מרתק: הרבי הריי"צ בירושלים ביום תשעה באב

מנחם זיגלבוים, בית משיח

א

שיירה גדולה יצאה מירושלים בשעה 12:06 ביום השלישי, פעמיים כי טוב, ז' במנחם אב תרפ"ט. הייתה זו שיירה לא שגרתית בעליל. עשרות אוטומובילים ובהם כמה מאות נוסעים, מכוניות רבות ועוד רבים הולכי רגל, ליוו את השיירה שבראשה נסעה לאיטה מכוניתו של הרבי, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע, לעבר המקומות הקדושים, קבר רחל ומערת המכפלה.

כרבע שעה ארכה הנסיעה ממרכז ירושלים, מלונו של הרבי 'אמדורסקי שברחוב בן יהודה 6, ועד לקבר רחל, שם כבר המתינו המונים ששמעו על דבר בואו של הרבי.

בהדרת קודש יצא הרבי ממכוניתו והחל פוסע לעבר המקום הקדוש בצעדים איטיים, צעדי מלכות. רבים מהמתאספים במקום יודעים להעריך את גודל השעה, והם מגישים לרבי 'פדיונות נפש' ובהם שמותיהם ושמות בני משפחה, על מנת שיעתיר הרבי אצל מאמע רחל. "החלו לתת לי פדיונות למאות", כותב הרבי ביומנו "הוכרחתי להעמיד ‎5-6‏ אנשים שיקחו הפדיונות מהאנשים ולהעבירם אלי".

עם כניסתו למקום נטל הרבי את ידיו, ונכנס למקום המצבה, כשהוא חוקר לסדר ההשכבה על מנת להתפלל לצד הראש. "על פניו ניכרת הדרת קודש והתרוממות הנפש", כותב החסיד הרב שמעון גליצנשטיין ביומנו המפורט. "הקיף את הקבר קרא שוב את 'הפדיונות' והדליק ח"י נרות".

כשעתיים ארכה עבודת הקודש השמיימית של הרבי אצל רחל אמנו, כשהוא מעתיר תפילות ושופך נפשו בעד כלל עם ישראל, "ואמרתי שם תהלים בבכי רב", מעיד הרבי עצמו.

לאחר שהות כוללת של כשעתיים וחצי, המשיכו הרבי ופמלייתו העצומה לעבר עיר האבות חברון – ממנה נוגה האור על העולם כולו, עד שאומר "ברקאי". זה המקום לעורר זכות ישני חברון, זכות אבות, להביא גאולה לבני בניהם.

בואו של צדיק מעורר רושם רב, וכך גם בואו של הרבי הריי"צ לעיר חברון – על כל מעלותיה הנשגבות בפני עצמה – עורר רושם רב. רבים מתושבי העיר היהודיים, כמו גם תלמידי ישיבת 'סלבודקא', מגיעים לביתו של הרב יעקב יוסף סלונים, בכניסה לעיר, שם שהה הרבי שעה ארוכה, כדי לראות את מאור זיו פניו הטהורות, ואם אפשר גם לתת לו 'שלום'. בחלק מהזמן יושב הרבי בחדרו שהוקצה לו בבית הרב סלונים, והוא מתבונן במאמר חסידות שהוא מתכוון לדבר.

רק בשעה חמש יצא הרבי מדירת מארחו, ופניו לעבר מערת המכפלה. מה נהדר המראה מרטיט הלבבות הלזה, כאשר הרבי החל לצעוד מתונות בין סימטאות העיר לעבר מקום הקודש, כשהוא מלווה במאות מתושבי העיר, בעוד אלפים רבים כבר ממתינים לו במערת המכפלה.

בהגיעו למערת המכפלה, עלה הרבי עד למדרגה השביעית – עד היכן שהרשו הערבים באותה עת – שם פתח בתפילת מנחה, התפילה שתיקן יצחק אבינו, משוכני העפר שבמקום. תפילתו של הרבי השתפכה בקול רווי געגועים, כוסף והומה, כבן המתחטא לפני אביו, דבר שזעזע את לבבות אלפי הנוכחים, ורבים מהם אף פרצו בבכי מר. שעה וארבעים דקות (!) ארכה אותה תפילה נרגשת. האריכות הייתה בעיקר בברכה הראשונה, ברכת האבות, אותה התפלל הרבי במתינות גדולה ובמנגינה של הימים הנוראים.

