כולם מכירים את י"ב־י"ג תמוז כאשר הרבי הקודם נאסר, אבל איך הכל התחיל, זה לא פחות מעניין.
הרבי הקודם מתאר בלקוטי דיבורים (ח"ד ע' רי) "המאסר הותחל רבע על שעה שלישית לילה בליל ג׳ אור ליום רביעי חמשה עשר לחדש סיון תרפ״ז ונמשך עד שעה חצי השני׳ צהרים ביום הראשון בשלישי לחדש תמוז תרפ״ז, בעיר לענינגראד — פטרסבורג. שמונת עשר יום אחת עשרה שעות וחמשה עשר מינוט".
יום זה לכאורה הוא יום עצוב, יום של תהלים ובכיות, יום הספד ותעניות.
אבל בדור השביעי – אין דבר שלא מגלים בו את ההסתכלות הפנימית והעמוקה יותר – ט"ו סיון נהפך מיום של בכי ליום של אתחלתא דגאולה, ליום של התעוררות בהפצת המעיינות.
להסתכלות חדשה על התאריך ט"ו סיון קראו את החוברת, בהוצאת ארגון התאחדות החסידים:
לקריאה