רוצים להתפלל סוף סוף עם הרבי

מאת מנחם זיגלבוים, עורך מגזין 'בית משיח'

770 הומה חסידים בימים אלה, בזכות כינוס השלוחים.

מדיניות הטיסות של השנים האחרונות, גם הקונקשן המוזל, הביא להוזלה משמעותית בכרטיסי הטיסות, מה שמביא חסידים רבים במשך השנה ל-770.

ישנם חסידים שמגיעים פעם או פעמיים בשנה אל בית חיינו כדי להתחבר מחדש, להיטען באנרגיות חסידיות ונפשיות להמשך השנה. בית חיינו זה 'תחנת הדלק' של חסיד בו הוא ממלא דלק למשך החודשים הבאים.

החיבור הוא בעיקר חיבור רוחני אל הרבי; המקום בו ישבנו בשנת ה'קבוצה' ולמדנו, התפללנו, והתוועדנו ביחד; חיינו בצל האמונה. זו הרגשה מרוממת כל כך.

אחת הדרכים להיטען, זו התפילה.

"להתפלל עם הרבי" זה מושג. אם תפילה היא חיבור, תפילה עם הרבי היא חיבור כפול ומכופל. זו תחושה עצומה של חיבור עם הקב"ה ועם הרבי גם יחד. אחרי תפילה כדבעי עם הרבי, יש תחושה של מתיקות ומילוי פנימי.

מגיעים אברכים, שלוחים או אנ"ש לבית חיינו, ורוצים לחיות, רוצים להרגיש מחוברים גם באמצעות התפילה.

כל השנה, אנחנו ה'בעלי בתים' עסוקים במשימות ובאתגרים שהיום-יום השוטף שואב אותנו אליו ללא רחם. ניגשים לבית הכנסת השכונתי, ומתפללים, והופ, ממהרים הלאה.

סוף סוף מגיע אברך או בעל הבית חסידי אל הרבי, אחרי ששילם טבין ותקילין, אחרי שפינה זמן משטף החיים, נפרד מרעייתו ומילדיו, ושילם מחיר לא קל כדי להיות עם הרבי. יש לו הזדמנות פז להתפלל כמו שצריך. מילה במילה, להתחבר לפירוש המילים, אולי אפילו להתעמק באיזה קטע ולהרגיש את המתיקות שלו. ממש לוקסוס.

כן, זו הפריווילגיה שלנו כבנים השבים אל אביהם, לחוות קצת יותר מאשר ביום יום הרגיל.

הבעיה היא – ואינני מגלה את אמריקה – התפילה במניין של הרבי הנעשית בחיפזון. אינך מספיק לסיים את הקטע, וכבר החזן שני קטעים לפניך. החזן מגיע לשמונה עשרה, ואתה עדיין בברכות קריאת שמע, מנסה להספיק. אתה רוצה להתפלל במניין של הרבי, אבל אתה גם רוצה להתפלל, ולמרבה הצער – שני הדברים לא הולכים יחד.

הברירה הקשה היא לבחור בין תפילה במניין של הרבי, לבין תפילה שבה אתה רוצה 'לטעום' את המילים, להרגיש את המתיקות של התפילה, לחוש חיבור. עצם הבחירה, אינה הוגנת.

אינני מדבר על תפילה שתקח שעה או שעה ומחצה (כפי שאדמו"ר הזקן כל כך ביקש). אבל כן לתפילת שחרית של חמישים דקות בהן אתה יכול לומר מילה במילה כמו שצריך ולחשוב על הפירוש המינימלי של המילים.

* * *

אז מה 'הם' אומרים?

התפילה מכוונת בדיוק כפי זמן התפילה בו התפלל הרבי. "תסתכל בוידאו ותמדוד", הם מציעים.

עצם העובדה שתפילה שייכת למדידה – זה כבר אסון חסידי.

אבל 'הם' שכחו עוד דבר אחד: כשראינו את הרבי, זה היה אחרת. גם אם התפילה הייתה במהירות, היא הייתה עם הרבי בעיני בשר, וזה עצמו מוסיף משקל לטעם של התפילה.

אז כן, הרבי מגיע להתפלל איתנו גם היום, אבל איננו רואים אותו. זו הגלות וזו המציאות. אפשר להתחבר במובן הרוחני, הנפשי והרגשי – אבל כדי להתחבר, צריך עוד כמה דקות.

וכאן הבן שואל: למה? למה תפילה במניין של הרבי צריכה להיות באותה מהירות כמו מניין של בעלי-בתים בצ'כונה?!

הלוואי-הלוואי יהיה כוח לגבאי 770, למשפיעי קראון הייטס ולרבני השכונה, לחולל את השינוי. אני בטוח שאני פֶּה לרבים.

להערות ולפניות: bookmz@gmail.com