הרבי: תפילה באריכות בשבת – חובה לכל אחד

'אבן הבוחן' שעושה רצון השם – תפילה באריכות בשבת

'באגרת הקודש בתחילתו [סימן א' (קג, א)], מדובר אודות כללות הענין דעבודת התפילה, שבזה ישנו חילוק בין ימי החול ליום השבת (בנוגע לבעלי עסקים). וזה לשונו: 'כל ימי החול לא ירדו לפני התיבה הבעלי עסקים – שאין להם פנאי כל כך, רק אותם שיש להם פנאי או המלמדים או הסמוכים על שולחן אביהם, שיכולים להאריך בתפילת השחר ערך שעה ומחצה לפחות – מהם יהיה היורד לפני התיבה.. והוא יאסוף אליו בסביב לו כל הסמוכים על שולחן אביהם או מלמדים שיוכלו להאריך כמוהו'.

[ובעלי העסקים צריכים להשתדל שלא להפריע בענין זה, היינו, שהם לא ירדו לפני התיבה, אלא רק אלו שיכולים להאריך בתפילתם, ובזה גופא יוצאים הם ידי חובתם]. וממשיך שם: 'אך בשבתות וימים טובים – שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת ליבם ונפשם לה' (מאחר שאין שום מניעה ועיכוב בענין זה), ואדרבה, עליהם מוטל ביתר שאת וביתר עוז.. לזאת גם הם ירדו לפני התיבה בשבת ויום טוב כו".

ומזה מובן גודל העילוי בעבודת התפילה דבעלי עסקים (זבולון) ביום השבת – היינו, לא זו בלבד שביום השבת צריכים גם הם להאריך בתפילה כמו יושבי אוהל (מארי תורה), אלא אדרבה: 'עליהם מוטל (ענין האריכות בעבודת התפילה) ביתר שאת וביתר עוז'.. ועל פי זה מובן הקשר שבין כללות העבודה דזבולון ליום השבת: כאשר עבודתו בעניני העולם (עבודת זבולון), היא כדי למלא את שליחותו של הקדוש ברוך הוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים – הרי הנהגתו ביום השבת היא באופן שמאריך בעבודת התפילה, וכיוצא בזה.

זאת אומרת: אופן הנהגתו ביום השבת (שמאריך בתפילה, וכיוצא בזה) היא 'אבן הבוחן' לדעת אם עבודתו בעניני העולם (במשך כל השבוע), היא באופן המתאים – למלא את שליחותו של הקדוש ברוך הוא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. אבל עדיין נשאלת שאלה פשוטה: רואים בפועל שישנם בעלי עסקים שאינם מאריכים בתפילתם ביום השבת, וכפי שראו במוחש בשבת זו ובבית כנסת זה, שבעלי העסקים שהתפללו כאן סיימו את תפילתם ביחד עם המנין, וישנם כאלו שסיימו את תפילתם קודם שהמנין סיים את התפילה, ועל אחת כמה וכמה שלא האריכו לפני זה בתפילתם?!

סוחר? אין תירוצים לא להתפלל באריכות

גם אצל ה'מארי תורה' הנמצאים כאן, לא ראינו 'שטורעם' בעבודת התפילה באריכות כו', אלא אריכות התפילה אצלם היתה על פי ה'שעון'! אינני רוצה לומר זאת על כולם, אבל על כל פנים ישנם אחדים שנמצאים במעמד ומצב כזה! והנה, בשלמא בנוגע ל'מארי תורה' ישנו תירוץ ואמתלא: ב'אגרת הקודש' הנזכרת לעיל מודגש ענין האריכות בתפילה בשבתות וימים טובים בנוגע לבעלי עסקים, ש'עליהם מוטל (הדבר) ביתר שאת וביתר עוז', מה שאין כן בנוגע ל'מארי תורה', שזמנם פנוי להאריך בתפילה גם בימי החול (ולכן, אין הדגשה מיוחדת בנוגע ליום השבת);

אבל כאשר מדובר אודות בעלי עסקים – אין שום תירוץ ואמתלא, מאחר שאודותם נאמר בהדגשה מיוחדת, שביום השבת צריכים הם לעסוק באריכות התפילה! ובפרט כאשר הוא מחזיק את עצמו ל'סוחר', ועד שכאשר מישהו אומר עליו שהוא 'בחור ישיבה', הרי זה נחשב אצלו כ'סטירת לחי', כי הוא מחזיק את עצמו ל'סוחר גדול'.. ואם כן, הרי בודאי שביום השבת צריך לעסוק בעבודת התפילה!

