בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ: סקירה ממנייני החצרות בכפר חב"ד

ר' מנדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

"מנייני החצרות". הנה לכם שם חדש, מושג חדש בעם ישראל.

תארו לכם שאם מישהו היה ניגש אליכם בחודש חשוון תש"פ ומספר לכם על "מנייני חצרות" – בוודאי הייתם מביטים בו בעיניים קרועות לרווחה: מה פירוש 'מנייני חצרות'? יהודי טוב הולך לבית הכנסת שלוש פעמים ביום, שחרית מנחה וערבית. שם 'בית ה", שם 'נשתחווה ונכרעה לפני ה". ומה לנו יותר מהמילים שאנו חוזרים ושונים ברגש מדי בוקר "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך".

והנה באה הקורונה והפכה סדרי בראשית. בתי כנסת סגורים חודשים ארוכים, וכשהם פתוחים – כמו השבוע – מותר רק עשרה אנשים. והשאר?

הראש היהודי, כמו תמיד, מוצא פתרונות – 'מנייני חצרות'. פותחים בית כנסת מאולתר בין עמודי הבניין, בחצר, בין הבניינים, על הכביש או על המגרש ממול. כך נביא את בית הכנסת אל הרחוב, נקדש אותו ובקול רם נשמיע 'נקדישך ונעריצך'… כן, שגם הרחוב ישמע ויידע…

זה אולי נשמע פשוט וקל, אבל ממש לא כך. 'מנייני החצרות' הנם פרויקטים מאתגרים שדורשים השקעה רבה ומאמצים בלתי–נגמרים.

לצורך הכתבה עשינו סיור ברחובות כפר חב"ד, בירת חב"ד בארץ ישראל. על פי אומדן לא-כתוב, בכפר חב"ד קיימים כיום כארבעים-חמישים מנייני חצרות, לא פחות! מדובר בנתון מדהים.

כדי להבין איך מקימים מניין כזה, איך זה עובד, מה נדרש לשם כך – ביקשתי ממספר אברכים מאנ"ש שבצוק העיתים לקחו את האחריות על כתפיהם, והפכו לגבאי בתי כנסת מאולתרים. ביקשתי לשמוע מהם כיצד הופכים רחוב או חצר-בית לבית כנסת פעיל, איך זה משפיע על הנהגת הבית המארח. ביקשתי גם טיפים ותובנות שהם יכולים לחלוק מנסיונם האישי לאחר שבועות או חודשים ארוכים בניהול וטיפוח המקום עבור כאלה שיש להם נסיון קצר יותר, או כאלה שרוצים לפתוח 'מניין חצר' שכזה.

מי האמין שהמניין הארעי יתמשך על פני שלושה רגלים?

המרואיין הראשון שלנו הוא ר' אברהם, אברך כפר חב"די שהנו חלק מצוות שלם שהעתיק את אחד מבתי הכנסת הגדולים בכפר חב"ד – 'בית נחום יצחק' – לרחבת חניה גדולה במרכז השיכונים החדשים. ראוי לזכור כי 'בית הכנסת נחום יצחק' משרת מידי יום מאות מתפללים ועשרות שיעורי תורה שנשמעו בין כתליו. כל אלו הועברו לרחובה של עיר. וכך מתאר ר' אברהם את המעבר הלא פשוט:

"בית הכנסת הועתק לרחבת החניה מיד אחרי פורים. הקמתו הייתה לאחר שנודע בקהילה על חולה מאומת ששהה בבית הכנסת שלנו, ובעקבות כך אחד מחברינו נאלץ לשהות בבידוד. העתקנו אפוא את התפילה אל מתחת לביתו מתוך מחשבה שאחרי ימי הבידוד הסדר יחזור לקדמותו. לא חשבנו כלל שזה יהפוך למשהו של קבע. אם מישהו היה אומר לי אז שהדבר יימשך חודשים ארוכים, הייתי חושב שהוא הוזה.

"אבל כפי שכולם זוכרים, עם פרוץ 'הגל הראשון', אט אט התווספו עוד ועוד חולים ומבודדים שנאלצו להתפלל בביתם. אלו רצו בכל זאת שהמניין ימשיך לתפקד. אם לא די בכך, הרי שלקראת חג הפסח נסגרו בתי הכנסת כולם והוטל סגר כללי. המניין המאולתר שהוקם לתקופה של כמה ימים, הפך מאז ל'בית כנסת חצר'."

