על אחדות ותחרות, ומי כאן "רלוונטי"? • סערת הראיון

שרגא קרומבי, חב"ד אינפו

לפני כחמש עשרה שנים, יצאתי לשליחות באחת מערי השדה בארה"ב. כאשר הגיעה העת שבני הבכור יתחיל את לימודיו בבית ספר, התקשרתי למנהלת בית הספר החב"די הקרוב ביותר (מרחק 40 דקות נסיעה כל צד) ורשמתי אותו. לאחר תהליך קצר של מילוי טפסים ובירורים, התקשרה המנהלת בשמחה לעדכן אותי כי הוא התקבל ללימודים. עברו יומיים ואני מקבל שיחת טלפון מהשליח שבית הספר פועל תחתיו. הוא פתח ואמר שהוא רוצה להיות כנה איתי (תמיד זה סימן למשהו לא טוב…), ועדכן אותי כי לא יקבל את בני לבית הספר לשנה הבאה.

"מדוע?" שאלתי.

"כיון שיצאת לשליחות תחת שליח "לא רשמי"."

"אבל לא ביקשתי שתכיר בי כשליח, אלא שתקבל את הבן שלי לבית ספר. מה חטא הילד, האם לא היית מקבל בן של רב ליטאי שפועל באזור?".

על כך לא קיבלתי מענה.

*

מדוע נזכרתי בסיפור הזה עכשיו? כיון שבגל האחדות האחרון שחווינו בעיצומה של מגיפת הקורונה, ההסבר הכללי לחוסר הסכמה לאחדות היה הטיעון לפיו "ברור שבין חסידי חב"ד כולם חיים באחדות. כל הבעיה היא בנושאים של שמירת המסגרות". אז זהו, שלא. יש כאלו שלא מוכנים לקבל ילד חב"דניק בן שלוש לבית ספר, רק בגלל שהוא במחנה הלא נכון.

והראיון של הרב לאזאר לבית משיח הוא הזדמנות מצויינת לראות האם מישהו רוצה אחדות באמת ובתמים (ורק מפריע לו נושא כזה או אחר), או שהוא לא רוצה אחדות בכלל, והמסגרות הן רק תירוץ.

כל מי שבאמת מעוניין באחדות בין החסידים (ואלו כנראה רוב מוחלט של חסידי חב"ד), שמח לראות ראיון שכזה, כיון הוא מוכיח ש"כולנו בני אב אחד אנו", ולמרות חילוקי הדעות אפשר לשבת ביחד להתוועדות חסידים, בין אם היא וירטואלית בזום ובין אם היא מודפסת בעיתון.

אבל מי שרוממות האחדות בגרונו וחרב פיפיות המחלוקת בידיו, יצא מהכלים משהתפרסם דבר הראיון. "רבם דקרו", היתה אחת התגובות – לא פחות.

הרי בראיון לא חזר בו המרואיין הנכבד מדעותיו שהן ידועות ומפורסמות, לא בנושא משיח ולא בנושא "שמירת המסגרות" ו"המוסדות הרשמיים". יתירה מזו, התגובות מלאות השנאה לא התפרסמו אחרי קריאת הראיון וכנגד התוכן שבו, אלא דוקא לפני קריאת הראיון ונגד עצם קיומו.

*

ואז נחלצו לעזרה לבלרים מטעם, שהתגייסו לשמור שחלילה לא תיפרץ הגדר, ורבנים נוספים יעשו צעדים אמיתיים בכיוון של אחדות. איך עושים את זה? באמצעות מתקפה בשיא העוצמה כנגד המרואיין הנוכחי (כולל באתרי חדשות חרדיים), כדי שהבא בתור, כשיתבקש להתראיין, יאמר לעצמו "מה לי ולצרה הזאת?" ויעדיף להימנע מכך.

האמת? אני די מבין אותם. לא בקטע אידיאולוגי כי אין כאן שום אידיאולוגיה, אלא בקטע של תחרות. כאשר יש שני עסקים מתחרים, הדבר הטבעי ביותר הוא שכל אחד מרגיש כיווץ בבטן כשהוא רואה את השני נוגס לו בבייס. גם כשאני רואה משיחיסט מתראיין בכפר חב"ד זה גורם לי מכה קלה בכנף. אבל עם יד על הלב, אני חייב להודות שזה בקטע תחרותי, לא בקטע אידיאולוגי.

ולמרות זאת, כשאני שומע את המראיין מדבר על כל מי שלא חושב כמותו בצורה גסה שכזו, נראה שמישהו איבד את הכיוון. השאלה שנשאל הרב לאזאר בראיון המרכזי שנועד לעצור את הסחף, היתה:

"אם אני מבין, אז הרב מתכוון לזה שהראיון הזה בעצם היה סוג של לנסות להשפיע דרך המדיה שלהם. לא בעצם להכיר במדיה הזאת ולא לומר כן אתם מה שנקרא "רלוונטיים", אבל אני מנסה להשפיע את הדעות שלי או את הרצונות שלי דרככם, דרך המדיה שלכם".

לראות ולא להאמין. חלילה שלא יתפרש שיש אנשים שחושבים אחרת ממנו ולמרות זאת הם "רלוונטיים"…

*

אמש סיפר לי ידידי ר' אברמל'ה רייניץ מעורכי בית משיח:

לפני מספר שנים, עלה ברעיוני לראיין רב שידעתי שדעותיו רחוקות מהדעות של בית משיח. חשבתי שלמרות זאת הוא יסכים להניח את חילוקי הדעות בצד ולהתראיין. התקשרתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי אם יסכים לכך.

המרואיין שאל אותי עבור איזה עיתון אני רוצה לראיין אותו, ואני עניתי "עבור בית משיח".

התגובה היתה ניתוק של הקו – – –

נפגעתי מהתגובה, כי חשבתי שלכל היותר הוא יסרב, אבל לכך לא ציפיתי. חיכיתי מעט ואז נזכרתי עד כמה הרבי מלמד אותנו לא לחשוב רע על יהודי אחר, קל וחומר לא על חסיד אחר, והחלטתי להתקשר אליו פעם נוספת.

כשהוא ענה, הוא שאל מיד שוב "לאיזה עיתון אמרת שאתה רוצה שאתראיין?". הסתבר שהרכב היה באזור בלי קליטה, וכשעניתי, התנתקה השיחה מבלי שהוא אפילו שמע את שם העיתון…

ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהדפנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת עבודה זרה ממש (תניא, אגרת הקודש כב)