חג החנוכה והסביבון באספקלריה לאומית

הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראשון לציון, אה"ק

כדי להבין את ענינו של חנוכה מן הזוית הלאומית מן הראוי להקדיש מלות הסבר אחדות למהותה של הציונות שהיא התנועה הלאומית שקמה בעם ישראל בדורות האחרונים. הציונות דגלה – והיא עדיין דוגלת – בהשתתת קיום העם על בסיס לאומי, היינו בהפיכת עם ישראל לעם ככל העמים. אומות העולם נהיות לעם ע"י סממנים לאומיים שבראשם מדינה (טריטורי') ושפה. ולשיטת הציונות, אף עם ישראל כן.

עם ישראל כמוהו כעם האנגלי והצרפתי. האנגלי גר באנגלי' ודובר אנגלית והוא אנגלי טוב, כן הצרפתי – הוא מתגורר בצרפת, דובר צרפתית והוא צרפתי טוב. אף עם ישראל כך: יש לדאוג לו למדינה משלו (לא מופרך גם באוגנדה…) וכן לשפה אחידה לבניו, ובזה הוא יהי' עם – "נורמלי" – ככל העמים.

ומה בדבר שמירת תורה ומצוות? שמירת תורה ומצוות היא עניינו הפרטי של כל אדם, והיא נתונה לשיקול דעתו ולבחירתו של כל יחיד באשר הוא. אם רצונו להניח תפלין ולשמור שבת איש לא יפריע לו, ואם לאו – גם זוהי זכותו. אך מה שברור הוא ש"עם" נהיים אנו באמצעות הסממנים הלאומיים, ולא ע"י התורה (חס ושלום).

ויתר על כן, הציונות מבקשת לבשר בשורה ולחדש משהו בשמי היהדות, והוא: כיון שהגענו עתה לתקופה חדשה, היא תקופת הקוממיות – שהרי יסדנו את המדינה והבאנו, כביכול, את הגאולה לעם ישראל – מתאים וראוי איפוא, להתרחק עד כמה שאפשר מן הגלות וה"גלותיות", למאוס בהם וגם לחוש, ואולי גם לבטא ולהפגין בגלוי, רגשי בוז כלפיהם, ולפיכך בהחלט מתבקשים כמה שינויים בתחומים שונים בהווי עמנו.

– כידוע, דוד בן גוריון מקים המדינה ומייסדה, וראש הממשלה ושר הבטחון הראשון שלה, בז לגלות, רחש לה שנאה גדולה, וכן גם לכל סממן שמזכיר משהו ממנה. כאשר מישהו הי' מעז לדבר באידיש בנוכחותו, הי' מתפרץ וטוען לעומתו: כיצד זה אינך בוש להשתמש בלשון גלותית?! כלך לך משפה גלותית זו!…

כמו"כ במעמדו כשר הבטחון הממונה על צה"ל, הוא דגל ב"עיברות השם". כלומר, הוא דרש מכל הרוצה לקבל תפקיד פיקודי בצבא שישנה את שם המשפחה ה"גלותי" שלו לשם עברי.

ובעצם, ברוח זו, ומתוך השקפת עולם זו, נובעת גם האופנה המחודשת בקריאת השמות הפרטיים לילדים, היינו, מה שמקובל – בימינו ובארצנו – להעניק לילדים שמות מודרניים-"תנ"כיים" (כידוע, בן גוריון הי' חובב תנ"ך מושבע, והרוח ה"מקראית" וה"תנ"כית" שהפיץ חדרה והשפיעה, כנראה, על חלקים לא מעטים בציבור), ולפיכך נוהגים כיום להעניק לילדים שמות, מן הטבע ומן התנ"ך, כמו: אלון ואלונה, נמרוד ונמרודה… וכמובן, אהדה וסימפטי' יתירה נודעת לקריאת הילדים בשמות המצטיינים בגוון לאומי, המזכירים ומעלים על נס את ה"תחי' הלאומית" ואת "קיבוץ הגלויות" שאנו חווים בארצנו, כמו: עמיקם ("עמי-קם" – "קם" מגלות לגאולה…) ישבעם ("ישב-עם"), אל-עם וכיו"ב. ואין כאן המקום להאריך בזה.

