מנחם וולף, יועץ חינוכי וזוגי ומנחה הורים
הרבה הורים מכירים את זה. הילד מספר שלא טוב לו עם החברים בכיתה, ומשהו בפנים מוצף בעוצמה שקשה לתאר. פגשתי את הרגע הזה פעמים רבות, ואחד המקרים שנשאר איתי הוא של אבא שסיפר לי על ערב אחד בבית.
זה קרה כשהוא כבר כיבה את האור. שמוליק, בן תשע, שכב עם הפנים לקיר, ואחרי כמה שניות אמר בשקט: "אני לא רוצה ללכת מחר לתלמוד תורה. וגם לא אחרי זה."
האבא התיישב על קצה המיטה. "למה? מה קרה?"
"לא טוב לי בכיתה."
לאט, בחושך, יצא הסיפור. בהפסקה ילד מהכיתה חטף לו את הבקבוק החדש, זה שקיבל ליום ההולדת, וזרק אותו במדרגות מול כולם. הבקבוק נסדק. כמה ילדים צחקו. "ומה עשית?" שאל האבא. "כלום. הרמתי אותו והלכתי."
ואז, כמעט בלי קול: "תמיד יש מישהו. פעם לוקחים לי את הכדור, פעם דוחפים אותי בתור. עכשיו זה."
"ידעתי שאני צריך להיות רגוע," אמר לי האבא. "אבל משהו בי פשוט נשבר. אמרתי לו שאסור להיות פראייר. שבפעם הבאה הוא מחזיר, ושיהיה גבר." הוא שתק רגע. "הוא אמר 'בסדר', וזהו. לא הרבה מעבר לזה. והרגשתי שהוא לא יעשה את זה. שהוא פשוט לא יודע להגן על עצמו, וזה משגע אותי."
יש משפט שהורים מצטטים לפעמים, שהורה מאושר רק כמו הילד הכי פחות מאושר שלו. כשהילד אומר "לא טוב לי", הכאב שלנו הוא בשבילו, אמיתי וחד. אבל באותו רגע אנחנו גם חווים את הסיפור מחדש, דרך העיניים שלנו. מי שעמד פעם בעצמו בצד החצר בזמן שאחרים צחקו, שומע בסיפור של הבן את כל מה שהוא הרגיש אז.
ייתכן ששמוליק הרגיש משהו אחר. אולי בעיקר עצוב לו על הבקבוק החדש, ואולי הוא בכלל שלם עם זה שלא נגרר לריב. את הפירוש שלנו לסיפור אנחנו בונים הרבה פעמים מהחוויות שלנו, ומשם מגיעה גם התגובה.
ומתוך הכאב הזה אנחנו קופצים. יש מי שקופץ ל"תחזיר לו", ויש מי שמרים טלפון למחנך עוד באותו ערב. בשני המקרים אנחנו מנסים לסגור מהר את הכאב שלו, ולפעמים גם את מה שהתעורר בנו.
מה ששמוליק היה צריך באותו לילה זה מישהו שיישאר איתו בתוך מה שהוא מרגיש. ילד שמספר שלא טוב לו נמצא בתוך סערה של עלבון ופחד, ולפעמים גם בושה על זה שלא עשה כלום. כל עוד הסערה לא שקטה, אין לו פנאי לחשוב על הפעם הבאה, ובטח שלא לשמוע הוראות.
לכן המשפט הראשון צריך להיות עליו. "זה נשמע מאוד לא נעים. ועוד הבקבוק החדש שלך. מה הרגשת יותר, בושה או צער? או אולי כעס?" ואז לשבת ולחכות. לפעמים הילד יספר עוד, לפעמים רק ינשום. הוא צריך להרגיש שהבינו אותו, ולדעת שגם מחר בלילה אפשר לספר.
רק אחרי שהוא נרגע, ולפעמים זה לוקח יום או יומיים, אפשר לבדוק בעדינות מה הוא מסוגל לעשות. יש ילדים שיכולים כבר לתרגל בבית משפט אחד בקול ברור, "תחזיר לי את זה." לאחרים זה עוד גדול מדי, ומה שיעזור להם זה לדעת שהמחנך יודע מה קורה ושם עין בהפסקה. ואם אותו ילד פוגע בו שוב ושוב, או שיש מכות, זה כבר סיפור אחר. זו התעללות, והיא דורשת טיפול של המבוגרים, ומהר.
בכל מקרה כדאי ללכת עם הכוח שיש לילד עכשיו. לשתף אותו לפני שמדברים עם הצוות, ולתת לו לבחור את הצעד הבא, גם אם הוא קטן ממה שהיינו רוצים. התקדמות שנכפית עליו נשברת בפעם הראשונה שמישהו דוחף שוב.
ויש עוד דבר שמחזק ילד כזה, אולי יותר מכל תרגול. ילד שיש לו חבר קרוב אחד בכיתה מוגן הרבה יותר. אפשר לשאול ליד מי הוא אוהב לשבת, ולהזמין את הילד הזה אלינו אחר הצהריים.
האבא של שמוליק יצא מהשיחה שלנו עם צעד אחד קטן: לחזור לשבת על קצה המיטה אחרי שמכבים את האור, ולהקשיב לא רק למילים, אלא גם לכוח ולקצב של הבן שלו. הורים שמנסים לשבת כך מספרים לי שהילדים נפתחים יותר וגם מסוגלים לחשוב ולהביא את הפתרון שהם רוצים, שיוציא אותם באמת חזקים מהאירוע.
תחשבו מתי הילד שלכם מספר דברים. אצל הרבה ילדים זה בחושך, בדרך הביתה, או כשאנחנו עסוקים במשהו אחר. נסו להיות שם ברגעים האלה, ולחכות עם העצה עד שהוא מוכן לשמוע אותה. ואם אפשר, שבו עוד כמה דקות על קצה המיטה אחרי שכיביתם את האור.