסור, שאלה שלא שומרים את התקנות בנוגע למשקה הם לא שלוחים שלי, ואני מבקש מהם, שהם לא ישתתפו בהתהלוכה. אותו דבר בנוגע – לנסיעה בקיץ בשליחות המל"ח, בנוגע ללכת בשמחת תורה לבתי כנסת לשמח יהודים וכו' [הדגש אינו במקור. ל.ש.]".

אילולא תופעת השתיה בריבוי הייתה קיימת במושבות חב"ד בארץ ישראל ובעולם כולו, ייתכן ולא היה צריך אפילו לכתבה זו, שכן הלכה פסוקה היא. אך בפועל, הדברים בשטח מתנהלים אחרת…

מעניינת היא עדותו של הרב נחמן סודק ע"ה, שליח הרבי באנגליה שסיפר כי מידי שנה בשמחת תורה היה לוקח הרבה 'משקה', ובזכות כך היה מרשה לעצמו לדבר 'אפענערהייט', ולתבוע מה שיכולים וצריכים לתבוע מהמקורבים.

"היו לנו הרבה תוצאות טובות מהתוועדויות אלו, כל אחד בעניין שלו, זה החל לגדל זקנו, האחר קיבל החלטות טובות, ועוד.

"בקיץ תשכ"ג – חודשים ספורים אחרי האיסור שהטיל הרבי – כתבתי לשווער שלי ר' בנציון שם טוב ז"ל כי קשה עלי להתוועד מבלי לקחת 'משקה'. הרגשתי שקשה לי 'לתבוע' בחוזקה עניינים מסוימים אם אני מפוכח למדי… כתבתי על כך לחמי כמסיח לפי תומו, ולא חלילה כדי לערער על ההחלטה…

"חמי נטל את מכתבי זה והראה אותו לאחד המזכירים. זה הראה את המכתב אל כ"ק אדמו"ר.

"באחד מהלילות של חול המועד סוכות, התוועדתי בסוכתו של ר' בן ציון ריידער, כאשר לפתע צלצל הטלפון בבית. הייתה זו שיחה מניו יורק. מעבר לקו היה הרב חדקוב ז"ל שאמר: לגבי הקושי שכתבת עם המשקה – הרבי אמר בלי הגבלות.

"שאלתי אותו אם לי לבדי מותר לקחת 'משקה', בעוד האחרים עדיין חלה עליהם הגזירה? כי אם כן, דבריי בוודאי לא יפעלו עליהם כלום, מאחרי שהם לא יהיו בגדר 'מקבלים'. על כך ענה הרב חדקוב: הרבי כתב בלי הגבלות! בלי הגבלות היינו גם לאחרים בישבם עמך".

לסיים את היום כמו חסיד

עם סיום היום, אחרי הריקודים וכלות הכוחות, עדיין נוטלים ידיים ויושבים להתוועדות מרוממת, עם ניגוני נשיאנו.

הרב צירקוס – איך באמת ניתן לשמר את ההשפעה של 'היום של הרבי' לשאר ימות השנה?

"חשוב בהחלט שהיום לא יסתיים בצורה כזו שההקפות יבלעו… הדרך לשמר את האור המיוחד של היום הזה היא להקפיד לערוך את ההתוועדות של מוצאי שמחת תורה כמו שצריך, כפי שנהוג אצל הרבי. זו הדרך ששמחת תורה לא יילך לאיבוד. ליטול ידיים לפני שקיעה, לנגן את הניגונים של הרביים, להתוועד לדאוג שיהיה מי שיחזור 'מאמר'. זה מרכז את היום ושומר את האור המיוחד שקיבלנו בו.