"זכיתי לעמוד קרוב לרבי, מאחוריו", כתב לימים החסיד הרב יהושע ליפקין שהיה בין המלווים. "תפילת שמונה עשרה של הרבי נחרתה בי עמוקות. הסידור הקטן שבידו, נרווה ונשרה בדמעות; היודעים אמרו שהתפילה היתה כתפילת הימים הנוראים. מעמד זה השרה עלי השראה מיוחדת…"

רק בשעה שבע בערב הגיעה הידיעה כי השייך המקומי, מתיר לרבי באופן חד פעמי לבקר בתוך מערת המכפלה, עם חתנו הרש"ב ומלווה נוסף מן העיר חברון, הלא הוא ר' אליעזר דן סלונים, האיש שבשתדלנות מאומצת השיג את האישור. "כבוד גדול עשו לי בנתינת רשיון זה", כותב הרבי.

בסופו של דבר נכנסו למקום שבעה יהודים, הודות להשתדלות נוספת שנעשתה. התכנית תוכננה בפרוטרוט ובמדויק מראש. תוכנן שהרבי ייכנס דרך שער יעקב, שם נאסרה הכניסה על יהודים, אף לא דריסת רגל, ולצאת דרך שער אברהם, שהיו שבע המדרגות המפורסמות שלהן ניתן היתר ליהודים לעמוד ולהתפלל.

הרבי ניגש אפוא אל המקום כשהוא מוקף בקומץ מלוויו, כמלך בגדודו. בכניסה לשער יעקב כבר המתינו משלחת מגדולי הסוחרים הערביים של חברון שבאו לכבד את ר' אליעזר דן סלונים שהיה אז מנהל הבנק בחברון, ובאמצעותו את הרבי. הם קידמו את פני הרבי ומלוויו בברכה, והלבישו לכל השבעה נעלי עור מיוחדים שהולבשו על הנעליים הרגילות. ליד כל מצבה עטויה פרוכות רקומות בפרחים ובפתילי זהב טהור, עמדו הנכבדים והסבירו על המסורות שבידם, מי מהאבות והאמהות טמון במקום.

"הרבי הלך בראש, כולו מחשבות, מהורהר מאוד, והמלווים אחריו", סיפר שלמה זלמן קלונסקי ביומנו המתעד את אותו ביקור. "התפלאתי איך הוא מוצא את דרכו בסבך הדר, כי נדמה היה לי שעיניו עצומות ושפתיו נעות וממלמלות. אנו המלווים הלכנו אחריו גם כן בהתרגשות חשאית גדולה מאוד. עד שהגענו לצד השני בסיבוב ידוע למדרגות היציאה של שער אברהם, אשר מהמדרגה השביעית (מהסוף) ועוד החוץ. וברחוב עמד כל הקהל".

היו שסיפרו כי מיד לאחר שיצא הרבי ממקום הקודש, הגיע מברק מה'מופתי' הראשי של ירושלים ימ"ש, ובה הוראה למנוע את כניסת הרבי למערה, אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב.

בשעות הבאות ביקר הרבי באתרים יהודיים שונים הנמצאים בעיר, בין היתר ביקר ב'בית הדסה' – שם המקום התמלא כעבור שבוע בפצועי הטבח הנורא. לאחר מכן סייר הרבי בנחלתו וחצרו שבעיר, אותה נחלה שקנו אבותיו הקדושים רבותינו נשיאנו. בהמשך ביקר הרבי בבית הכנסת 'אברהם אבינו' ו'בבית רומנו' שם בדק בכל המקומות, והתעניין בפרטים השונים.

