תחילת גיל הלימוד

לימוד התורה עם הילדים

במאמר קודם ביארנו את גודל חשיבות לימוד התורה עם הילדים שהיא השלמה למצוות לימוד התורה של האב.

השאלה העיקרית אותו שואל האב את עצמו היא עד כמה יש להעמיס על הילד לימודים. האם יתכן שאם הילד ילמד יותר מדי בגיל צעיר, הדבר יגרום לו לבעיות נפשיות בהמשך חייו?

כדי לדעת את התשובה לשאלה זו, עלינו לדעת: כי לימוד התורה אינו מידע טכני כמקצועות אחרות, שהלימוד בהם תלוי ברמת הכישורים והתפיסה של הילד, אלא לימוד התורה תלוי גם ובעיקר בחלק הרוחני של הילד, ברמת הבשלות הנפשית של הנפש האלוקית. ישנם ילדים שיש להם תפיסה מהירה במקצועות שונים, אך בלימוד התורה התפיסה קשה עליהם, בגלל שלא חונכו כראוי לאהבת תורה ויראת שמים, וכן ההפך.

נמצא אם כן, שעלינו לדעת מתי נשלמת נפשו של הילד כדי ללמוד את התורה הקדושה?

בן חמש למקרא

על כך משמיעה לנו המשנה הקדושה במסכת אבות (פ"ה מכ"א) כי בהיות הילד בן חמש שנים הוא שלם בנפשו ללמוד את המקרא – חמשה חומשי תורה. בספרי כ"ק אדמו"ר הזקן מבואר כי לימוד המקרא הינו ענין סגולי, מלבד התועלת שבהבנת פסוקי התורה באופן שכלי, כי באותיותיה של התורה הקדושה, שנחלקת לחמשה חומשי תורה, ישנו כוח קדושה המשלים את הנפש האלוקית על כל חמשת חלקיה[1].

וכלשון קדשו (תורה אור פ' משפטים עז, ג): "וזהו לשון מקרא קורא בתורה כאדם שקורא לחבירו שיבוא אצלו. כך ע"י בחי' אותיות התורה קורא להקב"ה להיות בגלוי למטה וכמאמר רז"ל הקב"ה קורא ושונה כנגדו. פי' הקב"ה הוא בחי' סובב כל עלמין קורא ושונה ג"כ אותיות הללו, דהיינו שנמשך לבא מהעלם אל הגלוי".

לעומת זאת לימוד המשנה הוא לימוד עמוק יותר, ולמרות שגם בו יש כוח סגולי להשלים את הנשמה, וכידוע ש"משנה" אותיות "נשמה", בכל זאת יש בה חובה מיוחדת ללמוד את המשניות בדגש על הבנה מליאה, שכן המשנה היא בסיס לתורת ההלכה, שנמשכת מהמשנה לתלמוד הבבלי והירושלמי, ומשם להכרעותיהם של גדולי הראשונים שהתחילו בכתיבת ספרי ההלכה שבימיהם, עד הכרעות אחרוני הפוסקים.

מסיבה זאת קובעת המשנה במסכת אבות כי זמן לימוד המשנה – שנחלקת לששה סדרים – הוא מגיל שש, שאז נשלמים ששת המידות של הנפש שבהם הטביע הקדוש ברוך הוא בחותמו את נפשו של האדם, והנחלקים לאהבה יראה התפארות ניצוח הכנעה והתקשרות – כמו שיבואר במקום אחר.

לא זאת בלבד שהילד מוכשר ויכול ללמוד בגיל שש תורה באופן מלא, אלא שגדול המחנכים – רב, מי שהקים את עולם החינוך הראשוני שכלל תלמודי תורה ועולם הישיבות בבבל[2], מסר בהוראות כללי החינוך למלמד המפורסם – האמורא הקדוש רב שמואל בר שילת, כי החל מגיל שש יש לקבל את הילד ללימוד המשנה, ו"להאביס" אותו בלימוד התורה על מנת לפתח את נפשו האלוקית על כל האוצרות הכמוסים וגנוזים בה, כמו שמאביסים שור באוכל מרובה על מנת שישמין.

