וכך היה מונה: אחות ואחת, אחות ושתיים…

אחיי ורעיי גיבורי התהילה, סחוטי ארנקים, רדופי צ'ארידי, מלומדי קמפיינים, שאובי מזומנים ומגוהצי אשראי. ברכות ושלומות לכולכם מחממת ארץ הקודש.

אמרו חכמינו: אדם ניכר בכיסו, ואכן ניכר עליכם שבזמן האחרון השתתפתם ברכישת שניים-שלושה בניינים לישיבות, חפרתם בור-על-גבי-בור בחשבון הבנק לפקודת מקוואות חב"ד במקומות אקזוטיים, הסירותם בממונכם צווי עיקול ופינוי שריחפו מעל כמה מוסדות, וביני לביני תרמתם לקרן האלמנה והאחים שנשארו בלי משען ומשענה. טלפנים חרוצים תפסו אתכם בשבתכם בביתכם, בלכתכם בדרך ובשכבכם ובקומכם. נעניתם למודעות צבעוניות שהגרילו חפצי קודש נדירים, שטרות ומטבעות של הרבי. הוי, כמה מאושרים הייתם ברגע שראיתם את רשימת הזוכים – שלא כללה אתכם, והותירה אתכם עם מצוה לשמה והוראת קבע לדור ודור ולנצח נצחים.

ועכשיו, כאשר השמש קופחת מעל, ילדים מוכי חופש מרצרצים בין הרגליים וכבר כמה ימים שלא טעמתם טעם בשר – ופתאום מצלצלת אליכם מישהי שמציגה את עצמו בתור אחות של מישהי, ומבקשת השתתפות באירגון שעושה פעילויות-חסידיות אחר הצהריים לנערות. סליחה?!… גם על זה אנחנו צריכים לשלם?! וואלה יופי.

בפעם הרביעית כבר איבדתם עשתונות ומבעד לערפל הספקתם לשמוע משהו על "מכתב מהרבנים" ו"רק תסתכלו בסרטון ששלחנו לכם". קרסתם על הכורסא והתחלתם לעבור על ערמת עלוני המוסדות – הנה, אלו דברים חשובים: בית תמחוי של בית חב"ד בפריפריה, פנימיה עבור נערים בסיכון לנער סכינים, בניין רב תכליתי למוסדותינו במדינה שאפילו גוגל אינו יודע להציג את שמה בעברית. אלו פרוייקטים – גדולים, חשובים, חיוניים, שווים את הכסף שלכם. אבל מועדונית לבנות אנ"ש השבעים והמבוססים, הן בבחינת מותרות שתקציבכם אינו מאפשר לכם.

האמנם?

* * *

ובכן, לא דיברה אתכם "אחות של…", כי אם המדובר בארגון ששמו הוא "אחות התמימים" בארץ הקודש (ובלשון בנות הארגון: "אַ-אאאחות", במלעיל עצבני). בהשקפתכם הראשונה, המוסד הזה "לא עושה כלום" – הוא לא צריך בניינים, לא מאכיל אומללים, לא מתיר אסורים ואין לו שום דבר שאפשר לעקל. אז מה נשאר, "פעילויות"? פעילויות זה כלום. כלומר, זה משהו, אבל לא במונחים של צורך חיוני.

לכן, כדי לסבר את האוזן, נרחיב קצת בענייני הכלום הזה. נשב ונחשוב כלום יש בקמפיין הנוכחי משהו קצת חשוב, או אולי חיוני, ושמא אף ממש קריטי.

סיפורנו מתחיל בערך לפני מאה שנה. בתי ספר חרדיים לבנות לא היו בנמצא. העוילם חשב שיכולים להמשיך כמו לפני מאתיים ושלוש-מאות שנה: לבנים יש 'חדרים' וישיבות – והבנות יכולות לשבת בבית ולצאת אידישע-מאמעס פר-אקסלנס. אבל מה לעשות, העולם השתנה והבנות לא ישבו בבית אלא הלכו לחברות לקרוא ספרים חיצוניים, ובמקרים אחרים אף הלכו לבית ספר כללי. דור שלם התאדה בלי שהסמ"ך-מ"ם התאמץ יותר מדי. מי בכלל רצתה להתחתן עם בוגר ישיבה?

ואז הקים הרבי הריי"צ את אירגון "אחות התמימים". כי כדי לגדל דור של תמימים חיילי בית דוד, צריכים אבא תמים ואמא מאחות התמימים. האירגון היה חוץ בית-ספרי, ונועד ליצור אצל בנות חב"ד השלמת חסכים של ידע יהודי ויראת שמים. בזמן ההוא החלה התעוררות גם בכלל המחנה החרדי עם הקמת בית הספר לנערות "בית יעקב". לא יצאו שנים מועטות ונוספו עליהם בתי הספר החב"דיים "בית רבקה" ו"בית שרה".

בהינתן פתרון מקיף מסוג זה, פחת הצורך במסגרת נוספת מחוץ לבית הספר. מוסד הלימודים היווה את המענה, והוא מינף את האווירה – והפעולות – שמחוץ הימנו.