זהו בעצם המניין הראשון והגדול ביותר בשיכונים ואולי גם בכפר חב"ד. תחילה ארגן את מערך התפילות הרה"ח מנדי בקשי. כעבור זמן נפתחו לזמן קצר בתי הכנסת הקבועים, ומנדי חזר לבית הכנסת הקבוע שלו.

"נרתמנו קבוצת חברים לעזור ולקיים את המניין מידי יום. בהתחלה חשבנו שזה יהיה לזמן קצר. למרות זאת, זכורני שבמהלך הקיץ ניגשתי לאחד המתפללים וסיכמתי אתו בחצי קריצה שהוא יהיה החזן שלנו בחגי תשרי. באותם ימי תחילת-קיץ היה זה הזוי ומופרך שהמצב הזה ימשך כל כך הרבה זמן. אותו ידיד חשב שאני צוחק עליו אבל הסכים לבקשה, וגם זה היה בצחוק… בפועל, הבדיחה הפכה למציאות, ובחגי תשרי עוד היינו בחצרות. למרות שהוא התחייב בהלצה, כיבד את הבטחתו ושימש כחזן וכבעל תוקע וכבעל קורא גם יחד…"

איך מכשירים כזה מקום לבית כנסת עבור מתפללים כה רבים?

"ובכן, מדובר ברחבת חנייה במרכז השיכונים. זהו מקום לא מוצל וללא שקעי חשמל וכדומה. בתחילה מישהו הביא סככה לקריאת התורה, ומתחתיה התקבצו המתפללים בזמן שהשמש העיקה, אך כשראינו בהמשך שקהל המתפללים הולך וגדל, ערכנו מגבית זריזה לקניית סככה גדולה. כל אחד מהמתפללים נתן תרומה. חיברנו את הסככה לעמודים ולבתים שמסביב, וכך נוצרה סככה ענקית שמעניקה צל.

"בל"ג בעומר, כאשר היינו בשטח זה חודשיים ימים, התחלנו להתמסד יותר לכדי קהילה חברתית. ביקשנו מאחד השכנים שיוציא את מערכת ההגברה שלו ונערוך הרקדה בין הבתים לכבוד היום. וכך, כל משפחה רקדה בנפרד לצד הדלקת מדורה בחבית גדולה שהפיצה אורה למרחק.

"אט אט בית הכנסת המאולתר הלך והשתדרג. באחד הימים זרק אחד השכנים ארונית ישנה. בהשקעה לא גדולה הפכנו אותה לארון קודש יפה לשמחת לב המתפללים. למחרת בבוקר אחד המתפללים הגיע עם פרוכת שהוא ואשתו תפרו כל הלילה…

"בערב ליל שבועות תלינו פרוז'קטורים רבי עוצמה. התארגנו מראש והבאנו שולחן אישי לכל אחד לצד כיבוד בצלחות הגשה אישיות על פי הכללים. ואכן, מאות מאנ"ש תושבי השיכונים ישבו כל הלילה וקראו תיקון ליל שבועות באוויר הפתוח.

"לקראת תשעה באב קנינו דשא סינטטי ופרסנו על הכביש. על דשא זה ישבו המתפללים בזמן התפילה והקינות.

"וכך חלפה לה ביעף חצי שנה, וחודש תשרי התדפק על דלתותינו. מי היה מאמין שככה נמצא את עצמנו בחודש תשרי.

"לקראת הימים הנוראים הערכנו שתהיה הענות רבה יותר של מתפללים, כמו גם ביקוש מצד הנשים להתפלל במניין. השגנו עוד שולחנות וכסאות. כמו כן קיבלנו מהמועצה בסיוע הוועד המקומי רשות להשתמש במבנה הגן הסמוך למניין, וכך הוקמה עזרת נשים בחצר הגן.

"בית הכנסת שלנו לא שימש רק לתפילות. בכל אחד מערבי חג הסוכות קיימנו 'שמחת בית השואבה'. שוב הובאה מערכת הגברה, וכך הילדים והמבוגרים רקדו בכל לילה במרחק מתאים האחד מהשני. בשמחת תורה ערכנו התוועדות כאשר כל משפחה קיבלה שולחן נפרד. בתום ההתוועדות רקדו האבות עם ילדיהם, כאשר בכל הקפה חולקו לילדים ממתקים, דגלים והפתעות.

"בזמן הסגר הממושך על תלמודי התורה והישיבות, ערכנו 'ישיבת ערב' מדי ערב, כאשר הילדים והבחורים ישבו ולמדו בריחוק המתאים. אפשר לומר שהילדים חיכו כל היום לשעות הלימוד הללו".