לאחר מנוחה קצרה בבית רב העיר, שם פגש הרבי כמה מקורובת המשפחה, בנות משפחות סלונים ושניאורסאהן, נסע הרבי אל בית הכנסת הגדול בעיר. בית הכנסת זהר באור יקרות, והמקום היה מלא מפה לפה באורחים שבאו לשמוע את דברי קודשו של הרבי. הרבי אמר מאמר חסידות, דברי אלוקים חיים, במילים הפותחות "יהי ה' אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו". במשך כחמישים דקות אומר הרבי את דבריו, והדברים מאירים כנתינתם מסיני. "למרות שהרבי היה חלש בבריאותו ודיבורו היה שקט מאוד, מאמרי החסידות שאמר היו .. אור מופלא. הרבי דיבר בנעימות ו'גשמאק' בלתי רגילים", כתב הרב דובער אליעזרוב ביומן שכתב באותם ימים.

"וכולם שומעים תודה לא-ל", מסכם גם הרבי בסיפוק.

ב

כבשנה זו כך בשנה ההיא, לפני שמונים שנה, יום ט' באב חל ביום החמישי בשבוע. לא היה זה ט' באב רגיל כבכל השנים, הפעם הרבי נמצא בתוככי ירושלים, סמוך ונראה למקום הקודש והמקדש; מוחשיותו של מקום הקודש הזה כמו מעצימה את החורבן והגלות הנוראה זה דורות רבים כל כך.

בשמונה בערב של יום רביעי, פתח הרבי ואמר את קינות 'איכה' בחדרו שבמלון אמדורסקי, כשבטווח שמיעה נמצא מניין תפילה שהתפלל ערבית ואמר את הקינות.

החורבן הינו לא רק מקום המקדש הרחב, אלא גם היותו של העם היהודי, הכלל והפרט, נמצאים בו, והרבי מביע את כאב החורבן דווקא כפי שהוא משתקף ביהודי ירושלים, אותם יהודים שלא מצאו לנכון ביום זה להתאבל. גלות בתוך גלות. יש יהודים שצריך להוציא מהגלות ויש גלות שצריך להוציאה מן היהודי – וכפי שאמר אחד מגדולי הצדיקים "איזו קשה מביניהם"…

וכך כותב הרבי במר לבו את מר החורבן כפי שחווה באותו לילה:

"מאוד צר לי אשר מעוני הוא ברחוב כזה שאינני רואה את בני ירושלים היראים והחרדים לדבר ה', כי ברחוב הזה מושב הצעירים בני הישוב החדש ומנהגיהם רע.

"רושם רע ומדאיב עשה עלי לילה זה, הטיול של צעירים וצעירות בקול רעש של שמחה והמולה, רבים קונים מים ופירות, אוכלים ושותים ומטיילים וכו' וכו'.

"נזכרתי אשר בהיותי ילד קטן בן שש או שבע היה אז בליובאוויטש ר' לוי יצחק סלאנים ז"ל מחברון. שאלתיו איך הוא ט' באב בירושלים, וענה לי: ט' באב בירושלים כמו י"ט כסלו בליובאוויטש". לפי הבנתי הקטנה [חשבתי] כי כשם שי"ט כסלו בליובאוויטש הוא שמחה גדולה, כן ט' באב בירושלים הוא אבילות גדולה, ינחמנו ה' בגואל צדק במהרה בימינו אמן. אבל עתה הנני רואה כי טעיתי, כי ט' באב בירושלים הוא ר"ל כמו י"ט כסלו בליובאוויטש כפשוטו, ואוי לעינים שרואות כך, והשי"ת ינחמנו וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו אמן ויהפוך לשמחה של תורה ומצוה".

את יום ט' באב, לאחר התפילה ואמירת הקינות כנהוג, הקדיש הרבי לפקוד את המקומות הקודשים, קברים קדמוניים הנמצאים בירושלים ובסביבותיה. כך הגיע הרבי להר הזיתים, מול מקום הקודש והמקדש החרב. כך ביקר הרבי בקברי זכריה הנביא, רבי חיים בן עטר בעל ה'אור החיים' הקדוש, בקבר ה'פרי חדש', במערת שמעון הצדיק, חצר כלבא שבוע, במערכת סנהדרין הקטנה ובמערת סנהדרין הגדולה, ובקברי מלכי בית דוד שעל הר ציון, סמוך ונראה למקום המקדש.