(אגב, ברוח זו אפשר להבין את אשר עוללו לילדי העולים החדשים מתימן בתקופת שלטונה של מפא"י ובן גוריון: קציצת הפאות והרחקתם הכפוי' מן הדת. וכל זה, כמובן, מתוך כונה טהורה ו"תמימה" לשם "החשת 'פרוצס' ההסתגלות", כמסקנתה של ועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הטענות על הנעשה במחנות העולים בנושא זה[1]).

וכל זה עולה בקנה אחד ומשתלב יפה עם דברי אחד העם – הוגה הדעות, בה"א הידיעה, של הציונות – שכינה, בזמנו (בתקופת חובבי ציון וייסוד הציונות), את עם ישראל בכינוי מעניין ונפלא: "העם הזקן הנוטה למות" (עפרא לפומי'). ומדוע, בעצם, ראה אחד העם את העם הזה כזקן הנוטה למות? שכן, בלימוד התורה ובקיום המצוות מאסו הציונים, המשכילים-המתיוונים של העת החדשה, וא"כ נשאלת השאלה: מה מייחד את העם הזה ועושה אותו לעם? הרי מדינה ריבונית ושפה אחידה משלו עדיין אין לו (בתקופה הנ"ל), ומהו, איפוא, המאפיין המייחד אותו ועושה אותו לעם?! הרי למרבה הצער, אין לו מאפיין כזה כלל, וא"כ הוא "עם זקן הנוטה למות". ואת העם ה"גלותי" הזה הנוטה למות, בקשה הציונות לגאול, ואכן היא הקימה לו מדינה, העניקה לו "תחי' לאומית" וגאלתהו בגדול!…

ומכאן לנושא מאמר זה: חנוכה מן הזוית הלאומית. אם במסורת ישראל (ה"גלותית"( נקרא החג הזה בשם: חנוכה – כאומרם ז"ל (שבת כא, ב) "מאי חנוכה", וכן נקרא החג בפיהם ובכתביהם של כל גדולי ישראל, ראשונים ואחרונים ממזרח וממערב, במשך כל הדורות – כי אז, בתקופתנו זו, כשהגענו קוממיות לארצנו ונכנסנו לעידן חדש, עידן ה"תחי'", מן הראוי לשנותו ולקרוא לו בשם חדש.

– הכירו נא את: "חג האורים", או בשמו הנרדף "חג המכבים". שכן החג הזה נחוג לזכר הגבורה ההירואית של המכבים, ולזכרון נצח של עוז רוחם, שיצאו למלחמה נגד היוונים ואף התגברו עליהם ונצחום, למרות שהיו מעטים נגד רבים. וכלשון הפזמון העממי הידוע, המושר בגני הילדים ובכל מוסדות החינוך הממלכתיים בישראל: "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים" (לא ח"ו: אשר חולל ה' למכבים…).

וכל זה, כמובן, מתוך מגמה למחוק ולטשטש כל זכר ל"גלותיות", ולעודד, לפתח, לרומם ולהעלות על נס את השקפת העולם הציונית ואת הרעיונות והסיסמאות הלאומיים.

ומשם החג שעבר עיבוד ו"שינוי הדמות" – נפנה מבטנו אל הסביבון. מסתבר כי גם הסביבון ספג הטיי' לאומית לא קטנה. במסורת ישראל במשך כל הדורות נכתבו על הסביבון האותיות: נ-ג-ה-ש, שהם ראשי התיבות של "נס גדול הי' שם", ועתה, בעידן ה"תחי'", כותבים עליו: נ-ג-ה-פ – כלומר, נס גדול הי' פה.

לאמיתו של דבר, די בכך שרישום האותיות שעל הסביבון הוא מנהגן של ישראל קדושים, כדי שלא נרשה לעצמנו לשנותו. שכן "מנהג ישראל תורה היא", כפי שהי' מרגלא בפומי' של הרבי בכל עת מצוא, מנהגי ישראל בהיותם חלק מהתורה הם קדושים ואין לנו רשות לגעת בהם ולשנותם. אכן בענייננו מהראוי לציין, כי הכיתוב שעל גבי הסביבון אינו סתם דבר שיש לקבלו בקבלת עול גרידא, אלא הוא מוטעם גם בהטעמה חסידית-חב"דית – ראה בשיחותיו המוגהות של הרבי (בספר השיחות תשמ"ח[2]), שביאר בכיתוב זה מה שביאר.