כעת החורף מתדפק על דלתותינו. איך אתם מתארגנים?

"כבר ערכנו בירורים לגבי כיסוי נגד גשם. מכיוון שאנחנו המניין הכי גדול בכפר, אנחנו צריכים להתארגן עם אוהל גדול וחזק. ואכן הזמנו אוהל שכזה שאמור להגיע בימים הקרובים.

"לסיום, אני מוכרח לומר שסביב בית הכנסת הארעי שלנו, התפתחה קהילה לכל דבר, ואפילו יותר מקהילה. כל דבר שאנחנו צריכים סיוע, אני פונה למשתתפי המניין ותמיד יש מישהו שיכול ורוצה לעזור ולסייע, וזה בהחלט מחמם את הלב".

המניין הוקם בזכות תשובות מהרבי

גם בבניין בו אני, כותב השורות, מתגורר, הוקם לקראת הימים הנוראים 'מניין חצר'. המגרש שהיה מלא באבנים ובחול ושימש לעיתים כאתר פסולת, הפך למקום נחמד ומאיר עיניים המכבד את הקב"ה ואת התפילה.

מי שאחראי על המהפך הזה, אלו בני משפחת אצרף, שכנינו לבניין.

הסיפור על הקמת בית מקדש מעט זה על ידם, הוא סיפור מדהים של השגחה פרטית בזכות תשובה של הרבי מה"מ באגרות קודש.

וכך מספרת אֵם המשפחה, הגב' יעל אצרף:

"בתקופת החופש הגדול שאלתי כמה פעמים את הרבי לגבי עניינים שונים, ובכל פעם קיבלתי מענה באמצעות ה'אגרות קודש' המתייחס לבית כנסת. בהתחלה לא הבנתי כל כך את הקשר בין נושא השאלה לבין נושא התשובה, אך משהתשובה חזרה על עצמה כמה פעמים, לא היה מנוס מההבנה שהכוונה לבית הכנסת כפשוטו".

"כך למשל, תשובת הרבי הייתה חד משמעית (אג"ק חלק א׳ מתורגמות עמ׳ 290) 'נעם לי לקרוא שהוא וזוגתו הקדישו בית הכנסת לטובת הקהל .. למותר להאריך בגודל הזכות להיות ממזכי הרבים .. הקב"ה לא נשאר בעל חוב ובודאי ישפיע לו שפע בתים'..

"בהשגחה פרטית, זמן קצר לפני כן השתתפתי בהתוועדות–זום עם הרב זלמן נוטיק ע"ה. בין השאר חזר על רעיון מדברי הרבי בשנת תשי"ח, בו הסביר הרבי את הפסוק: 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'. מהו 'ופרצת?' כשקדושת בית הכנסת פורצת לרחוב. בתחילה הסבירו כמה מהשומעים שהכוונה היא ברוחניות; שהקדושה של בית הכנסת תשפיע על הרחוב. אך כעת מתגשמת במלואה האמירה כפשוטה, ובתי הכנסת מתקיימים ברחובות… כאן הבנתי שכל יסוד המניין בחצר מממש את הפסוק 'ופרצת' ומזרז את הגאולה.

"במכתב אחר שקיבלתי מהרבי, הודגש הצורך להנציח את בית הכנסת 'לעילוי נשמת גברא רבא'. השם הראשון שעלה בראשנו הוא שמו של סבינו הרה"ח ר׳ יעקב אצרף ע"ה שנפטר לפני שלוש שנים. החלטנו אפוא לקרוא לבית כנסת המיועד "השטיבל של ר׳ יעקב".

ממשיך ומספר הבן הת' דובי אצרף:

"בדיוק באותו זמן התחלנו בהשטחת קרקע הצמודה לדירה ובגידור המקום. המטרה היתה בניית חצר לשעות הפנאי (בטח ובטח בתקופת קורונה). אך רבות מחשבות בלב איש, ותשובת הרבי באותה תקופה הובילה לייעוד החצר למטרה אחרת: הקמת 'בית כנסת חצר'.

"יחד עם כל בני המשפחה נרתמנו להקמתו של בית הכנסת בחצר שמתחת לביתנו. תחילה חשבנו שהמניין יהיה במהלך חודש תשרי עמוס החגים, ותו לא. אולם עם סיום החודש, קיבלנו תשובה נוספת בה ביקש הרבי להמשיך את המניין בציבור לכל השנה.