* * *

במשך שנים רבות ההסדר הזה החזיק מעמד. גם אז היה צריך לעמוד על המשמר ולהתעניין מה קורה עם התלמידה מחוץ ללימודים – כמו, למשל, היש טלוויזיה בביתה אם אין, או היש ביכולתה לממן לעצמה רכישת אוכל כשר למהדרין. אבל בגדול, ה"ישיבות לבנות" מילאו את ייעודן כבתי חינוך, וראו כמטרת-על הכשרת ילדות ונערות לתפקידן כ"עקרת הבית" – חדורות יראת שמים חסידית וטהורה, ספוגות חיבת הקודש בקיום מצוות בהידור ושמירת מנהגי ישראל, ומייחלות לבית של לימוד תורה והפצת התורה.

נכון, התוצאות לא היו תמיד מאה אחוז. אבל, כלשונו של הרבי הריי"צ "לו יהא רק מעט, אך שהמעט יהיה מאה אחוז". שיפורים ועדכונים נדרשו ונעשו כל הזמן. הגדול והמשמעותי שבהם היה כאשר רק החלו ניצני תנועת ההכלה והקוּצִי-מוּצִי, אשר הוציאו מהתפריט את המשמעת והקבלת-עול – ואז הקים הרבי את ארגון "צבאות השם", שנועד להחדיר בכל ילד וילדה מישראל את ההכרה כי חיילים המה, המגוייסים לקיים את פקודות "המצביא העליון" בתורתו הקדושה.

[גם בציבור החרדי הכללי היו התפכחויות שונות, בין השאר, כאשר הבוגרות רצו אמנם להתחתן עם "בן תורה" – אבל לא חסידי חלילה. מה שהביא להקמת "בית יעקב החסידי", בתמיכתו ועידודו של הרבי].

אף למבצעי המצוות – ובפרט אלו שנועדו מלכתחילה לילדים – היה כח משיכה לא מבוטל. תלמידות יצאו לרשום ילדות בספר התורה ולהדריך בתהלוכות ל"ג בעומר וכו' וכו'.

ואז שוב השתנה הכל.

* * *

על הנסיונות שהתחדשו אין צורך להכביר מילים. תוך שנים ספורות העולם הגדול הפך לשבב. כל אשר בשם ישראל יכונה מתמודד עם מכשיר שקולט מאיגרא רמא עד, להבדיל אלפי הבדלות, בירא עמיקתא ומשם ומטה. אַייייי-פַיי.

גם החברה היהודית והכללית שינתה פניה. לפני דור, יהודי שהגדיר עצמו חופשי לחלוטין היה מזדעזע מממחשבה על נישואי תערובת או חיים מופקרים ונעדרי מוסר. היום אין קווים אדומים והנפש כבר אינה קצה ובוחלת בשום דבר, ירחם המרחם.

עד כאן ידוע, והדברים לא קשורים דווקא לגיל מסויים או לחתך מסויים באוכלוסיה.

העיקר והחשוב באופן ספציפי לענייננו – גיל החינוך של בנות ישראל – הוא דווקא המתרחש בצד שאמור להיות שלנו. פעם היו בו שני סוגים: חינוך על טהרת הקודש (ללא לימודי חול כלל), וחינוך הכשר – כזה המקדיש את עיקר הזמן והחשיבות לחינוך וללימודי קודש, אך כדי למשוך ולספק קהלים רחבים יותר – מלמד במקביל לימודי חול במינימום הנדרש.

אך כמו שהתעלג אחד המועמדים לראשות הממשלה, "בארזים נפלה שלכת". מה שהיה פעם קליפה דקה השומרת על הפרי, החל לגדול פרא לממדים מפלצתיים. על המערכת השתלטה טָרֶפֶת מבחני המיצ"ב, הבגרויות והפסיכומטרי. הללו הפכו לחזות הכל: חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות אנגלית, 800 בפסיכומטרי. התאבדות קולקטיבית למען ממוצע גבוה במיצ"ב.

[אפילו בגן טרום חובה כבר יש "תוכנית לימודים" שנועדה "להעשיר" ולהלעיט את הפעוטות במושגי טבע ותפיסה מרחבית, השבוע סיימנו את נושא המים והתחלנו את נושא העץ. אספנו חומרים שונים וניסינו לראות מה קורה כשזהו איתם, ותודה לאמא של רינת ששלחה קרטונים. אה, כן, וגם למדנו קצת על פרשת השבוע והילדים עשו יצירה – מדבקות – על ציור הר סיני].

אך כמה יחידות יש בשיעורי חיזוק ביצור וחיסון ההשקפה היהודית-חסידית? שיעורים שנועדו להסביר למה תפילה, למה נטילת ידיים, למה שבת, למה חסידות, למה רבי – ולמה זה העיקר?