ויש להעיר ולהוסיף על דבריו – שמקור הדברים הוא מספר בני ישכר[3], כפי שציין רבינו עצמו שם. וראה זה פלא, שכשמעיינים בספר זה מוצאים שמבאר, כי חשיבותן של האותיות נ' ג' ה' ש' היא, שהן בגימטריא "משיח". והקשר שבין הדברים הוא, שכן  האור הרוחני המאיר בימי החנוכה הוא אורו של משיח, וכמבואר ענין זה גם בכו"כ מקומות בתורתו של הרבי[4]. נמצא איפוא, שענין זה של האותיות שעל גבי הסביבון הוא בעל משמעות רוחנית פנימית, ומובן שאין לשנותו.

אך הציונות טוענת: מדוע לדבר על מה שהיה "שם", הרי זה נשמע "גלותי" וצורם לאוזן?! בחו"ל אכן מתאים לכתוב על הסביבון שהנס הי' "שם", כשהכונה היא לארץ ישראל, אולם כשאנו נמצאים כבר בא"י, משאת נפשנו וחמדת לבבנו, כשחווינו כבר את חווית ה"תחיה", למה לנו לדבר על מה שארע "שם"?! במקום להגות להגי לשון מן העבר ולהשתמש במטבעות לשון "גלותיות", מהראוי להבליט את השינוי המרענן שארע לעמנו ולרשום על הסביבון את האותיות: נ-ג-ה-פ, ראשי תיבות של "נס גדול הי' פה".

אולם בעלי גישה זו אינם יודעים (ושמא אינם מעוניינים לדעת…) ואינם שמים לב לכך, כי הנס העיקרי של חנוכה הוא דוקא נס פך השמן ולא הנצחון במלחמה – כשאלת הגמרא "מאי חנוכה", כלומר, מכיון שבחנוכה היו כמה ענינים: נצחון המלחמה בגשמיות[5], נצחון המלחמה ברוחניות[6] וכן נס פך השמן, על כך שואלת הגמרא "מאי חנוכה", ופירש רש"י "על איזה נס קבעוה", והכונה בשאלה זו היא, מהו עיקר הנס שבגללו קבעו את החג? ועל כך מביאה הגמרא ברייתא, שחנוכה נקבע על זה ש"מצאו פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול, ולא הי' בו אלא להדליק יום אחד, ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים", שזהו הנס העיקרי שעליו נקבע החג[7] – ובכן, אם את נס השמן אנו מבקשים לציין, הרי ברור שנס השמן לא ארע בכל בית ובכל מקום בא"י, אלא אך ורק בביהמ"ק: "שם", ולכן מתאים מאד ונכון הכיתוב: נ-ג-ה-ש – שפיענוחו: נס גדול הי' "שם".

*

ואם יש את נפשכם, אפשר לבאר את הדבר בעומק יותר: שינוי הכיתוב ל"נס גדול הי' פה" אינו בא רק לשם שלילה (שלילת התיבה "שם" ה"גלותית"), אלא טמונה בו גם משמעות עצמית חיובית (ברוח הציונות, כמובן). שכן, כאמור, דרכה של הציונות, ונטייתם של מנהיגי', הוא להסיט כל דבר לכוון הלאומי. והיא טוענת איפוא, למה לקשר את החג הזה עם נס פך השמן, שמזכיר את ביהמ"ק ואת עניני הטומאה והטהרה, שהם מושגים מופשטים שבעצם, חייבים להודות, עבר עליהם הכלח…, ורוב הציבור בימינו אינו מבין אותם, אינו מתחבר אליהם וקשה לו להזדהות עמם… הרי עדיף לקשר את החג עם דבר שאנו מאמינים בו וגם חיים איתו בחיי היום-יום שלנו, הלוא הוא, הנושא הלאומי.

ובכן, לשיטת הציונות, מהו נס חנוכה, מהי מהותו ועניינו העיקרי? שהמכבים נצחו את היוונים והקימו לעצמם מדינה, הלוא היא מדינת המכבים, או מדינת החשמונאים, או אולי אפילו, אם תרצו, יתכן שהם הקימו את "מדינת ההלכה", אבל עכ"פ מה שחשוב הוא שהם הקימו מדינה. וזהו בדיוק כפי שארע גם בדורנו, קל לנו מאד להתחבר לזה, כי גם אנו גרשנו את הכובש הזר (הבריטים) מארצנו – כסיסמת המחתרות הידועה ("לגרש את הכובש הזר מארצנו") – והקמנו לעצמנו מדינה.