"מלאכת הכשרת המקום לבית הכנסת לא היתה פשוטה. ראשית, היינו צריכים לדאוג שהמגרש עליו נקים את בית הכנסת יהיה ישר. במאמץ משותף יישרנו את פני הקרקע. לאחר מכן ריפדנו את המקום בדשא סינטטי.

"בשלב מסוים דאגנו מהיכן נשיג ספר תורה. בעיה זו נפתרה כאשר אחד השכנים מבניין סמוך נרתם לעזרתנו והציע את ספר התורה שברשותו. בנוסף, שכן עלום–שם תרם תרומה נכבדה שאפשרה לרכוש הצללה שתגן מפני השמש הקופחת.

"במהלך הזמן בית הכנסת קיבל צורה ושיפור. דוגמה טובה לכך היא הבימה לקריאת התורה. בתפילות הראשונות הסתפקנו באחד מהשולחנות עליו הנחנו את ספר התורה; אך לקראת שמחת תורה הבנו שחייבים בימה סביבה נוכל לרקוד. הפשלנו שרוולים, אספנו כמה קרשים ואחד מבני הבית שידיו רב לו במסמור ובנייה, הצליח להקים בימה מכובדת וגבוהה.

"מדי פעם פונים אלינו שכנים השוהים בבידוד ובפיהם בקשה שהחזן ירים את קולו, וגם הבעל קורא יגביר את קול קריאתו. אחד השכנים שאומת כחיובי לנגיף סיפר, כי ביום הכיפורים עלה על הגג וכך יכול היה להשתתף ולהאזין לכל התפילות. הוא היה אסיר תודה. שכנות מספרות שהן מאושרות בזכות היכולת לשמוע קריאת התורה מבלי לצאת מהבית. למרות שישנם קשיים רבים באחזקת המניין ותפעולו – אנו חשים שברכות הרבי מלוות אותנו ולא נותנות להרפות מבית הכנסת".

ימי החורף ממשמשים ובאים וכבר הגיעו הגשמים הראשונים והרוחות. איך אתם נערכים?

"ברור לנו שהמקום היפה לא יוכל להמשיך ולתפקד כפי שהוא לאחר שינוי מזג האוויר. אנחנו אכן דשים בסוגיה זו בשבועיים האחרונים, כאשר שתי אופציות עומדות לפנינו: להביא סוג של מחסה קשיח שישמש קורת גג מפני הגשמים, וכך להישאר במקום שטיפחנו. לחלופין, להעתיק את מקום התפילה אל בין העמודים תחת הבניין ושם לקיים את התפילות. לכל אפשרות ישנן סיבות בעד ונגד כבדות משקל…"

תוכל לתת 'טיפ' למי שמעוניין להקים מניין דומה?

בחיוך: "הבעיה בבית כנסת חצר, שאין מקום לתלות בו שעון… ומעבר להומור, חשוב מאוד לשמור על זמני התפילה בבית כנסת רגיל, ועל אחת כמה במניין–חצר. מניסיון שלי, כדאי להכריז על זמן תפילה מוקדם יותר מהשעה המיועדת. ישנם מתפללים שמגיעים באיחור תוך הנחה שהמניין יתחיל בלעדיהם והם יצטרפו בהמשך. הכרזה על שעה מוקדמת מועילה שיגיעו בהתאם למועד האמיתי, אך מן הסתם שהקונץ לא יעבוד לאורך זמן…"

בר מצווה קהילתית

משפחת אצרף מספרת גם על חגיגת בר מצווה קהילתית שאורגנה בבית הכנסת שלהם:

"מיד לאחר שמחת תורה היינו צריכים לחגוג לבננו את בר המצווה שלו. מובן שהכל היה מתוכנן ומסודר עוד לפני החגים, אך ככל שהתקרבנו למועד, חלחלה בנו ההבנה שאירוע משפחתי מורחב לא יוכל להתקיים. החלטנו אפוא לקיים את בר המצווה בבית כנסת שבחצר במתכונת מצומצמת. חתן הבר מצווה הצטער מאוד, אך הובטח לו שהאירוע יהיה מכובד ושמח.