והנה, בעומדנו ביום השבת, ובפרט ביום ההילולא דב' ניסן, צריכים ללמד זכות על בני ישראל – ועל דרך זה בעניננו: מבואר במאמרי בעל ההילולא (ובמיוחד – בהמשך תער"ב) שישנם כמה אופנים בעבודת ה': ישנה עבודה באופן של רעש, עבודה באופן של רוח, עבודה באופן של אש, וכיוצא בזה. אבל תכלית השלימות בעבודה – הרי זה כאשר העבודה היא באופן ד'קול דממה דקה' (לא ברעש ה' גו").

ועל דרך זה בעניננו: עבודתו היא באופן ד'קול דממה דקה', ולכן, לא רואים אצלו שום תנועה חיונית, 'מ'זעט ניט קיין שאקל, מ'זעט ניט קיין טרייסל' [= לא רואים שום נענוע, לא רואים שום זעזוע], לא שומעים אותו מרים את קולו בתפילה, ועל אחת כמה וכמה שלא שומעים ממנו 'ניגון חסידי'.. עבודתו היא באופן ד'קול דממה דקה', בדוגמת עולם האצילות כאן למטה!!.. ישנו אמנם אופן העבודה ד'חיות' ו'שרפים', שעבודתם היא באופן של 'רעש גדול', 'דער שטורעם'ט, דער ליארעמט, דער פאטשט מיט די הענט, און דער פליט וכו" [= הסערה, הרעש, מחיאות הכף עם הידיים, והטיסה כו']; אבל עבודתו היא באופן נעלה יותר – 'קול דממה דקה', בדוגמת אופן העבודה דעולם האצילות!

כולם צריכים להאריך בתפילה בשבת

והנה, כל זה הוא רק כאשר מדובר אודות 'לימוד זכות'.. אבל כאשר מדברים אודות עצם הענין הרי ה'מעשה הוא העיקר', וכפתגם הידוע של בעל ההילולא: 'טאפארו דא פלאחו', היינו, הגרזן על העץ, מעשה בפועל, ואי אפשר להסתפק בזה שה'גרזן' נמצא במקום אחד, ה'עץ' נמצא במקום שני, והאדם עצמו נמצא במקום שלישי!

בנוגע לפועל: ידוע המבואר בכמה מקומות, שבימינו אלו לא שייך אופן העבודה ד'תורתו אומנתו' בדוגמת רשב"י וחבריו. ומזה מובן שאופן העבודה דרובם ככולם מבני ישראל היא בדוגמת העבודה דבעלי עסקים. וגם אלו שעוסקים ב'צרכי ציבור', הרי עבודתם היא בבחינת עסק, בדוגמת העבודה דבעלי עסקים.

ועל פי זה מובן שהנהגת כולם צריכה להיות באופן האמור לעיל: לכל לראש צריכים להוסיף בקביעות עיתים לתורה, וכמדובר כמה פעמים שהקביעות צריכה להיות באופן דקביעות בנפש. וביום השבת צריכים לעסוק בעבודת התפילה באריכות, ועל ידי זה נוסף עילוי גם בלימוד שיעורי התורה דיום השבת, וכן בקיום המצוות דיום השבת. וכללות ההתעסקות בעניני העולם היא כדי למלא את שליחותו של הקדוש ברוך הוא, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. וכאמור לעיל שהבחינה לדבר היא – אופן הנהגתו ביום השבת..

ומובן בפשטות שביחד עם הציווי ד'ויקרא', ישנה גם נתינת כוח לכל אחד ואחד מישראל שיוכל למלא ציווי זה. ומאחר שהקריאה היא לכל אחד ואחד מישראל – מובן, שהכוונה בזה היא גם לאותם בעלי עסקים שאודותם דובר לפני זה: גם כאשר מדובר אודות בעל עסק שעבודתו ביום השבת אינה באופן המתאים (על פי המבואר ב'אגרת הקודש' וב'תורה אור' הנזכרים לעיל).

'עצמות ומהות' קורא לך להתעלות בעבודת השם

היינו, תמורת זה שביום השבת יעסוק באריכות בתפילה ובלימוד שיעורי תורה כו' באופן נעלה ביותר (מצד העילוי דכללות העבודה באופן ד'אמצאך בחוץ', כנזכר לעיל בארוכה) – לא רואים אצלו שום חיות והתלהבות בעבודת ה', ולא משום שעבודתו היא באופן ד'קול דממה דקה' (כנזכר לעיל בנוגע ל'לימוד זכות'), אלא משום שניכר אצלו הרושם מהתעסקותו בעניני העולם במשך כל השבוע (כי מחשבתו טרודה עדיין בעניני העסק כו'), הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה – עליו לדעת ש'עצמות ומהות' קורא לו ('ויקרא') לצאת ממעמדו ומצבו, ולהתעלות לדרגא נעלית יותר בעבודת ה'.