[ואגב יש לציין, כי הרעיון הזה חלחל ומצא לו אחיזה לא מעטה גם אצל שומרי המצוות, וגם אצל חלק מצעירי אנ"ש. הזדמן לי לשמוע חסיד חב"ד ששאל שאלה זו בתום לב ובמלוא הרצינות: מדוע חוגגים ועושים ענין גדול כ"כ מחנוכה, שהיה בו נצחון החשמונאים ועל ידו הקימו את מדינת ההלכה, הרי לאחר דורות לא רבים, גם נכדיהם של החשמונאים סרו מן הדרך והשלטון עבר ליד הצדוקים שהם לא הלכו בדרך ההלכה, ובכן, מה יש לחגוג כאן?!

– אמנם האמת היא, שהדבר העיקרי שאירע אז ושבהמשך אליו אנו חוגגים את חג החנוכה הוא הגילוי האלוקי של נס פך השמן כנ"ל, אשר גילוי זה הוא אורו של משיח ומעין לעתיד לבוא[8], והוא חוזר ומאיר כל שנה[9] כמבואר בתורת החסידות[10]. והחשמונאים לא היו ציונים ולא לאומיים, ומעולם לא עבר בראשם רעיון של הקמת "מדינה"!…].

ומהשקפת עולם זו נובע גם השינוי בכיתוב שעל גבי הסביבון. שכן האותיות נ-ג-ה-ש אומרות: נס גדול היה שם, כלומר, בביהמ"ק, כנזכר לעיל. אולם אנו בעידן המודרני-העכשוי אין לנו ביהמ"ק וגם איננו זקוקים לו, ולמען האמת הוא גם איננו מעניין אותנו במיוחד… מה שכן תופס אותנו וחשוב לנו הרבה יותר זוהי, כמובן, הלאומיות והמדינה. ובכן, נס גדול הי' פה, שהמכבים הקימו מדינה, בחבל ארץ הזה, שאנו דורכים עליו ברגלינו וחיים בו גם עתה. ובעצם גם אנו בעצמנו נהגנו ממש כך: גרשנו את הכובש הזר והקמנו מדינה, בדיוק כשם שהחשמונאים עשו. בעינינו זה חשוב ביותר, אנו מתחברים לזה, אוהבים ומעריצים את זה. וזהו: נס גדול הי' פה!…

[1] הועדה בראשות השופט העליון מר גד פרומקין. על הקמתה החליטה הממשלה ביום כ"ח טבת ה'תש"י (17.1.50), ואת מסקנותי' הגישה בכ"ב אייר (9.5) באותה שנה (ראה בספר "למען דעת – ילדי תימן מאשימים" ע' ח. נז. נח).

[2] ח"א, ע' 360 הערה 32.

[3] להרה"ק ר' צבי אלימלך מדינוב, מאמרי חודש כסלו-טבת מאמר ב (מו, ב).

[4] כגון בספר השיחות תשנ"ב ח"א ע' 201. ועוד.

[5] באופן ש"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים" (נוסח תפלת "ועל הנסים").

[6] כמבואר בכמה מקומות (ד"ה מאי חנוכה בסה"מ אידיש ע' 184 ואילך. ד"ה זה, ש"פ מקץ ה'תשל"א) שכשנצחו במלחמה הי' גם נצחון ברוחניות.

[7] ראה בזה גם "רשימות" חוברת קכה ע' 10. לקוטי שיחות ח"י ע' 143. חכ"ה ע' 237.

[8] כנזכר לעיל בפנים ובהערה 4.

[9] כפי שנאמר (אסתר ט, כח) "הימים האלה נזכרים ונעשים",  וכפירוש האריז"ל בזה (ראה רמ"ז בספר תיקון שובבי"ם, הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט) – שכאשר הם נזכרים, הם גם נעשים, היינו שגילוי האור האלוקי שהאיר בימים אלה חוזר ומאיר כל שנה מחדש.

[10] ויתר על כן מבואר בחסידות, שלא זו בלבד שהאור חוזר ומאיר באותו אופן כפי שהי' בפעם הראשונה, אלא בכל שנה הריהו חוזר ומאיר באופן של הוספה – ע"ד המבואר באגה"ק (סי' יד) בנוגע לראש השנה, ש"בכל שנה ושנה יורד ומאיר . . אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה", ועד"ז הוא גם בנוגע לכל הענינים (ראה בתורת מנחם חל"ב ע' 366. ובכ"מ).