"ביום החגיגה הכשרנו את המקום, קישטנו את הקירות, פרשנו שטיחים והבאנו ציוד שישווה לאירוע צבעוניות וססגוניות. למרות הדלילות בנוכחות, שררה במקום אווירה חמה שהזכירה את האגדות מפעם על האירועים בין הבתים, כאשר כל שכן הביא עמו תבשיל…

כל בני הבית שותפים לארגון בית הכנסת

הרב יוסי קליין, מנהל כפר הנוער 'אור שמחה' בכפר חב"ד, אף הוא הקים בחצר ביתו בית כנסת מאולתר שהפך לקבוע. וכך הוא מספר:

"מיד עם תחילת תקופת הקורונה והאיסור בהתקהלות, התארגנו באופן טבעי לקיים מניין בחצר הבית בהתאם לכללים של משרד הבריאות. כשהקמתי את המניין הייתי בטוח שמדובר לשבועות ספורים, אך לצערנו, כבר שלושה רגלים עברו במתכונת של מניין–חצר, ומי יודע לכמה זמן עוד זה יימשך.

"המניין שלנו מתקיים בתוך חצר פרטית והמניין מצומצם יחסית. עם הזמן התווסף ציוד מתאים לבית הכנסת, וכיום הוא מאובזר בכל הנדרש: ספרים, ארון קודש, במת קריאה, עמוד תפילה, כסאות, שולחנות, מזגן ומאוורים, הצללה, תאורה וגם עלוני שבת טריים…

"מרגש אותי לראות כיצד כל בני הבית נרתמים ושותפים לארגון כל הנדרש לבית הכנסת שהפך להיות חלק משגרת הבית שלנו. אני יכול להעיד שזה הוסיף רבות לאווירת השבת המיוחדת בביתנו.

"לקראת הימים הנוראים הוקצה אגף לעזרת נשים, יחד עם בקשת סליחה מראש על הרעש החריג שעלול להפריע בשעות בלילה (לדוגמה, ההקפות שנמשכו עד לאחר חצות).

"בשמחת תורה הקפדנו על כל הכללים מבלי לגרוע כלל בשמחה המיוחדת. לכל משפחה גרעינית הוקצה שולחן אישי עם תקרובת אישית והריקודים היו סביב כל שולחן ושולחן…

"דבר נוסף 'שהרווחנו' מבית הכנסת שבחצר – לראשונה מזה שנים רבות התאפשר לאשתי להיות נוכחת בכל התפילות של הימים הנוראים בנחת, יחד עם הילדים הקטנים…

"יחד עם המניינים הקבועים, בית כנסת הוא גם מקום של לימוד תורה. כך ייסדנו בבית הכנסת שיעור קבוע עם רב הקהילה הרה"ג הרב אברהם אלאשווילי שליט"א. כעת בתקופת החורף הנהגנו שיעור קצר ומעניין בהלכה לפני קבלת שבת.

"חשוב לזכור ולהזכיר, כי למרות הנוחות והקרבה של בית הכנסת אלינו, כאשר בסך הכל צריכים להוציא את הרגליים מהבית אל החצר, הרי 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה". בוודאי שעם תום תקופת הקורונה בקרוב ממש, נשוב אל בית ה' וכמאמר התלמוד במסכת ברכות: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר 'לשמוע אל הרינה ואל התפלה', במקום רינה שם תהא תפילה'.

"יחד עם זאת, יש לזכור שהכול בהשגחה פרטית, וצריך לקחת את האווירה המיוחדת שיש במנייני החצרות אל תוך בית הכנסת הקבוע והמרכזי (לדוגמה, להעניק התייחסות מכבדת לכל מתפלל ומתפלל גם כאלו שלא נמצאים תמיד בחזית הקהילה …)

"כשנשוב לבית הכנסת, האווירה הרגועה והמיוחדת בזמן התפילה – תחסר לי מאוד"

דומה שאין תושב בכפר חב"ד שלא מכיר את גדי ראובני, האחראי על המקווה המרכזי בכפר. גם הוא פתח את לבו וחצרו לתפילת מתפללים, והקים בית כנסת בחצר ביתו. וכך הוא מספר על נסיבות ההקמה של המניין בחצר הבית ועל האווירה הטובה השוררת בו:

"כבר בתחילת הקורונה הבנתי שלא שייך להתפלל כראוי ברחוב עצמו, וחשבתי להעביר את המניין הספונטני שהתארגן לחצר הבית שלי. כדי להבין איך עושים את זה, ביקשתי מחברי הטוב הרב עזריאל מפעי, לראות ולהתרשם איך הוא מתארגן עם המניין שהקים בחצר ביתו. הוא אכן הביא לי טיפים טובים שסייעו לו להתגבר על החשש ולהזמין את חברי הקהילה להתפלל אצלו באופן קבוע עד שיפתחו בתי הכנסת.