עם זאת, הורה רב לרב שמואל בר שילת, כי אין להעניש ילדים בעונשים פיזיים כמו הכאה וכדומה – על לימוד התורה – עד גיל שנים עשר, שכן צורת הלימוד בזמן שבין שש שנים לשנים עשר היא ברמת חינוך שבין שכנוע לכפיה;[3] וכהגדרתו של המהר"ם שיף – "מכריחו בדברים רכים ללמוד הרבה"…[4]

גיל שש ושנים עשר

האר"י הקדוש[5] מבאר כי ישנם שני שלבים עיקריים בבגרותו של הילד: גיל שש וגיל שנים עשר. בגיל שש נשלמת הנפש הבסיסית של הילד היהודי על שש המידות (המוזכרים לעיל), אך מגיל שנים עשר עד גיל שלש עשרה מתחיל להתגלות החלק העמוק ביותר שבנפש שנקראת "יסוד העליון".

מסיבה זאת, מגיל שנים עשר והלאה, מורה הגמרא כי יש לכפות את הילד בפועל ולהכריחו ללמוד (וכמו שאכן עושים בפועל בעולם החינוך של היום, שבסביבות גיל זה מכניסים את הילד למסגרת ישיבתית, שבה לא נותנים לבחור הצעיר ברירות רבות מדי, מאשר לשבת וללמוד…). בגיל זה כאשר אור הנשמה מתחיל להתגלות בילד, אזי כאשר לא מוסרים בידי הילד או הבחור את הבחירה אם ללמוד או לא, אין הנפש הבהמית שבאדם (המכונה "יצר הרע") יכולה להתגבר כ"כ כנגד הנפש האלוקית, שחפצה בכל מאודה בלימוד התורה.

וכן הדרכת הגמרא הקדושה במסכת כתובות (נ, א) – כי מגיל שנים עשר אם הילד אינו חפץ ללמוד אזי "יורד עמו לחייו" וכפירוש רש"י שם – "לרדותו ברצועה ובחוסר לחם". ברור כי גדולי הפסיכולוגים והחכמים בעיני עצמם, המושפעים משיטות החינוך הדמוקרטיות הקיימות בעולם הרחב, לא יוכלו לעכל את רמת העומק שבדברי רש"י אלו, שכן מעולם לא טעמו את רמת האושר והשמחה שאליה זוכה בחור בן שנים עשר – שלשה עשר כאשר מתחיל להכנס ראשו ורובו ללימוד התורה הקדושה, גם אם בשלב הראשוני היה זה על ידי כפיה מסויימת.

החילוק בין גיל שנים עשר לגיל שש הוא שבגיל שנים עשר, כאשר הכפיה נעשית ברוח קדושה אמיתית – שהיא עם נעימות ושמחה, מתוך אהבה ודאגה לטובתו של הילד, אזי גם אם בפועל נעשה הדבר מתוך כפיה, יזכה הנער לחוש את הנעימות שבלימוד התורה, וכמבואר לעיל שבגיל זה מתחיל להתגלות בנפש הנער עולם התענוג הרוחני שבנשמה האלוקית, ולכן אין חשש שהלימוד ישתרש בזכרונו כדבר שנעשה מתוך כפיה.

דומה הדבר לאותו אב שהכריח את בנו לאכול ממתק מעודן, בעוד שהילד לא ידע במה מדובר וחשב כי מדובר במאכל מר, ודחף את הממתק בכוח לתוך פיו. מיד כאשר הילד יטעום את הטעם הנעים של הממתק, הוא ירדוף אחריו תמיד כדי להשיגו ולאכלו, למרות שהמאכל נדחף לתוך פיו בכפיה.