לפני שלושים וכמה שנים ראיתי בהשגחה פרטית מאורע מסויים, ולא חשבתי שענין זה יהיה נוגע לאחרי משך זמן ארוך ביותר, כדלקמן. ובהקדים: בחיי האדם ישנם מאורעות שרואים תיכף ומיד את התוצאות שבאים מהם, וישנם מאורעות שלא רואים בגלוי את התוצאות שבאים מהם, וישנם מאורעות שרואים את התוצאות מהם לאחרי משך זמן רב. וכן הוא בסיפור דלקמן:

כאשר אמי עליה השלום יצאה מ'מדינה ההיא' [רוסיה], נסעתי לפריז [בצרפת] כדי לפגוש אותה, ולהביאה לארצות הברית. במשך שהותי שם פגשתי עוד יהודים מאנ"ש, שיצאו ממדינה ההיא באותה תקופה (או במשך זמן לפני זה). וכאשר התפללנו יחד ביום השבת (יותר משבת אחת), ראיתי כמה מהם שמתפללים באריכות, מנגנים ניגון חסידי באמצע התפילה, ומכים באצבע צרידה כו'.

[אף על פי שהכאה באצבע צרידה בשבת היא ענין של שבות כו', מדובר כאן אודות הכאה באצבע צרידה כתוצאה מהתלהבות בשעת התפילה (כמנהג החסידים). ובדוגמת מחיאת כפיים מפני גודל השמחה, וכיוצא בזה]. אמנם אין אדם יודע מה שבליבו של חבירו, אבל אף על פי כן, כאשר רואים שפלוני למד חסידות לפני התפילה (יותר זמן או פחות זמן), ולאחרי זה הוא מאריך בתפילה מתוך ניגון חסידי כו' – הרי זה מסתמא ענין הקשור עם עבודת השם.

במיוחד ב-770 בדור השביעי – יש להתפלל באריכות

בין אותם יהודים שראיתי אותם בפריז מאריכים בתפילה, ישנם גם יהודים הנמצאים כאן עתה (ונמצאים בהתוועדות זו), וראיתי אותם מתפללים בשבת זו – ללא תנועה חיונית, וללא כל 'שטורעם' בעבודת התפילה!.. בהיותו במעמד ומצב לאחרי היציאה ‘מאחורי מסך הברזל’, היה עוסק בעבודת התפילה. ואילו לאחרי שהקדוש ברוך הוא עזר לו להגיע למדינת הרווחה, וברכו בבני חיי ומזוני רויחי, ועזר לו להצליח בעסקיו באופן של עשירות וכו’ (על כל פנים – שלא בערך לגבי המעמד ומצב שתיאר לעצמו באותם ימים) – ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ימשיך את ברכותיו כמה פעמים ככה – אינו מוצא לנכון לעסוק באריכות התפילה!..

ובמכל שכן וקל וחומר: אם באותה תקופה עסק ב'עבודת התפילה', הרי על אחת כמה וכמה שבהיותו במעמד ומצב ד’מסורבל בבשר’ – עליו לעסוק בעבודת התפילה!.. וכאמור לעיל כאשר ראיתי זאת לפני שלושים וכמה שנים, לא תיארתי לעצמי שעניין זה יהיה נוגע בשנת תשמ"ב ב-770. כוונתי בדברים אלו אינם לאדם מסויים, אלא לכל מי שהדברים שייכים אליו. וכהפתגם הידוע ‘לכל מי שהכובע מתאים לראשו’.. ואם ישנו מישהו שהדברים שייכים אליו ולא חשבתי אודותיו – הרי הדברים מכוונים גם אליו!..

בנוגע לפועל: על כל אחד ואחד להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית יותר בעבודת ה' – בהתאם להוראה הנלמדת משם הסדרה 'ויקרא' ש'עצמות ומהות' קורא אליו, כנזכר לעיל בארוכה. וכללות עבודתו צריכה להיות באופן גלוי, שיוכלו לראות זאת במוחש, ולא באופן ד'קול דממה דקה"!..

שיחת פרשת 'ויקרא' תשמ"ב, בלתי מוגה.