הרבי הריי"צ גילה התעניינות רבה בצורת הכוכים בהן נטמנו חברי הסנהדרין. כשאחד המלווים העיר כי "מערות שכאלו הן דבר יקר המציאות ומעניינות מאוד", הגיב הרבי "מעניין יהיה אז, בשעה ששוכניהן יקומו ויקיצו לחיי עולם" – ושוב הביע הרבי את כמיהתו הגדולה שמלאה את לבו בכל רגע ובכל שעה – גאולתן של ישראל.

ג

אחד מרגעי השיא בביקורו של הרבי בארץ הקודש, היה ביקורו בישיבת 'תורת אמת' במוצאי יום הצום, ליל שישי, י' באב תרפ"ט. הישיבה שהייתה בשכונת גבעת שאול, באותם ימים מרוחקת ממרכז העיר. אל הרבי נלוו המוני חסידי חב"ד ותושבי העיר.

ה'זאל' בהק ונצץ באור יקרות. השולחנות היו ערוכים לסעודה חגיגית. הרבי, חברי ההנהלה ישבו יחד עם התמימים, ומספר מנכבדי אנ"ש. משנכנס הרבי אל ה'זאל' ניכר היה על פניו הטהורות את שביעות רצונו והנחת שרווה מבניו-תלמידיו, בשמחת לב פנימית והתרוממות הנפש.

התלמידים פצחו בשורה של ניגונים חב"דיים מעוררי לב, עתיקים ומיוחדים, כשהרבי מצטרף אליהם. לאחר מכן פתח הרבי בדברי תורה, כשהוא מקדים בכבודה של אכסניה – ישיבת 'תורת אמת', באָמרו "הגם שתורת אמת נוסדה מכבר בשנת תרע"ב, ובתחילת ההתיסדות שלחו מתלמידי 'תומכי תמימים' להיות בזריעה ונטיעה, שידעו כי כוונת ההתיסדות היא להאיר אור. וב"ה כבר ישנם משגיחים ומשפיעים מ'תורת אמת', אף על פי כן, הנני מוצא לנכון בפגישתי הראשונה אתכם לבאר את הכוונה של התיסדות 'תומכי תמימים' בכלל…"

וכאן הרבי חזר על דברי אביו, כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שעה שהקים את ישיבת 'תומכי תמימים' הראשונה בשנת תרנ"ז – שלושים ושתיים שנה קודם לכן.

על פי אחת העדויות, הרבי גם הרבה לדבר על מאסרו וגאולתו שארעו רק שנתיים קודם לכן, וסיפר על אנשי היבסקציה שהכו במכות רצח ילדים קטנים כדי לשאוב מהם מידע מפליל על מבוגרים שהניעו אותם לפעולה.

בתום שיחותיו הקדושות, פתח הרבי ואמר מאמר חסידות שהחל במילים "אתה הראת לדעת".

לפני שיצא מאולם הישיבה, ביקש הרבי שכל תלמידי הישיבה יתאספו סביבו, ואמר: "היו בריאים כולכם. אני נוסע, אבל לא נפרדים. המקום אינו תופס מקום וממילא אנו לא נפרדים. אחד מכם יהיה לרבבה להאיר אור. השם יתברך יעזור שכוח נשיאנו וואָס ער גיט אונז דעם כח אין [= שהוא נותן לנו את הכוח ב] עבודה אלקית בלימוד ועבודה שבלב, זאָל אייך העלפען אז ס'זאָל זיין [= יעזור לכם שיהיה] וידגו לרב בקרב הארץ, אַז זאׂל זיין [= שיהיה] ותורה אור".

והרבי סיים באיחול לבבי: "היו בריאים, לילה טוב".

ד

שבת 'נחמו' הייתה השבת השניה והאחרונה בירושלים.