לעומת זאת בגיל שבין שש לשנים עשר, כאשר עדיין לא מתגלה עולם התענוג הרוחני בנפשו של הילד, ועדיין יש עליו קליפות המכסות ומסתירות ממנו עולם זה, הורנו חז"ל כי אין להעניש את הילד כאשר אינו לומד, אלא כלשון חז"ל "מגלגל עם בנו", וכמו שמפרש רש"י – "אם מסרב מללמוד יגלגל עמו בנחת ובדברים רכים". בגיל זה שהילד עדיין לא זוכה לטעום את טעמה המתוק מדבש של התורה, יש לוודא כי לימוד התורה משתרש בזכרונו הצעיר והרך של הנער כדבר אהוב ונחמד ונעים, עד שיתוודע למציאות זו בכוחות עצמו כשיתבגר.

לימוד תורת החסידות

וכאן אנו מגיעים לשאלה החסידית: מתי הזמן להתחיל ללמוד עם הילד את תורת החסידות? האם תורת החסידות משתייכת לקטגוריה של לימוד המשנה שהיא מגיל שש, או שתורת החסידות היא מגיל מאוחר יותר?

על פי המבואר לעיל, שהחלק הפנימי שבנפש האדם מתחיל להתגלות רק מגיל שנים עשר, עלינו להסיק שהגיל הנכון להתחלת לימוד פנימיות התורה הוא מגיל י"ב. ואכן כך כותב הרבי מלך המשיח במכתב (י"ב אדר תשי"ט): "תלמידים שלפני גיל מצות יש מקום ללמדם בקביעות מאמרי חסידות הכי קלים, אבל לא פחות מגיל מופלא סמוך לאיש".

לאחר עיון במקור הדברים, מתברר שהגיל שהרבי נוקב בו הוא גיל י"ב, וכמו שכותב רש"י (ערכין ב א): "מופלא סמוך לאיש – בן י"ב שנה ויום אחד שהוא סמוך לאיש ואינו איש עד שיביא שתי שערות, ומופלא קרי ליה על שם שבודקין אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר ולשם מי הקדיש, כדקתני בפ' יוצא דופן במסכת נדה (דף מה)".

לקבלת כל המאמרים בסדרה זו ומאמרים נוספים שעל ידי מכון "יסודות החינוך" הירשמו באימייל yehuda1342@gmail.com

[1] כפי שיבואר במקום אחר שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה.
[2] ראה גיטין ו, א ובראשונים.
[3] כמבואר בתוספות הרא"ש שם.
[4] וזה לשונו (על כתובות דף נ, א): וג' חלוקות בדבר בן ה' לגלגל בן ו' למיספי בר תריסר לחייו [וכ"ה במהרש"א]. ואין להקשות הא דקאמר באושא התקינו כו' מתגלגל עם בנו עד בן י"ב והכא מבן ו' ספי לי' [אף דשניהם למקרא לשנויא קמא וספי הוא יותר מגלגול] י"ל נגד לחייו קוראו לגלגל ולאפוקי לירד לחייו או י"ל דגלגול היינו דברים רכים לא בכח ובן ה' מגלגל עמו בלימוד מעט ומבן ו' מגלגל עמו בלימוד הרבה לא בקושי ובחוזק רק מכריחו בדברים רכים ללמוד הרבה [וא"כ גם ספי לי' היינו גלגול בדברים רכים אלא שהוא הרבות הלימוד].
[5] ע"ח (שער כט פרק ג מ"ב): האדם התחתון אינו יכול להעלות נשמתו בסוד מ"ן רק אחר היותו בן י"ג שנה ויום א'… אמנם נשמת האדם קודם שיגיע אל יסוד העליון אשר שם הוא מקום העלאת מ"ן או מ"ד פוגע בג' קליפות הערלה בסוד שלש שנים יהיה לכם ערלים ונשלם להעלותן בסוד ג' שנים שהם עד שנת י"ב ויום אחד ואח"כ בשנת י"ג אז עולה אל היסוד עצמו ואז כל פריו קדש הלולים …