-
הדבר הכי חשוב ביהדות הוא שמע ישראל. אומרים אותו כל יום כשקמים בבוקר ולפני שהולכים לישון. מי שחסר אצלו באהבת ישראל ח"ו חסר אצלו ב"שמע ישראל.. ה' אחד", באחדות ה' • אהבת ישראל היינו שאני מוכן לכבד מישהו אחר, גם אם אין דעותיהן שוות • דרשת הרב יוסף ישעי' ברוין מד"א וחבר הבד"צ דקראון הייטס, בשבת פ' במדבר – שבת אחדות בבית חיינו-770 • לנאום המלא
מנחם|י׳ בסיון ה׳תשפ״אהרב יוסף ישעי' ברוין – מד"א וחבר הבד"צ דקראון הייטס
הרב בנימין ע"ה וויליגער, מזקני חסידי צאנז קלויזענבורג וגם מקורב להרבי, הי' עד קידושין בחתונה שלי, וגם א' מהמתפללים בהבית כנסת של זקני ע"ה. הרב וויליגער סיפר שלילה אחד, בשנת תנש"א, בשעה רבע לאחת, לאחר שסוף סוף הספיק להירדם, הטלפון בבית מצלצל. הוא מרים השפופרת בתמיהה על הנודניק שמעיר אותו באמצע הלילה, ושואל מי זה? ועונים שמטלפנים מליובאוויטש, היינו הרב גראנער ע"ה.
[- מצד השני של הסיפור: זה הי' ליל יחידות מאוחר, וכשהרבי ביקש שיתקשרו אליו, שאל המזכיר להתקשר עכשיו באמצע הלילה? והרבי ענה שאם מתקשרים עכשיו יבין שזה דבר רציני ביותר].
המזכיר שואל, מי אחראי על הגליון הנקרא "צאנז"? (הרב וויליגער חושב לעצמו – על זה אתה חייב להתקשר עכשיו?! על זה הרי אפשר גם לדבר מחר בבוקר…). והרב ווילגער עונה לו, שלא הוא המוציא לאור, אלא מבני משפחתו של האדמו"ר אחראים על כך.
המזכיר ממשיך: הרבי אמר לי שאם אתה האחראי אזי הרבי "מצווה" עליך, ואם לא אזי הוא רק מבקש…
והמזכיר מפרט, שבגליון הנזכר, אחד מהמדורים הקבועים הוא דברי תורה של האדמו"ר מצאנז (הדפיסו שם תורות שלו משנים שעברו) ובגליון שעבר בחרו תורה שהרבי מקלויזנבורג דרש בשנת תשי"ז, ומלאה עם ״שווערע ווערטער (דברים קשים), דברי מוסר חריפים. ושואל המזכיר בשם הרבי, שהרי ישנם עוד תורות שלו, למה חייבים להדפיס דוקא תורות כאלו. בתקופה כזו צריכים לחזק את עם ישראל, ואת החסידים בקלויזנבורג בפרט (גם הרבי מצאנז לא הרגיש טוב..). ולכן הוא מתקשר שהרבי מבקש שלא לכתוב דברים קשים בזמן זה.
[כמה אנשים כבר קראו הגליון הזה הזה ובפרט החלק של התורות… הגליון הזה לא מיועד לאנשים שאינם שומרי תומ"צ שעלולים להתרחק ח׳ו. הוא נקרא רק ע"י חסידי צאנז, ונקרא רק על ידי החסידים, ובודדים אחרים כמו הרבי, ואעפ"כ זה כ"כ חשוב. ועד כדי כך, שיש להעיר יהודי אחרי חצות הלילה, כי זה מפריע…]
"אהבת ישראל" פירושה שמפריע לי באופן אישי כל מה שקורה אצל כל יהודי בעולם. בשם הבעש״ט נמסר שאהבת ישראל היינו גם למי שלא ראה ולא מכיר בקצה העולם. ובדרך כלל מגיבים על כך, שאדרבה דוקא מישהו שאני לא מכיר קל לאהוב, והחידוש הוא לאהוב מישהו שמקורב אצלי, ומהשכונה שלי… אבל, באמת אהבת ישראל אינה רק שהוא לא מפריע לי… אהבת ישראל באמת היא שאכפת לי ממנו. ואני לא יכול להירדם כתוצאה מזה.