שאלה טובה. אז ראשית, בדוקנה בתרמילון מה זה בכלל "השקפה". שנית: זה בבגרות? לא. אז לא צריך. זה במסגרת שיעורי ה"לא צריך", שיודעים מראש שמהם אפשר להיעדר, והכנת השיעור נעשית תוך כדי מסירתו המפוהקת. כללו של דבר: לימודי קודש או שלומדים על מנת להצליח בבגרות ומיד לשכוח, או שלומדים כי צריך להיות במערכת גם משהו עם כזו כותרת.

חובה להבהיר: אין באמור שמץ של זלזול ואף לא צל של ביקורת על מורות ומנהלות חסידיות המשקיעות את הנשמה בעבודת החינוך! הן עצמן קרבן של התהליך הזוחל הזה, שנכפה באופן חלקי מבחוץ, ומקבל משנה תוקף בלחץ מבפנים, ממוסדות ההמשך שמקרינים על כל מה שקורה בכיתות היסודי והתיכון. וד"ל.

ובכן, מישהו מצפה שהבנות יתמודדו מול פגעי הטכנולוגיה עם חמש יחידות מתמטיקה? או עם התמחות במדעים? שהן יקפידו על נעגל-וואסער ותפילה בעזרת פרבולה ונקודת השיא של הפונקציה? והאנגלית, הו האנגלית, היא בכלל פותחת שערים אתם יודעים בדיוק לאן.

ואז קם לתחיה ארגון "אחות התמימים".

* * *

בהקשר של "אחות התמימים" – המילים "פעילות" "אירגון" וכל מה שרק נפרט במסגרתן אינו מבטא את עצם העניין:

היום, הרבה יותר מבשעת הקמתן של "בית יעקב" ו"בית רבקה", ובעצם הרבה יותר מאי-פעם, השאלה היא של להיות או לחדול. להיות "אחות התמימים" או חס וחלילה חס ושלום רחמנא ליצלן. להחליט להיות אשה יהודית וחסידית, או, אין ברירה אלא לומר – לא להחליט להיות כזאת.

היום אי אפשר להגיש יידישקייט וחסידישקייט במנות קרירות. זה חייב להיות בשיא החום והשטורעם. לא כתוספת, לא כהידור מצוה, לא בתור לפנים משורת הדין – אלא כדי להקים ולקיים את העיקר והיסוד, את אבן השתיה של חיים יהודיים וצאצאים יראי-שמים וחסידים.

"וכך היה מונה" כהן גדול כשהיה מזה מדם הפר והשעיר ביום הכיפורים, וכך אף אנו נמנה "אחות לאחת" מה כל כך חשוב ב"אחות התמימים"; דברים שלפעמים רוצים להדחיק אך "לפני ולפנים" הכל גלוי וידוע:

אחת – ההתקשרות של בחינת "אחת" ביחידה הכללית של הדור, מורנו ורבינו נשיא דורנו משיח צדקנו.

אחות ואחת – כדי שהבת תבכה שהיא רוצה לנסוע לרבי, ולא יבכו חלילה הוריה כאשר…;

אחות ושתיים – כשתגיע עונתה להפוך מ"סינגל" לשתיים ולהשתדך במזל טוב, יהא זה רק תמים כפשוטו וכמשמעו וכמדרשו, תמים בזקנו, תמים בלבושו, תמים בטלפונו. ואזי יום חתונתה אכן יהיה יום שמחת לבה ולב המשפחה כולה;

אחות ושלוש – תפילות ביום, לא כי היא חייבת, כי היא רוצה;

אחות וארבע – אחים וארבע אחיות, או יותר, גאים ב"צדיקה של המשפחה";

אחות וחמש – יחידות בתנ"ך ובספר החינוך, בתניא ובלקוטי שיחות. אבל לא חמש יחידות "לבגרות" וחסל, אלא בת החמושה ביחידות אלה תדיר וכל הזמן שבה ללמדם ולחיות אותם;

אחות ושש – וארגמן ותולעת שני, לבושים צנועים (חצאית או שמלה שש אינצ'ים מתחת הברך) שהבת אכן תראה בהם בגדי מלכות ולא מטרד, וכל צורת לבוש אחרת מופרכת לחלוטין;

אחות ושבע – ימים, 24 שעות, יהדות וחסידות שלימה ותמימה, המקיפה כל רגע בחיים.

* * *

עכשיו מן הסתם ברור לכם שאינכם צריכים לתרום לשום דבר. אתם משקיעים בחיים – של עצמכם, אשר הם-הם הילדים שלכם. כיצד הייתם נחפזים לשלם חוב לחברת חשמל לפני ניתוק – או לחיבור מחדש – וכאשר מדובר על חיבור (או ניתוק חלילה) של הקשר לעצם הזהות והמהות שלנו, לא כל שכן?

כל זה רק דיבורים, בבחינת "וכך היה אומר", אך כפתגם הידוע, צריך לצלוח את המרחק משם ועד "וכך היה מונה" – פשוט כפשוטו, לפתוח בנדיבות יד ולב את הכיס, או לחפש את הטמון בחשבונות בנקים למיניהם, ו"קול דודי דופק, פתחי לי – (ל)אחותי".