"כבר בהתחלה הבנתי שהדבר העיקרי בבניית המניין הוא השגת ספר תורה. היות והמניין שלנו נפתח זמן רב אחרי שמנייני חצר אחרים נפתחו, חששתי שכל ספרי התורה חולקו ולא נשאר למניין שלנו. לאחר בירור קצר בקרב הגבאים של בתי הכנסת הגדולים, התברר שאנשים לא חשבו שהמצב הנוכחי יימשך זמן כה רב ולא נוצרה 'קביעות' על השאלת ספרי תורה.

"בפועל, מי שהסכימו להשאיל ספר תורה למניין שלנו, הם גבאי בית הכנסת של עולי מרוקו בכפר חב"ד בהשתדלותו של הרב יהונתן אוחנה. וכך, עם ספר תורה לצד היערכות לוגיסטית של רהיטים וספרי קודש, הוקם בחצר ביתנו בית כנסת לתפארת. בני ביתי לבדם מונים כחצי מניין, וביחד עם השכנים הקרובים יש לנו מניין קבוע של מתפללים אליהם מצטרפים גם תושבים מרחובות סמוכים.

"אני מוקיר בכל לבי את המתפללים הנפלאים שלא מוותרים על כלום, ובהתאם להנחיות ערכו בשמחת תורה הקפות כהלכתן. בכל שבוע אנו מקיימים התוועדויות, סדר ניגונים וחזרת דא"ח. יש לנו גם שיעור קבוע בימות החול בין מנחה לערבית ועוד.

"לשמחתי, ילדיי שי' התגייסו בכל לבם למען הקמת ותחזוק בית הכנסת. לאורך הימים הוספנו וחידשנו עוד ועוד דברים לבית הכנסת: שולחנות, כיסאות, מפות, תאורה מתאימה, מאווררים וכו'. כשהסתיימו חודשי הקיץ, כבר לא ניתן היה לזהות את החצר שלנו… המקום שינה את פניו לחלוטין והפך לבית מקדש מעט לכל דבר.

"לקראת הימים הנוראים הדאגה העיקרית שלנו הייתה למצוא בעלי תפילה מתאימים עם קול חזק שיישמע גם באוויר הפתוח. גם לכך זכינו לשכן טוב, הרב אביגדור דיקשטיין, שתרם רבות מגרונו בתור שליח ציבור.

"עם הזמן אנשים נוספים ביקשו להצטרף עד שהגיע מצב בו נאלצנו להוציא שולחנות וגזיבו גם לחצר השכנים וגם על הכביש עצמו…

"כעת, לקראת ימי החורף והגשם הבאים עלינו לטובה, נערכנו בהתאם. מעל הפרגולה פרסנו פאנל בגודל של 10 מטר על 4, וכך קיבלנו 40 מטר מקורים. בנוסף, יש לנו ארבע סככות, מה שיוצר מקום מרווח לכל המתפללים".

תוכל להעניק 'טיפ' למארגני מנייני החצרות?

"לקבל את כולם באהבה! ממש כך. אני מוכרח לציין שכולם גם מחזירים אהבה ועוזרים בכל נושא שנדרש. לא פעם מגיעים מתפללים ושואלים מה חסר ומה צריך להוסיף. זה בהחלט מחמם את הלב ומעניק הרגשה נעימה שדוחפת אותי להשקיע יותר במניין החצר".

מה אתה מאחל למתפללים ולקוראים?

"כולנו מקווים שהמצב בו בתי הכנסת סגורים על מנעול ובריח, או פתוחים עבור כמות מצומצמת של מתפללים, יסתיים ונחזור במהרה להתפלל במקומות הקבע המיועדים לכך. אם כי אישית אצטער על כך… האווירה הרגועה והמיוחדת בזמן התפילה תחסר לי מאוד.

"קצרה היריעה מלפרט את ההשגחה העליונה לאיזה חיזוקים זכינו אני ומשפחתי בזכות המניין היקר".

'זיידע שול'

סיפורו של המניין המכונה 'זיידע שול', מעניין במיוחד, משום שהוא הוקם ומתוחזק על ידי בחור צעיר, 'תמים' בן 16 שנה בלבד…

המניין הזה החל בתחילת עידן הקורונה בארץ הקודש, עוד לפני חג הפסח. משפחה שלימה נכנסה לבידוד והת' יוסף ארבוב שגר בשכנות, יזם והקים מנין צמוד לחלון בית המשפחה המבודדת על מנת שבני המשפחה יזכו להמשיך להתפלל במניין… כמה יופי וכמה רגישות…

תחילה המניין התגבש סביב תפילות מנחה וערבית שהתקיימו באזור הבניין. עם הזמן, כאשר השכנים התרגלו לכך שיש להם מניין קרוב לבית, המניין נמשך גם לשחרית של יום השבת.