את יום שישי הקדיש הרבי לכתיבת המאמר שאמר בליל אמש בישיבת 'תורת אמת', ואת השעות הבאות הקדיש לביקורי מלכות בשורה של מוסדות תורה וחסד בעיר הקודש בירושלים, כשבכל מקום מתקבל הרבי בכבוד מלכים.
משחזר הרבי למלונו, קיבל יהודים שביקשו להכנס ליחידות, ורק לאחר מכן אכל מעט, הפעם הראשונה ליום זה.

הפעם, למודי ניסיון מהשבת החולפת, נערכו המארגנים מבעוד מועד, לקראת המעמד המרכזי הצפוי לשבת חגיגית זו – אמירת המאמר מפי הרבי. בשבת הקודמת הגיעו אלפים. הצפיפות הייתה קשה, ורבים לא יכלו לשמוע את המאמר כדבעי. לצורך כך הוקמה במה מיוחדת עליה ישב הרבי, וקולו נשמע היטב.

אלפים הגיעו מבעוד מועד כדי להסתופף בצילא דמהימנותא ביום השבת קודש. לא רק תושבי ירושלים נהרו מכל שכונות העיר, אלא גם חסידים מכל קצווי הארץ אתו ובאו ברוב חג. בשעת 'רעווא דרעווין', שש וחצי בערב, הושלך הס, והרבי פתח במאמר שתחילתו "גדול יהיה כבוד הבית". שעה ועשר דקות נמשכה אמירת דברי אלוקים חיים, כשהקהל העצום מאזין ברוב קשב ושקיקה. "לרבי הייתה התפשטות הנשמה עד קצה הקולמוס", העיד הצדיק רבי משה מרדכי בידרמן, לימים כ"ק האדמו"ר מלעלוב.

גם הקהל הגיב בחום רב: "העונג הרוחני אשר הסב המאמר לכל השומעים, הובע על ידי הקהל במילים אלו: 'הלואי ויהיה הרבי עוד שבתות אחדות בירושלים בכדי לזכות לשמוע מפיו הקדוש עוד מאמרים כאלה'", כתב הרב שמעון גליצנשטיין ביומנו המרתק.

למחרת, יום ראשון, השכים הרבי קום בשעה חמש וחצי, ולאחר תפילת שחרית הזדרז להעלות על הכתב את המאמר שאמר אמש. הרבי ביקש להספיק למסור את המאמר למשפיע בישיבת 'תורת אמת' הרב אלתר שימחוביץ, כדי שילמדהו יחד עם החסידים, כמתנת פרידה.

אותו יום הקדיש הרבי לסיורים וביקורים מופלאים בשורה ארוכה של מוסדות, ארגונים כמו גם בבתי רבנים ואישים נכבדים שביקשו מהרבי לבקרם והיה בזה עניין. על אף גילו, המאמץ שהשקיע בשבועות שלפני כן, ייסוריו שלא עזבוהו, ניהל הרבי את מסכת הביקורים בצעדי און, בגבורת הוד, ובהדרת מלכות, כשבכל מקום הרבי מתקבל בתשואות חן ברוב כבוד ויקר על ידי מקבלי פניו. היה זה יום מלא וגדוש, כשכל דקה הייתה מנוצלת עד תום, שכן היה זה היום האחרון של הרבי בירושלים עיר הקודש.

ואכן, למחרת, יום שני י"ג במנחם אב, נפרד הרבי מעיר הקודש, לא לפני שערך ביקור נוסף, אחרון, במקום ששכינה לא זזה ממנו, שריד בית מקדשנו, הכותל המערבי.

כשניגש אל הכותל, הרים הרבי את עיניו, ובמבט מלא אהבה דבקות והתרוממות הנפש סקר את כל רחבת הכותל והביע את התפעלותו כי עכשיו הוא רואה יפה… הרבי שפך את לבו בתפילות ובבכיות במשך יותר משעה.

בדרכו חזרה מן הכותל, הביע הרבי את רגשותיו ואמר "..כמה ששוהים בירושלים, לא מספיק הזמן. במשך עשתי עשר יום שהנני נמצא בירושלים, נוסף לי בעזרת ה' רבות והרבה עלה בידי .. הנני יוצא את ירושלים ברושם חזק מאד. ירושלים עשתה עלי רושם עז. יתן השם יתברך כי משיח צדקנו יתגלה בקרוב ולא יעבור זמן כזה שיספיק לקרר את ההרגשות האלה".