אני רוצה לשתף אתכם עם סיפור אישי, בערב שבת ילד שלי נפגע ע"י רכב. הוא עף באוויר כמה מטרים, והתהפך ונפל על הראש, איבד הכרה באותה שניה. ואחר כך התקשה להיזכר כל מה שהיה איתו באותו יום, ולאט לאט חזרו אליו הזיכרונות. ב"ה שזה הסתיים בטוב. והיום כבר היה בבית הכנסת ב770. לא תמיד זה מסתיים כך…
בשעת מעשה, כשהוא היה בבית הרפואה נכנסה לי מחשבה בראש, מדוע מפריע לי כל כך מצבו הבריאותי, יותר ממצב אחינו בני ישראל בארץ הקודש… כששומעים ע"ד אסון שקורה למישהו אחר – זה דבר אחד, אבל כשקורה לי, זה סיפור אחר לגמרי…
ואכן במכילתא על הפסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש – שהפסוק הזה כבר מספיק להסביר לנו איך לגשת ליהודי אחר, הוא שייך להקב"ה, "תהיו לי"! הוא "ממלכת כהנים", "שכולם ראויים לאכול קדשים", וכהנים גדולים. כל יהודי הוא כהן גדול. ויתירה מזו, הוא "גוי קדוש". פשוט כפשוטו, "א הייליגער פאלק". צריך להסתכל על יהודי כמישהו קדוש. בכל אופן, זה הפסוק עצמו. אבל המכילתא שם אומר, שנבוכדנצר המשיל את עם ישראל לשה, מה שה כשלוקה באבריו כל גופו מרגיש, כך ישראל כשאחד מהם לוקה, כולם מרגישים. שואל הרבי, בשביל מה צריך להגיע לנבוכדנצר? הרי בתנ״ך יש ריבוי פסוקים שעם ישראל נמשל לשה? אלא, שכאן רואים שאפילו גוי כנבוכדנצר, שהחריב את בית המקדש יודע את האמת שזוהי ההרגשה שלנו.
ובאמת אצל בני ישראל, יש הרגש אישי, שלא רואים זאת בשום מקום בעולם: כשקורה אסון חס ושלום, השאילה הראשונה שכולם שואלים האם היו יהודים בתאונה?! "אבל השאלה היא לכמה זמן זה נשאר ההרגש הזה, ובאיזה רמה.
הדבר הכי חשוב ביהדות הוא שמע ישראל. אומרים אותו כל יום כשקמים בבוקר ולפני שהולכים לישון. ועד כדי כך, שזהו הפסוק שאומרים בשעת יציאת הנשמה… ויהודים מסרו את נפשם עם "שמע ישראל".
לפני שאומרים קריאת שמע בבוקר ובערב מוכרחת ההכנה של אהבת ישראל. בערב אומרים הריני מוחל. ובבוקר אומרים הריני מקבל.. ורק אח"כ קריאת שמע…
מי שחסר אצלו באהבת ישראל ח"ו חסר אצלו ב"שמע ישראל.. ה' אחד", באחדות ה׳. איך אפשר להעיד שהקב"ה אחד, ובה בשעה להרגיש ״שניות״ אצל בנו יחידו, עם קרובו, "חלק אלוקה ממעל ממש"? אם אין "אחד" אצלנו, כאילו חסר בה׳ אחד חס ושלום.
בפרקי אבות שלומדים השבת – פרק ששי – למדנו "לנהוג בו כבוד". והרבי מסביר שהפירוש הוא שזה ענין תמידי, ובכל מצב. לא רק שמכבד אותו אלא ש"נוהג" כבוד בו. כמו "נהגו כבוד זה בזה" שזה נהיה המנהג שלו.
יש ענין של אהבה, ויש ענין של כבוד.
כשמחתנים כותבים בהכתובה הדברים שמתחייבים להבן זוג. למשל, שמתחייב לבן הזוג שיפרנס אותה וכו'. וגם כותבים "ואוקיר" = שיתן לה כבוד! לא מזכירים אהבה.
יש הרבה זוגות שיש להם אהבה אבל חסר להם כבוד.
אהבת ישראל היינו שאני מוכן לכבד מישהו אחר, גם אם אין דעותיהן שוות, וככה להרגיש כך הזמן, לנהוג כבוד, שזהו המנהג וההנהגה הקבועה. .
הרבי נתן לנו שליחות לפעול להביא את המשיח באורות דתוהו בכלים דתיקון…
ולצערנו התחלקנו לשתי כיתות, אלו נתפסו על אורות דתוהו, ואילו אחרים על כלים תיקון.
אז עברו שלושים שנה, ועדיין מתווכחים על הנוסחה??? ובמקום שכל אחד יתחיל לפעול, עסוקים במה הדרך…
שכל אחד יעשה בדרך שלו. זה רוצה תוהו – שיעשה תוהו, וזה רוצה תיקון – שיעשה תיקון. ואולי להיפך, שאלו שרוצים לעשות תוהו – שיעשו תיקון, ואלו שרוצים תיקון – שיעשה תהו
הרבי כתב שהמשיח מוכן לבוא, והשטן ראה והתחיל להשתולל וזורע מחלוקת בין אנ"ש. "אילו היו כל עסקני חב"ד שיחיו מאוחדים היה משיח בא מכבר ולכן היצר הרע משתולל באופן ובפיתויים היפך השכל לגמרי ולעת עתה הצליח רחמנא ליצלן במלחמת אחים וכו' וה' ירחם. (ממענה תשרי תשמ"ב). ועוד שמענו מהרבי, שכשאלו אצל הצמח צדק מה יהיה אחריו, ענה שיש תירוץ ואיבעית אימא. התירוץ הוא שישנם בנים. ואיבעית אימא, שאהבת אחים שישנה בין החסידים תוליך אותם עד ביאת המשיח. ואז הרבי אמר – בי"ג ניסן תשכ"ו – שכבר מאה שנה מהצמח צדק, ובנים גם אין היום, ונשאר רק ה"איבעית אימא", אחדות החסידים.
זאת אומרת, שהפתרון לביאת המשיח זה רק אחדות. והעיקר שנפעל הגאולה בפועל ממש נאו!
תגיות: הרב יוסף ישעיה ברוין, פרשת במדבר, שבת אחדות