למרות שמי שייסד את המניין הזה הוא בחור צעיר בגיל 16, בכל זאת הוא הצליח להביא אליו את כל השכנים מהבניינים הסמוכים, רובם ככולם יהודים בגילאי 50 ומעלה. במהלך הזמן אנשים תרמו מאווררים, כיסוי נגד שמש, כיסאות ושולחנות. כך המקום הפך להיות נעים ומזמין.

כאשר המניין החל לתפקד כסדרו, הרגישו המתפללים צורך בארון קודש. הימים התארכו ובהם בתי הכנסת נותרו סגורים. המתפללים לא חשו בנוח שספר התורה מונח בצורה לא ראויה ומאולתרת בתוך טלית וכדומה.

מספר הרב אלעזר ועקנין, ממתפללי המניין שהוא גם דודו של המייסד הת' יוסף ארבוב:

"הלכנו לנגרים וביקשנו מהם הצעות מחיר. לאחר מכן חיפשנו מי יכול לעזור לנו לקנות ארון קודש; אולם המחירים שקיבלנו היו גבוהים ולא היה סביר שנוכל לגייס את הסכום הנדרש לארון קודש, גם לא מהסוג הפשוט ביותר.

"לאחר מחשבה החלטתי בעצמי להרים את הכפפה. לאחר מספר נסיונות שכללו מדידה מדוייקת וכו', ייצרתי ארון קודש בעצמי. לאחר שרכשתי נסיון, ובעקבות העובדה שארון הקודש החדש שלנו התפרסם בקרב המניינים בכפר חב"ד, הצלחתי לארגן ייצור מיוחד ומוזל במיוחד של ארונות קודש דומים. ב"ה שכבר בניתי ארונות קודש לעשרות מניני חצרות ברחבי הארץ, ואלפי אנשים זוכים להשתמש בארון קודש פרקטי וזול המתאים לבתי כנסת מאולתרים… כל זה נולד בזכות מניין–החצרות שלנו".

כאשר המניין התבסס, החליט הת' יוסף ארבוב לקרוא לו על שם סבו הרב שמעון אמיתי ע"ה אליו היה קשור במיוחד. הוא החליט לעשות זאת לעילוי נשמתו.

בימים אלו יוסף אומנם חזר לישיבה, אבל הקשר למניין לא נפסק. בכל יום בשעה 6:45 הוא מרים טלפון לכל השכנים של הבניין ודואג שיגיעו לתפילה ושהמניין ימשיך לפעול גם כשהוא לא נמצא…

מניין מלוכד ומשפחתי בכפר חב"ד ב'

את הסיבוב שלנו בבירת חב"ד בארץ הקודש, אנחנו מסיימים אצל האחות הקטנה של הכפר, במניין החצרות שהוקדם בכפר חב"ד ב'.

כפר חב"ד ב' הנו יישוב קטן המונה עשרות בודדות של משפחות. לפני עידן הקורונה, המתפללים התרכזו בבית הכנסת שבמרכז הכפר בניהולו של הגבאי הוותיק והמסור הרב שלמה אלפרוביץ שי'. משנאלץ בית הכנסת לסגור את שעריו, נוצר צורך דחוף למצוא מקום תפילה חלופי.

את פתרון החירום הראשוני יזם הרב מיכאל מזרחי, מאנ"ש בכפר חב"ד ב'. זה פתח בביתו מניין תפילה ביחד עם בני משפחתו, כאשר השכנים מצטרפים לתפילה דרך המרפסות והחלונות. לאחר מספר ימי תפילה, עמל הרב מזרחי יחד עם ילדיו במשך לילה ארוך נטול שינה, לבנות ארון קודש לתפארת. כשהמניין התפתח וירד אל בין החצרות, ירד גם ארגון הקודש עמם והוא משמש את המתפללים עד היום.

בתקופת הסגר הראשון, שהיה קפדני וחמור, התבטלו ברחבי הארץ מניינים רבים, בעוד המניין בכפר חב"ד ב' פעל מדי יום. כיוון שכך, מנהלי המניין קיבלו רשימה גדולה של שמות ל'יזכור'. היו גם אנשים רבים שלא היה מניין באיזורם, והם התקשרו ובקשו לקרוא במניין זה את שם בתם החדשה שהצטרפה למשפחה, מה שהוסיף שמחה בקרב באי המניין.