• • •

הרבי שב אל חדרו שבמלון, כשהמוני אנשים כבר המתינו לו במקום כדי לקבל ממנו ברכת פרידה קודם יציאתו מירושלים. "כל הרחוב מלא אנשים, נשים וילדים. הגגות מלאים" מציין הרבי ביומנו. רק בקושי הצליח הרבי להגיע מפתח המלון אל המכונית שהמתינה לו. "מכל עבר ופינה הנני שומע ברכת הדרך. ההתרגשות גדולה במאד ובקול קריאה של ברכה האויטא (המכונית) מתחיל ללכת". מבעד לחלון המכונית בירך הרבי ברכת פרידה לכל הנוכחים, נופף בידו הקדוש לשלום לעבר מאות האנשים שהתקבצו מסביב, כמו גם על הגגות ובחלונות הבניינים הסמוכים.

הרבי ירד אל העיר תל אביב, ומכאן עשה ארבעה ימים סיורים בערים השונות שרק קמו והתפתחו להן באיזור השפלה ובמרכז הארץ, כשבכל מקום מתקבל הרבי ברוב כבוד ויקר. עיקר שהותו הייתה בתל אביב, ומשם יצא הרבי לביקורים בערים השונות, ביניהן פתח תקווה ובני ברק, שם ביקר במוסדות תורה, כמו גם אצל אישים שונים.

בלילה האחרון לשהותו בארץ הקודש, כאשר שהה הרבי במלונו 'שפת הים' לא הרחק מחוף הים, התאספו אלפי תושבי העיר מתחת למרפסת חדרו כדי לזכות להתברך מפי קודשו. בזה אחר זה חלפו על פניו קבוצות של ארבעים-חמישים איש, כשכולם מתברכים מפי קודשו של ראש גולת אריאל.

ביום חמישי בבוקר, ט"ז במנחם אב, השכים הרבי קום לאחר שלוש וחצי שעות שינה, ולאחר תפילה וקבלת מתי מספר ל'יחידות' יצא הרבי בדרכו אל תחנת הרכבת בלוד, כשאליו מתלווים חמישה עשר אוטובוסים ובהם כשלוש מאות חסידים. בתחנת הרכבת עצמה כבר המתינו יהודים רבים שהגיעו מירושלים, חברון, צפת, טבריה ופתח תקווה, וביחד נמנה הציבור מאות רבות.

"בעת הפרידה היה הרבי נרגש מאוד", מספר הרב שמעון גליצנשטיין בזכרונותיו. "הרבי מסר את ברכתו לכל אחד ואחד, וביחוד נפרד בחיבה ובחרדת קודש מתלמידי ישיבתו תורת אמת.

הרכבת נכנסה אל התחנה הלודאית בקול רעש גדול. הרבי קם ממקומו, והחל פוסע לאטו לכיוון הרכבת כשלימינו צועד חתנו הרש"ג, ומשמאלו דודו של הרבי הרב משה הורנשטיין [חתן כ"ק אדמו"ר מהר"ש] והרב שלמה יהודה לייב אליעזרוב, שליווה את הרבי לאורך כל מסעו בנאמנות ובדבקות של חסיד. סביבם התנהלה תהלוכה רבתי, בהשגחה מלאה של שומרים ושוטרים שהשגיחו על הסדר.

וכך מסיים את תאור הביקור הרב גליצנשטיין ביומנו: "בזמן שהותו של כ"ק אדמו"ר שליט"א בארץ הקודש, היה מורגש בלב כל אלה הקרובים אל היהדות החרדית רוח אצילית והוד קודש, וכשיצא כ"ק אדמו"ר שליט"א את ארץ ישראל, הורגש כי פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה, אולם הרושם שנחרת עמוק בלב, לא ימחה לעולם" – – –

(הערה: הביקור נכתב בצורה סיפורית בלבד, ואשר על כן, לא תוארו כל פרטי הביקור, הפגישות והמקומות בהן ביקר הרבי)