למה תרמתי לחב"ד קוזומל? • בלוג של מטייל

הבלוגר איתמר שחר ביקר בבית חב״ד קוזומל וכתב על החוויה בבלוג שלו:

למה תרמתי לחב"ד קוזומל?

כן. העברתי עשרה ימים במקסיקו, ובמקום לספר לכם על המראות, הגלים, הטאקוס, האנשים, המוזיקה, הצלילות, היציאות והתובנות – בחרתי לכתוב על בית חב"ד.

חב"ד הם טרף קל לביקורת אינטלקטואלית. ציניקן משכיל כמוני נכנס לסניפים של חב"ד עם התנשאות סמויה, אנתרופולוג בעור של כבש. אני מגיע מוכן לקראת השאלה הראשונה שתופנה אליי ומתלבט עד הרגע האחרון אם לענות "בטח, פעמיים הנחתי" או "וואללה לא מניח אחי (מה תעשה לי?!)". אני מעלעל במדפי הספרים ומחפש אנקדוטות שוביניסטיות, פרימיטיביות או סתם נאיביות כדי לכתוב עליהן בבלוג הבא שלי ולהרגיש צודק. משאספתי מספיק חומר אני מוודא שלא פספסתי איזה אוכל חינם או הנחה שחב"ד יכולים לסדר לי, ואז אני עף משם.

אבל בקוזומל היה אחרת.

הרב דודי כפלין, היום בן 28, הגיע לקוזומל יחד עם הרב שלומי לפני 7 שנים אחרי שהקים בית חב"ד בבוליביה ובגמייקה, מצויד במתנדב או שניים, כריזמה, ואמונה בלתי מתפשרת בצדקת הדרך. באי "לא היה כלום" שפירושו במושגים של חב"ד שאפילו לא היה בית כנסת. כיום, אחרי שבע שנים של עבודה קשה, מתובלות במעברי דירה, תככים בירוקרטיים, טובות, תרומות, והרבה מזל (המכונה בחב"דניקית "השגחה פרטית") – בית חב"ד הוא המקום הכי חם באי. יעקב אבינו עבד שבע שנים בשביל בחורה, הרב דודי עבד שבע שנים בשביל אלוקות. יעקב נדפק וקיבל אישה שהוא לא רצה, אבל בסוף זכה להקים עם. הרב דודי הצליח מעבר לכל ציפייה, ואין לדעת לאילו גדולות ונצורות הוא יזכה בהמשך חייו. האם אני ציני? ממש לא… חב"ד קוזומל הזכירו לי כמה כוח יש לאנשים שמאמינים במשהו ועומדים מאחוריו בכל נפשם ומאודם.

הרב דודי וכל צוות המתנדבים שלו לא מבזבזים רגע ביום. כשעברתי שם בערב, מצאתי את כל צוות המתנדבים עובר קורס מזורז ברטוריקה מפי הרב. כולם האזינו בדריכות, מחברות מאולתרות לפניהם, ושאלו שאלות על מנת להבין כל נקודה לעומקה ולרוחבה. בבוקר ישבתי עם החבר'ה הצעירים לקורנפלקס (אוכל חינם כבר אמרנו) לפני שיצאתי לטיול אופניים ובין הלעיסות קראנו כמה עמודים מדבריו של הרבי. באחד הימים פגשתי את המתנדבים מסתובבים בעיר ומצלמים עוברי אורח כדי ליצור סרטון פרסום לאירוע שהם מארגנים. בשישי ארוחה ענקית. בשבת בבוקר ג'חנון ולימוד. לא היה שם רגע דל או נטול משמעות (בחב"דניקית "אלוקות").

בערב האחרון שלי באי נכנסתי לשיחה פוליטית עם הרב דודי, וגילינו שיש הרבה שאנחנו לא מסכימים לגביו, אבל גם הרבה שכן. משם גלשתי בטבעיות לשיחה על זוגיות (בחב"דניקית "נישואין") עם חני, אשת הרב, בת 20, אם ל-1. חני הפנתה אליי מבט נוקב ושאלה, "אתה, מכיר את עצמך?" השאלה הכתה בי כמו אגרוף בבטן, הייתי המום. ציפיתי לכמה קלישאות דוסיות – מה כבר ילדה בת 20 עם פאה נוכרית יכולה ללמד אותי?! – ופתאום היא באה לי עם שאלה כזאת, ועוד מחכה בקוצר רוח לתשובה. מלמלתי – "אההה… לא יודע… אני עובד על זה. נראה לי." וכמה שניסיתי לרחם עליה ועל חייה בחברה הפטריארכלית והדכאנית, הצלחתי רק להעריץ אותה, ולקנא קצת.

האינטרקציה עם החב"דניקים גרמה לי לחשוב הרבה. כולנו מאמינים בדברים, אבל אנחנו לא באמת עושים עם זה שום דבר. אנחנו מאמינים שאלימות זה רע – כמה שעות ביום אנחנו משקיעים במניעת אלימות? אנחנו מאמינים שצריך לעזור לחלשים ולצמצם פערים חברתיים – כמה מהמרץ שלנו אנחנו משקיעים בזה? אנחנו מאמינים שכולם מושחתים – כמה אנחנו מוכנים להקריב כדי להילחם בשחיתות? בסופו של דבר, כולנו נעדיף לצאת לאכול המבורגר, ללכת לים או לטוס לחו"ל. לעומת זאת, החב"דניקים של קוזומל הזכירו לי שיש אנשים שחיים ב100% לפי מה שהם מאמינים – לענייננו לא ממש משנה במה הם מאמינים – אפשר לכנות אנשים כאלה אידיאליסטים. האידיאלים שלהם קובעים להם איפה הם יחיו, במה הם יעסקו, עם מי הם יתחתנו, מה יהיה סדר יומם, הכל. אנחנו, עונדים את האמונות שלנו כמו תכשיטים – כשהן מתאימות לבגדים או לאירוע. אנחנו מורידים אותן כשאנחנו הולכים לים, וכשעוברים בבידוק בטחוני. אנחנו מחליפים אותן כשהן מתיישנות או יוצאות מהאופנה. אצל האידיאליסטים לעומת זאת, האמונה היא בדם, ואי אפשר להוציא אותה.

זכור לי שבמהלך ויכוח בצבא, אחי לצוות האשים אותי שאני "אידיאליסט מסריח". בעוד החלק השני של ההאשמה בוודאי היה מדויק – היינו חיילי מסלול בשבוע שטח – החלק הראשון היה נגוע בהגזמה פראית, בסה"כ התעקשתי שנשתמש בצלחות רב פעמיות במקום בחד"פ. להיות אידיאליסט זה לא מגניב, אבל מהחב"דניקים של קוזומל למדתי שזה עדיין קיים, ושיש בזה יופי ואמת. אני לא חושב שאנחנו צריכים לכוון להיות אידיאליסטים, הרבה יותר חשוב להיות מגניבים, וריחניים. אבל אם ניקח אפילו רבע מהמרץ וההקרבה של החב"דניקים ונשים אותו מאחורי מה שאנחנו מאמינים בו, אנחנו והסביבה שלנו נהיה במקום הרבה יותר טוב.