לא תפסת? תשלם! • שונה הלכות

הרב יצחק איתן מזרחי, עורך סדרת הספרים 'הלכה למעשה' וחבר מכון הלכה חב"ד

היה זה יום שגרתי ורגיל בפנימיית אחד הישיבות הקדושות ברחבי הארץ, בשעת הפסקת צהרים של יום חורפי, עת שני בחורים, דוד ושלום, חברים לחדר, חיפשו תעסוקה כל שהיא.

הללו היו די משועממים ומרוב שעמום, החליטו השניים לעשות מעשה קונדס:

חברם יוסי, שכח באותו זמן את הפלאפון שלו על מיטתו. הללו עטו על הפלאפון כמוצא שלל רב, ומפלאפון הפך לכדור: החלו השניים לזרוק את הטלפון אחד אל השני.

ליוסי לא היה מושג מה קורה לטלפון שלו, ושכח שהפלאפון שלו נשאר על המיטה, ובינתיים הלך הוא לחפש את הטלפון ברחבי הישיבה.

עודם זורקים אחד אל השני את הפלאפון של יוסי, חמד לו דוד לצון, והגדיל לעשות: בפעם הבאה כשזרק שלום את הטלפון לכיוונו החליט כי הוא לא תופס אותו.

קול פיצוץ הפלאפון לרסיסים הגיע לאוזניו של יוסי, שזה עתה נכנס בשער הפנימייה לבדוק אולי שכח את הפלאפון בחדר. זעם רב התפרץ ממנו כשגילה ששני חברי חדרו עשו מרכושו כאילו היה כדור המשחק שלהם, ולולי כמה בחורים שהפרידו – היו מגיעים לאלימות פיזית.

בזעם רב הלך יוסי אל ראש הישיבה ודרש ממנו שיוציא את הכסף מהם על הטלפון שנשבר.

קרא ראש הישיבה לשניים, אלא שהם החליטו לזרוק את האשמה כל אחד על כתפי חברו:

שלום אמר: אמת, לא טוב ששיחקנו בטלפון של יוסי, אבל כל מה שזרקתי היה על דעת זה שדוד יתפוס אותו, אזי אם היה דוד עושה מאמץ לתפוס ולא תופס – אכן הייתי אשם בכך, אבל מה אעשה שהוא לא תפס? הלו לוּ הייתי יודע זאת מראש לא הייתי זורק!

ודוד טוען כנגדו: ומה אכפת לך אם אתפוס או לא אתפוס? האם בגלל זה מותר לך לזרוק את הטלפון שלו? אני הרי סה"כ לא עשתי משהו. לא זרקתי בידיים, לא שברתי משהו, בסה"כ לא תפסתי. למה שאתחייב?

אלא ששלום צעק עליו: אתה הרי יודע שאין אני משחית רכוש בדרך כלל, ולוּ הייתי יודע זאת בוודאי לא הייתי זורק. בסה"כ שיחקנו, ואתה חמדת לצון וגרמת לי לשבור את הטלפון של יוסי ללא כוונה. אתה צריך לשלם!

ונשאלת השאלה מי יתחייב בעל הפלאפון השבור: האם דוד שבכוונה לא תפס את הטלפון וגרם לשבירתו, או שלום שזרק את הטלפון ללא ידיעה שדוד לא יתפוס אותו בכוונה?

תשובה בקצרה: יוסי יכול לכתחילה לבחור ממי הוא רוצה לגבות את הכסף: או משלום בלבד, או מדוד בלבד, או משניהם יחד – כל אחד חצי נזק. וכשגובה מאחד מהם, אין חברו צריך להשתתף עמו כלל בתשלום.

תשובה בהרחבה: ראשית יש להגדיר את הטלפון כאבדה, שהרי הוא אבד ליוסי. על-פי קביעה זו, המוצא אבידה, מתחייב לשמור עליה לכל הפחות כשומר חינם (שאמנם פטור מגניבה ואבדה אך) חייב לשמור שלא יפשע בשמירה.

והנה לקיחת האבדה וזריקתה לצורך משחק או לכל צורך אחר – נחשבת כשואל שלא מדעת הבעלים והרי הוא גזלן, וחמור יותר מסתם שומר שפשע.

הסבר החילוק בין שומר שפשע בשמירתו לגזלן הוא:

שומר שפשע, הגם שפשע בשמירתו – עדיין אין החפץ ניזוק על ידיו, אלא שבשל שמירתו הלקויה ניזוק החפץ ע"י אחרים. לא כן הוא בגזלן המזיק את החפץ באופן ישיר על ידו, שזהו מהות הגזלן – שעושה בו מעשה גזלה, וע"י כך מוציאו מרשות בעליו, אף שאין בכוונתו לגזול את החפץ.

והנה בכל גניבה וגזלה ישנם שני עניינים:
1. גזלה של החפץ 'שלו' – חפץ שהיה שייך אך ורק לבעליו ועתה איננו שייך לו (אם בשל שבר וכדומה).
2. חפץ שהיה 'ברשותו' של הבעלים וכעת אינו יכול להשתמש בו היות והחפץ לא אצלו.

וכעת נסביר את טעם החיוב של שניהם בנזק:

ברגע ששלום הרים את החפץ כדי לזרוק – מיד התחייב בשמירת האבדה. כאשר זרק – הפך הוא לגזלן, והוציאו מרשות בעליו. ברגע שדוד תפס – עבר אליו החיוב לשמור על האבדה. כשזרק שוב לשלום  – נהיה גם הוא גזלן וחוזר חלילה.

בכך יוצא ששניהם, כל אחד בתורות הוציאו את הגזלה מרשות הבעלים, ועוד הוסיף על זה שלום ברגע שזרק את הפלאפון והוא נשבר, ש(לא רק שהוציא החפץ מרשותו של הבעלים, אלא גם) הוציא את החפץ 'שלו' – שלי יוסי – מלהיות של הבעלים בלבד, שהרי שבר את הטלפון ואין לבעליו בו מאומה.

לפיכך, הגם ששניהם לא נתכוונו לגזול את האבדה – עם כל זה היות וזרקו אותה מאחד לחברו, ובעצם פשעו בה בעצמם (לא רק בשמירה, אלא במעשה אקטיבי (זריקה) של פשע) – נחשבים שניהם כגוזלי האבדה ומוכרחים שניהם לשאת בנזק.

יודגש, שאין חשיבות לכך ששלום כאילו 'גזל' יותר מדוד (שרק לא תפס, אך לא עשה מעשה אקטיבי לשבירתו), היות ובסופו של דבר כל אחד מהם נחשב כגוזל הטלפון של יוסי כלפי יוסי עצמו, בלי כל קשר למשחק שלהם בינם לבין עצמם, שהרי מרגע שהרימו הטלפון – התחייבו בשמירתו ליוסי ישירות, וכשגזלו – גזלו את יוסי. וע"כ אין גזלת האחד תלויה בגזלת חברו.

לפיכך, גם אם יוסי יחליט בסופו של דבר לגבות את הכסף רק מאחד מהם – אין הוא יכול לתבוע את חברו להשתתף עמו בתשלום מאחר שנחשב לכל אחד שגזל את החפץ לבדו ועליו לשאת במלוא התשלום.

מקורות: ב"ק (נו:, סח:, קיא:), שו"ע חו"מ רסז, ס"ז (וברמ"א ובש"ך שם סקי"ד), וברצ"ב ס"א, משפטי התורה סימן ד'.

נ.ב. אין במדור זה משום פסיקה הלכתית ויש לפנות לרב או לבית ההוראה בכל מקרה לגופו.

נכתב ע”י הרב יצחק איתן מזרחי, עורך סדרת הספרים 'הלכה למעשה' וחבר מכון הלכה חב"ד.

לתגובות: publish@smslarav.co.il