לאחר חג הפסח, כאשר התברר שהמצב לא הולך להשתנות במהרה, יצא המניין מבית משפחת מזרחי אל רחבת הדשא שבין בניני הכפר. במאמצים רבים מצד כל התושבים, ובראשם הגבאי הרב אהרן הלפרין והרב מזרחי, הוקם בית כנסת לתפארת.

במדשאה הוקם אוהל שיכול להכיל בחובו עשרות מתפללים ברווח. הרב מזרחי שניחן בידי אומן, בנה ספסלים דוגמת הספסלים של 770 המעניקים תחושה חמה בלב כל הרואה אותם. בזכות נדבת ליבם של המתפללים, נרכשו מאווררים גדולים, מזגנים. הרב יוסף יצחק פרידמן המתגורר במקום, המתפרנס מנגרות, בנה בימת קריאה מתקפלת בצורה מיוחדת. כמו כן צויד בית הכנסת הארעי בכיסאות, שולחנות ספרייה עם ספרי קודש ועוד.

לקראת הגדלת כמות המתפללים בימים הנוראים, נקנה אוהל ענק בגודל 10*5 מטר עמיד לגשמים ולרוחות. כעת עמלים למצוא פתרון לסגור אותו בצורה כזו שלא יכנסו גשמים ורוחות, אך גם המקום יישאר בתקן של 'האוויר הפתוח'.

בשיחה עם הרבנים הלפרין ומזרחי ביקשתי לשמוע מהם תובנות מנסיונם בהקמת אחזקת ותפעול 'בית-כנסת-חצר', והם וחלקו ברצון מהנסיון שצברו:

"ראשית, לא לרכוש דברים זולים. דבר שעולה יקר משתלם בסופו של דבר יותר מאשר דברים שקורצים במחירם הזול אבל מתפרקים ונהרסים הרבה יותר מהר. כאשר רוכשים משהו לבית הכנסת כדאי לקנות משהו מסיבי, שכן הוא הולך לשמש עשרות ואולי מאות אנשים במצבי מזג אוויר משתנים. לכן כדאי להשקיע בדברים איכותיים.

"בנוסף, כדאי להשקיע במשקולות שיעגנו את עמודי האוהל לקרקע בצורה טובה, כך שיעמוד גם במקרים של רוח חזקה".

במענה לשאלתי האם הם חושבים שגם לאחר שיוּתר לחזור לבתי הכנסת הקבועים, עדיין ישאר מקום ל'מניני החצר', הם הגיבו בחיוך רחב. מסתבר שיש באמתחתם עוד תכניות רבות. לדוגמה, הקמת מניין מיוחד לילדים שיתקיים בבית הכנסת הזמני לאחר החזרה לבית הקבע. המקום הזה יכול גם להישאר ולהתאים להתוועדויות.

"בכלל, עצם ההקמה של המקום בהשתתפות התושבים כולם, הפך את הקהילה הקטנה שלנו למלוכדת ומגובשת הרבה יותר – סביב דבר שבקדושה, בית מקדש מעט".

מה יקרה ביום שאחרי הקורונה?

למרות שתום עידן הקורונה עוד לא נראה לעין, ועוד לא ידוע מתי בתי הכנסת ישובו לפעול במתכונת הרגילה – עדיין מרחפת השאלה, האם גם אז יהיה מקום למנייני החצר שנפתחו במהלך הקורונה.

כפי ששמענו מהגבאים השונים, ישנן תשובות רבות ומגוונות. נראה שהתשובה האמיתית נעוצה בהוויית בית הכנסת. בית הכנסת ביסודו הוא מקום בו יהודים מתכנסים להעתיר בתפילה למי שאמר והיה העולם. אך מעבר לכך, הוא גם מקום שמהווה מרקם חיים ומבנה קהילתי. כל אלה מעניקים למתפלל תחושת שייכות חברתית.

בקהילות בהן התגבשה קהילה הומוגנית שהמתפללים רואים עין בעין נושאים רבים – טבעי שגם לאחר תקופת הקורונה יחפצו לשמור על הקהילה וייחודיותה. במניינים אחרים, בהם האוסף הוא אקראי, מן הסתם יהיו מתפללים שיעדיפו את לשוב אל משכן הקבע וחזרה לימי קדם. בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ.