10 שאלות ותשובות לקראת ג' תמוז; רבני חב"ד מדברים על הכל

אולי הרבי ניסה להביא את הגאולה, אך לא הצליח, ח"ו?

הגה"ח הרב שלום דובער הלוי וולפא:

פעם התכתבתי עם מנהלו של אחד מחשובי מוסדות החינוך של חב"ד בארץ הקודש, בנושא הצביון שיש לתת לאותו מוסד, מבחינת האמונה בכ"ק אדמו"ר, שהוא הוא מלך המשיח שיבוא ויגאלנו בפועל ממש.

טענתו של המנהל היתה (ואני מצטט ממכתבו): "אין מי שבשם אנ"ש יקרא, שאינו אוהב את הרבי בכל מאודו, והיה רוצה לראות בו את מלך המשיח. אולם ישנם רבים שעושים הבחנה בין שאיפות ומשאלות לב, לבין הכרח מציאותי, וטוענים, שאין הכרח לכך שהרבי הוא מלך המשיח, וזאת הגם שכמובן מקבלים את שיחותיו הקדושות של הרבי במילואם, אלא שמתווכחים על כוונת הדברים".

לא השבתי בזמנו על מכתב זה מחוסר זמן, אך אכתוב את תשובתי מעל גבי שבועון האמונה הטהורה "בית משיח". הדברים יכתבו כאן בקצרה (ובלי פירוט של מראי מקומות), כאשר בכל נקודה שתוזכר אפשר להעמיק ולהרחיב, ותן לחכם ויחכם עוד.

בתחילה יש להוכיח, שגם אלו הטוענים שמדובר רק במשאלת לב (וכוונתם כמובן לומר שג' תמוז הוכיח, שהיתה זאת רק משאלה), הנה באמת גם הם מאמינים בני מאמינים, שהרבי הוא מלך המשיח ואין ולא יהיה בלתו.

שהרי כולנו שמענו את הרבי חוזר פעמים אין ספור, בכתב ובעל פה, על מכתב הבעש"ט הידוע, שביאת המשיח תלויה בהפצת המעיינות חוצה. ואפשר לומר שזוהי עיקר עבודתו הקדושה של הרבי, ליישם ולהביא לפועל פתגם זה, וע"י כך לפעול את התגלות המשיח והגאולה בפועל ממש. ובזה כמובן שאין חולק בליובאוויטש.

ומעתה אשאל שאלה פשוטה: אם ביאת המשיח תלויה בהפצת מעיינות הבעש"ט, הרי ברור שהמשיח עצמו אף הוא עיקר ענינו הפצת מעיינות החסידות. ורבותינו הקדושים לימדונו, שמעיינות הבעש"ט התגלו דוקא בתורת חסידות חב"ד (וכלשון ההסכמה לתניא "וכעת ישמח "ישראל" בהגלות דברי קדשו"). ואם כן בלי ספק שהמשיח יהיה עיקר ענינו לימוד והפצת חסידות חב"ד.

ולאחר שנקלוט היטב את העובדה הזו, נשאל, האם המשיח יהיה חסיד חב"ד או נשיא, ואין ספק שהתשובה היא נשיא כמובן. ואיזה נשיא, אולי אדמו"ר הזקן? הרי על זה יענה כל אחד, בודאי שיהיה זה נשיא דור השביעי! וכפי שהאריך הרבי כבר במאמר הראשון שלו, שדוקא דור השביעי הוא שמביא את הגאולה בפועל ממש. וידועה הערת הרבי (לקוטי שיחות חלק ל"ה עמ' 206) שדוד המלך אינו יכול להיות משיח, כי ע"פ הרמב"ם המשיח הוא רק הנשיא של דור הגאולה.

ועל פי זה איך יתכן לומר שמדובר רק במשאלת לב, וכי ח"ו "אין הכרח לכך שהרבי הוא מלך המשיח"? והרי האומר כן, אינו חולק רק על כך שהרבי הוא המשיח, אלא על כל הענין שביאת המשיח תלויה בהפצת מעיינות הבעש"ט שנתגלו בחסידות חב"ד. אלא אם כן יאמר, שגם זה גופא הוא רק "משאלת לב", ולאחר ג' תמוז צריך לחפש איזו סיסמא אחרת שתביא את המשיח, ולא הפצת המעיינות ח"ו.

ועוד: כמה פעמים אמר הרבי וכתב, שנשיא הדור הוא המשיח, והדגיש (שיחת שמיני עצרת תשמ"ו) שכוונתו למשיח כפשוטו שבא וגואל את עם ישראל מהגלות. והרי גם אלו הכותבים שמדובר ב"משאלת לב", מכל מקום מכתירים גם אחרי ג' תמוז את הרבי בתור "נשיא הדור", ואם כן האם זה גופא אינו מכריח אותם לומר, שהרבי הוא מלך המשיח בפועל ממש?

ומי שכותב היום, שאין הכרח לומר שהרבי הוא המשיח בפועל ממש, שירד בבקשה גם מהתואר "נשיא הדור". אי אפשר לאחוז את החבל בשתי קצותיו.

יש עוד נקודה שלא הכל שמים לב אליה: לפני יו"ד שבט תשי"א, לא הסכים הרבי לקבל את הנשיאות, ואפילו בימים האחרונים לפני יו"ד שבט, התנגד נמרצות למודעה שהכניסו בעיתון אודות ההתוועדות, בה כינו אותו "כ"ק אדמו"ר שליט"א". והנה ברגע שהסכים לקבל את הנשיאות באותה התוועדות, וכבר הכריז שדור השביעי הוא הדור של הגאולה, ונשיא השביעי הוא כמשה רבינו (השביעי לאברהם), שהוא דוקא יביא את הגאולה בפועל ממש, ויוריד השכינה למטה בארץ. ותראו איזה שינוי מהפכני מן הקצה אל הקצה. ברגע שהסכים לקבל את נשיאות חב"ד, לא היסס להודיע שנשיאות דור השביעי היא בעצם נשיאות המשיח.

ואם יבוא היום מישהו ויאמר, שהאמונה שנשיא דור השביעי הוא המשיח, היתה רק משאלת לב, הרי כתוצאה מכך עליו להפסיק בכל עניני המבצעים והפצת היהדות, ולחזור לדרך העבודה של חסידות חב"ד בדורות הקודמים. כיון שכל ענין החידוש של הרבי בענין הירידה לעולם הזה לעבודה שהתבטאה בסיסמת "ופרצת", היתה רק על סמך זה שאנו דור השביעי שתפקידו להוריד את עיקר השכינה למטה בארץ. ואם זוהי רק משאלה, אם כן כל העבודה הזו במשך למעלה מחמישים שנה, היתה בטעות יסודה, בגלל תקוה ומשאלה שהתבררו כלא מציאותיים ח"ו. ועל כן הטוענים כך צריכים להיות כנים עם עצמם, ולהפסיק כל קשר עם הדרך שחידש הרבי בהפצת היהדות עד חוצה שבחוצה.

לא הכרזה חד–פעמית

ומעתה נראה עוד, איך שנקודה זו שהרבי הכריז על עצמו שהוא המשיח, לא היתה רק הכרזה חד פעמית עם קבלת הנשיאות, וגם לא התחדשה מחדש רק בשנים תנש"א ותשנ"ב, אלא כן דיבר תמיד. ולדוגמא נתבונן במאמר הידוע "להבין ענין ספר תורה" תש"ל (בסה"מ מלוקט ח"א), שבסוף המאמר מבאר מפני מה דוקא הרבי הריי"צ נ"ע התחיל לכתוב את ספר התורה הכללי לקבלת פני משיח, ומפני מה דוקא הרבי הוא זה שמסיים את הספר תורה. ומבאר, שמאחר שהרבי הריי"צ הוא משיח, וזהו הרי ענינו של משה "גואל ראשון הוא גואל אחרון", ומשה רבינו כתב את ספר התורה הכללי עבור עם ישראל, על כן הרבי הריי"צ שהוא משיח כתב אף הוא ספר תורה כללי, וזו גם הסיבה שדוקא הרבי סיים אותו. ויעויין שם במאמר את פרטי הביאור בזה.

ורואים כאן שתי נקודות. ראשית, שיו"ד שבט לא הפריע כלל לרבי לומר שהרבי הריי"צ הוא משיח, ושלכן כתב את ספר התורה לקבלת פני משיח. ושנית, שאם יבוא מישהו ויאמר היום, שיו"ד שבט וג' תמוז מוכיחים, שמשאלה נעלית זו לא באה לפועל, הספר תורה לקבלת פני משיח, כשהרבי עצמו אומר במאמר שהטעם שהספר תורה נכתב על ידי חמיו הריי"צ והושלם על ידו, היא מפני שמשיח הוא זה שכותב את הס"ת.

ואל יבואו עתה ויטענו, שמאחר שלרבי היתה נשמת משיח, והיה ראוי להיות משיח וכו', על כן גם זה מספיק לגבי כתיבת הספר תורה. שהרי זהו כל החידוש של הרבי במאמר "באתי לגני", שדורנו זה אינו כמו הדורות הקודמים, כי הם אף שפעלו את הורדת השכינה, אבל רק מרקיע לרקיע ולא למטה בארץ, מה שאין כן הנשיא של דור השביעי, אצלו יהיה הענין בפועל ממש, משיח כפשוטו בארץ הלזו הגשמית, עד שיורגש בכח הפועל בנפעל. ואם כן, הטענה שדברי הרבי נשארו רק בעולם המחשבה והדיבור, היא עצמה סתירה לכל עיקר חידושו, שדור השביעי יביא את הגאולה בפועל ממש למטה מעשרה טפחים.

הרבי לא הביע משאלות, אלא קבע עובדות

ועתה נראה כמה התבטאויות מהשנים האחרונות. ולמשל בעת הנחת אבן הפינה להרחבת בית חיינו 770, שהרבי מסביר בשיחה הידועה אודות "בית רבינו שבבבל", את הרמז בלשון הרמב"ם שהמשיח "בונה מקדש במקומו", שהוא בית מקדש מעט הכללי, שהמשיח בונה עוד בזמן הגלות במקומו בחוץ לארץ. ושם בבית רבינו שבבבל שבנה המשיח במקומו, היינו ב–770 שבגימטריא "בית משיח", שם יתגלה בית המקדש השלישי, ומשם ילך המשיח עם בני ישראל ועם בית המקדש לירושלים.

והאם גם על זה יכול מישהו לומר שמדובר במשאלת לב? הרי הרבי קובע עובדה ש–770 הוא "בית משיח" ושם יתגלה בית המקדש! ואומר שזהו הבית שמשיח בונה במקומו בזמן הגלות. ולמי יכולה להיות החוצפה וההעזה לומר שזה נאמר בתור ברכה או תקוה וכו'?!

ועוד והוא העיקר, שהרבי אומר כמה פעמים, שהמדרש המספר על משיח העומד על גג בית המקדש, ומודיע לישראל "הגיע זמן גאולתכם", זהו גופא מה שהוא עצמו עומד ב–770 (ש"בנה מקדש במקומו"), ומודיע שהנה הנה משיח בא. ואת זה אומר הרבי כעובדה וכביאור על מאמר חז"ל שמשיח עומד על גג בית המקדש (ואפילו מבאר בהגהה ע"פ הלכה, למה נקרא 770 "גג בית המקדש"). והאם גם זה נאמר כמשאלה ותקוה?

הרבי קבע בשיחותיו שמשיח "מנחם שמו", ושהוא אותו "מנחם" שבא לאחר ב' הדורות של "דובער" ו"יוסף יצחק", שביחד הם הר"ת של: "מי"ד הן נגאלין", ושהתגלות מציאותו של המשיח באה ע"י ההכרזה "יחי המלך", ושהתגלותו בפועל היא ע"י שעולה קודם למעלה ומהגשמיות שלו נעשה "אד יעלה מן הארץ" עד רוחו של מלך המשיח, ואז נעשית התחיה כנשמה בגוף וכו' (וראה שיחות ש"פ וירא, חיי שרה, תולדות, תשנ"ב).

ומי נתן לכם רשות לקבוע, שכל הביטויים האלו, הם רק ענין של תקוה, והציווי להכריז "יחי המלך" בכדי לפעול "הקיצו ורננו דוד מלכא משיחא" הוא רק ענין של משאלה?

רבותי! אם אין "הכרח" שהרבי הוא הוא מלך המשיח שיבוא ויגאלנו בפועל ממש, אז גם אין "הכרח" שצריך ללמוד חסידות, ושצריך לעסוק במבצעים, ושאמנם הנה הנה משיח בא, וגם אין "הכרח" שיש ללמוד עניני גאולה ומשיח, ושיש לקרב יהודים, ושיש ללכת למקוה, ולהניח תפילין דר"ת, ולאכול מצה עבודת יד, ולגדל זקן וכו' וכו'. כי לאחר שכביכול הוכח רח"ל, שהתקוה והמשאלה לא מומשו, למה שלא נקרא לכל השלוחים לחזור למקור לקראון הייטס ולכפר חב"ד, לבני ברק וירושלים, לייסד כוללים ולעשות "שטייגען" בלימוד התורה, ולחזור רח"ל לדרכם של בעלי המוסר לפני הבעש"ט, כי הוכח רח"ל שהכל היה רק בבחינת "הכל דיבורים", שהיו טובים בתור תקוה ומשאלה, אבל בעוונותינו הרבים לא התגשמו.

מהקשר שיש לי עם הרבה רבנים ובני תורה בצבור הליטאי והחסידי, ברור לי בלי ספק, שיש להם כבוד יותר לאלו האומרים את דברי הרבי כפשוטם, בלי פלפולי סרק (אף שהם עצמם אינם מחוייבים לסבור כך), מאשר לאלו המתביישים לחזור על שיחות תנש"א ותשנ"ב כפשוטן.

ואם יש כאלו המתרחקים וטוענים שההכרזות והאמונות המשיחיות מרחקים אותם, הרי זה אך ורק בגלל הצחוק שעושים מכך אחינו בשרינו, אבל אם כל חסידי חב"ד היו מאוחדים באותה אמונה פשוטה של "יחי אדוננו", שאיחדה אותנו בשנים תנש"א–תשנ"ג, לא היתה יכולה לנו שום אומה ולשון, והיינו מביאים את התגלות הרבי מלך המשיח זה עידן ועידנים.

ולכן, במקום להתחפר ולהתעסק בכל ההתלהבות, בנסיון להעמיד חסידים מאמינים אל הקיר, ולשאול אותם "מה זה בשבילך ג' תמוז", ולצפות שיאמרו דוקא ביטוי שעליו אומרת הגמרא "כל האומר רבי… ידקר בחרב"! מוטב שיפתחו את השיחות, ויבינו, שמה שמביא את הגאולה, אינו דוקא ההתלהבות מ"צמצום כפשוטו", אלא הקריאה "יחי המלך" המגלה את מציאותו של מלך המשיח, ונותנת לו חיים בגילוי.

אם רק היינו מתאחדים להראות לכל העם עד כמה רק הרבי מלך המשיח הוא הלוחם מלחמות ה', ואין בלתו, הרי אז היתה קריאת "יחי המלך" פורצת ממליוני גרונות בארץ הקודש ובעולם כולו, ומביאה להתגלות שעליה התנבא דוד "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד".

ומכאן הקריאה הנואשת לכל אנ"ש שי': חסידים, תמימים, משפיעים, רבנים, תפסיקו "לדבר" על אחדות, לכו ב"דרך הישרה", הדרך שהתווה לנו הרבי בשיחות "בשורת הגאולה", בואו, הצטרפו לחסידים והתמימים עם ה"שטות דקדושה" של בית משיח. בואו ונחזור לליובאוויטש הטובה והישרה, ליובאוויטש של אהבה, של התלהבות, של דביקות במטרה, של אי התחשבות ב"מה יאמרו".

עם בשורת הגאולה והדרך הישרה האמיתית, נביא כולנו יחד, שכם אחד, את הרבי, שהוא "בהכרח" מלך המשיח ואין ולא יהיה בלתו, ונושיע את עם ישראל!

האם אנחנו מתעלמים ממה שקרה בג' תמוז תשנ"ד?

הגה"ח הרב יוסף העכט: 

אף אחד לא מתעלם. כולם מבינים שבג' תמוז תשנ"ד אירע העלם והסתר גדול, ולמרבה הצער והכאב איננו רואים ושומעים את הרבי. אבל, יחד עם זאת, אצל חסידים מסתכלים על אירועים כאלה באופן אחר לחלוטין מהראייה של ה'עולם'.

תמיד היו דברים שהיו מונחים בפשטות אצל חסידים, ואילו אצל יהודים שלא זכו להיות חסידים – ואפילו יהודים החרדים ויראים לדבר ה' – היה זה בבחינת חידוש. הם לא יכלו לעכל זאת; הם הסתכלו על אותם דברים כדברים חסרי הגיון שלא התקבלו על הדעת. זה התבטא באין ספור פרטים, הן בתפילה, הן בלימוד והן בשאר ענייני עבודת ה'. תמיד היו שתי גישות שונות: גישה של חסיד וגישה של מי שלא זכה להיות חסיד.

מה גרם לשני יהודים, ששניהם לומדים בדיוק אותה תורה, ושומרים על אותן מצוות; לשניהם יש אמונה באותו בורא עולם, ובכל זאת, אצל החסיד מונחים בפשטות עניינים שאצל חברו הם מופרכים לגמרי? מה מביא לשינוי הקוטבי הזה?

מסתבר שלחסיד יש מניע מיוחד שגורם לו לחשוב סוג חשיבה שסתם אדם לא מכיר, לחסיד יש את הרבי! הרבי מקנה לחסיד הסתכלות ששייכת לרמה אחרת לגמרי, בכלל לא אותה רמה שמכיר אדם שחי כאן בעולם הזה נטו; זו הסתכלות זכה וטהורה, הסתכלות איך שהדברים נראים מצד אמיתת העניינים.

לכן, מי שמעולם לא טעם מה זה רבי, מה זה אלוקות, ולא יודע מה תפקידו של הרבי בעולם – עשוי לטעות ולהסתכל על ג' תמוז תשנ"ד כמו יו"ד שבט תש"י, יום ההילולא של הרבי הריי"צ.

אבל אנחנו, שכן זכינו לטעום טעם של אמת, שזכינו להיות מלגיון של מלך – מאתנו דורשים הסתכלות אחרת לגמרי על הדברים. לא הסתכלות של שכל לבד, אלא הסתכלות אמיתית, הסתכלות של רבי.

אנחנו, שהתחנכנו בדור השביעי, ששמענו את כל השיחות את כל המאמרים, וקיבלנו מהרבי את הגישה האמיתית – אנחנו חייבים לדעת שהרבי הוא לא 'עוד צדיק', וג' תמוז זה לא יום של הסתלקות עם תארים וכו'.

לאורך השנים הדגיש הרבי בשיחותיו, שתפקידו הוא לגאול את עם ישראל כפשוטו. לבנות מקדש במקומו ולקבץ נדחי ישראל. זה מה שהרבי רוצה, פועל ומשתדל במסירות נפש יומם ולילה. ממילא, כל עוד לא באה הגאולה, לא הושלם תפקידו של הרבי, והרבי ממשיך את הנשיאות באותה עוצמה, באותו אופן, ללא שום שינוי.

ביו"ד שבט, הרבי הריי"צ סיים את תפקידו להוריד את פנימיות השכינה אל הרקיע הראשון, ומכיוון שכך – זרח השמש ובא השמש, ואין מלכות נוגעת בחברתה. החל דור חדש עם עבודה חדשה. הרבי אמר ברור שהעבודה שלו, של נשיא הדור השביעי, היא להוריד את פנימיות השכינה למטה בארץ ולהביא את הגאולה בפועל ממש. ולכן, כל עוד זה לא קרה, ברור שהרבי לא סיים חלילה את תפקידו, וממילא הוא ממשיך להיות נשיא הדור השביעי במלוא התוקף ובאופן נצחי. למרות שאנחנו לא רואים את כל הדברים בעיניים הגשמיות שלנו.

לכן, למרות ההעלם וההסתר – ברור לכל חסיד שג' תמוז אינו יו"ד שבט ולא ב' ניסן.

מצד אחד אנחנו מאמינים שהרבי ממשיך, ומצד שני זהו יום של העלם והסתר… באיזו תחושה מסתובבים ביום כזה?

מחד – צריך להיות צער איום ונורא, זעזוע עמוק, על ההעלם וההסתר מהעיניים והאזנים הגשמיות. ביום כזה, באופן טבעי, מתעוררים געגועים עמוקים לראות ולשמוע את הרבי.

אולם מאידך – אסור שהגעגועים יביאו אותנו לעצבות ובכי. זה לא מה שהרבי רוצה. ביום כזה, הרצון של הרבי מאיתנו הוא, להתחזק באמונה וביטחון, ולהיות בשמחה. לצד הכאב הגדול, יש לנו בהחלט סיבות טובות להיות בשמחה – על שזכינו להיות החיילים של דור השביעי, שהרבי נותן לנו את הכוחות הדרושים כדי שבסופו של דבר נמלא את המשימה להבאת הגאולה. ומעל הכל – תחושת ביטחון וודאית, שאנחנו בהחלט נזכה לראות את זה! וכדי להגיע לזה, צריכים להתבונן. להתבונן בכך שבמשך אלפי שנים היו מליוני נשמות של יהודים שעבדו להבאת הגאולה, אבל הם לא זכו להביא את הגאולה בפועל. ואילו אנחנו אלו שנביא את הגאולה בפועל ממש. המחשבה על כך מרוממת מאוד, ומביאה את האדם לשמחה פנימית.

במהלך השנים דיבר הרבי על מהותו של יום ג' תמוז, וקבע כי יום זה הוא "אתחלתא דגאולה". האם לאחר ג' תמוז תשנ"ד עדיין אפשר להסתכל על יום זה כ"אתחלתא דגאולה"?

ברור שדבריו של הרבי לא משתנים, ומכיוון שהרבי הגדיר כך את היום, בוודאי שזהו דבר נצחי. בג' תמוז הייתה התחלת הגאולה של הרבי הריי"צ, וזאת מציאות שקיימת גם היום.

ואולי יש לומר: מעצם העובדה שהרבי הגדיר את יום ג' תמוז כאתחלתא דגאולה – אנו יכולים לשאוב עידוד רב למצבנו העכשווי. בזמן המאסר של הרבי הריי"צ היה נראה שג' תמוז הוא חלק משלבי המאסר והגלות, אבל אחר–כך התגלה שזה היה שלב ראשון בגאולה של י"ב תמוז. מכיוון שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ובפרט מה שקורה עם נשיא הדור, הרי יש משמעות חזקה לעובדה שההסתר הנוכחי החל דווקא בג' תמוז – שנתחזק ונתעורר באמונה, שבסופו של דבר יתברר כיצד גם מה שאירע בג' תמוז תשנ"ד, הוא חלק מתהליך הגאולה.

כאמור, גם היום אנחנו יודעים כבר שאור היחידה ואור החסידות נמשך ופועל, והרבי פועל כמו לפני ג' תמוז. אבל בקרוב ממש נזכה לגאולה האמיתית והשלימה, ואז אולי נבין מה היו העלמות והסתרים. או שנבין, או שלא נבין…

למה לא נוהגים מנהגי הילולא בג' תמוז?

הגה"ח הרב יוסף יצחק וילשאנסקי:

זה לא סוד, שרבים רבים אינם מקבלים את ג' תמוז כיום מקביל ליו"ד שבט מבחינת ההנהגות השונות בו. ברצוני להבהיר, שהשאלה מתייחסת לבחורים ואברכים יקרים, המקפידים על דקדוקי הלכה קלה כבחמורה, שומרים מכל משמר על כל הוראה של הרבי, וכמו כן יש להם "עשה לך רב". ובכל זאת הנהגתם היא באופן האמור – מה הרקע לעמדה זו?

בשנים הראשונות לאחר ג' תמוז, נשאלו בפירוש כמה רבנים מורי הוראה, וכמו כן היו תלמידים בישיבה בנים ונכדים של חשובי רבני חב"ד, וכולם אמרו שאין שום חובה הלכתית לנהוג ביום הזה במנהגים הקשורים בימי הילולא. כך שגם מבחינת רבנים מורי הוראה בחב"ד, הרי מבחינה הלכתית – אין כאן שום שאלה בכלל. כמו כן יצא אז פסק של ששה רבנים שלא לכתוב על הרבי את התארים הידועים. ואין שום פסק דין הלכתי אחר לגבי כל הדברים שהזכרתי.

השאלה היא מבחינת "הנהגה חב"דית" – מכיוון שהרבי קבע לנהוג כך ביו"ד שבט, מדוע לא לאמץ מנהגים אלו לגבי ג' תמוז. אם זו השאלה, אז בהחלט צריך לבחון את השיחות של הרבי, ולראות האם עולה מהם ההלכה החסידית שג' תמוז אמור להיות מקביל ליו"ד שבט. ובכן:

יש שורה שלימה של שיחות שהרבי דיבר, ובשעתן היו "מדרש פליאה", ואחר כך ראו בהם יותר מרמז למצב שנוצר לאחר ג' תמוז, בבחינת "לא ידע אדם איך שיהיו עד שיהיו". הכוונה לשיחות על כך שבנשיא הדור התשיעי לא יהיה הסתלקות על דרך כמו שהיה ביו"ד שבט, על חיים נצחיים ללא הפסק בינתיים, על יעקב אבינו לא מת ועוד ועוד. הרבי מדבר ומדפיס את כל השיחות הללו, ואחר כך מתרחש ג' תמוז – מה חסיד אמור להבין? הרגש החסידי–הטבעי שלו הוא, להתאים את הנהגתו למה שעולה בבירור מכל השיחות הללו.

כשנתקלים במציאות מסויימת, המתחברת באופן מובהק לריבוי שיחות וביטויים שהרבי בחר להשמיע דווקא בשנים האחרונות, מונח בפשטות אצל חסיד שהרבי "האָט באַוואָרענט", ווידא והבהיר מראש את ההתייחסות הנכונה למציאות שתיווצר. ואם בכל זאת הוא חש בסתירה בין דברים שהוא רואה בשיחות לבין המציאות, גם זה טבעי וברור שהוא משייך את המקורות שהוא למד בענייני גאולה ומשיח למצב הנוכחי – כגון הרש"י בסוף דניאל שמדבר על כך שמשיח נגלה ונכסה. את זה אמנם הוא לא ראה כתוב בתוך השיחה, אבל מכיוון שברור אצלו שכל דברי הרבי אמת, ממילא הוא מוצא כבר את האותיות הנכונות להסביר את זה גם בשכל ובכלים תורניים.

סיפר אחד מאנ"ש בצפת, שפעם אחת התווכח עם מישהו על הנושא הזה, ואז אמר לו: תשמע, בוא נסכם קודם כל על מה אנחנו כן מסכימים – על סיפור הגמרא שר' יהודה הנשיא שהיה בא בגופו כל ערב שבת אתה מסכים? ההוא החל לגמגם, ובכך הסתיים הדיון.

כל הנפנוף ב"הלכה" וכדומה, הוא לא במקומו. אין כאן שום בעיה הלכתית, אלא שאלה איך אנחנו עושים מה שהרבי אומר. לגבי כל מה שהרבי אמר – הן לגבי הרבי הריי"צ, והן בשיחות נוספות בהם התבטא באופן יותר מרחיק לכת – אין שום טעם להתווכח. אפילו דברים שהרבי לא הזכיר בפירוש, אך יש להם מקורות תורניים ברורים, וכל ה"חידוש" הוא שמשייכים אותם למצב הנוכחי על סמך המבואר בשיחות, הרי עם היות שאי אפשר לומר "כזה ראה וקדש", אבל ברור שלא ניתן לומר שהם "נגד הלכה" חלילה.

ואחרי כל המקורות והשיחות, הרי גם אם נשארו קושיות – מקושיות לא מתים! אנחנו לא מתפעלים מקושיות, הדברים של הרבי שרירים וקיימים, גם אם לא הצלחת ליישב כל דבר. ובטח שלא עושים פעולה הפכית בגלל שיש קושיא.

במילים פשוטות: הרבי חי בשבילי, מה פתאום שאעשה עליו יארצייט?!…

יש הרבה מה להאריך בזה, ובוודאי שהרבי מקבל כל מי שעושה את מה שעושה בתמימות כי כך לימדו אותו, ובלבד שיכוון ליבו לשמים. אבל פשוט שלא תיתכן שום טענה על אלו שלוקחים את דברי הרבי כפשוטם. כל ה"קושיות" הם לא יותר מאשר ניסיון לעקם את הכתובים בצורה מבהילה. רואים שיחה של הרבי על "יעקב אבינו לא מת", והרבי מדבר שגם כאשר יש דרישות הלכתיות מסויימות לפי מראה העיניים, עדיין יש מציאות שהתורה קובעת והיא האמת. כל אחד שלומד את השיחה מבין כי החידוש שהרבי רוצה לומר בסוגיא הוא, אדרבה, לדעת רש"י, ש"לא מת" גם בגופו. וזה כל ה"אויפטו" של השיחה. אז מניפים את האצבע בשביל מה? כדי להוציא את ההיפך מהחידוש של הרבי בעניין.

כדי לסיים בדבר טוב: יש מנהג חשוב ויפה שעוררו עליו, והוא לימוד מאמר "ואתה תצוה", המאמר האחרון שהרבי חילק ומדבר כולו על הציפיה והתשוקה לגאולה. שים לב לדבר מעניין: הרבי מדבר שפרשת ואתה תצוה היא הפרשה היחידה בתורה מאז לידת משה ששמו לא נזכר; אבל דווקא שם יש את ה"ואתה", העצמיות של משה. ואת זה הרבי מחלק לפני כ"ז אד"ר – והרמז ברור: גם כאשר לא רואים את משה בגילוי, בכל זאת "ואתה תצוה", הוא המקשר והמחבר!

האם ג' תמוז הוא 'חג הגאולה' – גם לאחר תשנ"ד?

הרה"ח הרב שלום יעקב חזן:

כאשר מגיע התאריך ג' תמוז, ואנו מתחבטים איך להתייחס ליום הזה, ומה משמעותו, הרי ראשית כל – "אסתכל באורייתא", עלינו להסתכל ולעיין בתורתו של הרבי מלך המשיח וללמוד איך מתייחס הרבי ליום זה.

בהתוועדות ש"פ קרח ג' תמוז תשי"ח (לקו"ש ח"ד ע' 3141) התייחס הרבי לראשונה לגאולה בג' תמוז, וביאר מהו הטעם שהרבי הריי"צ לא קבע את ג' תמוז ליום–טוב; אבל הרבי קובע: ש"התקשרות חסידים לרבי הנשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא . . . ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' תמוז".

ויומתק יותר על–פי המבואר בשיחת ש"פ חוקת תשמ"א (לקו"ש חל"ג ע' 136), "מכיון ש"נשיא הדור הוא ככל הדור" הרי גם עניניו הכי נעלים של הנשיא . . ואינם בערך לאנשי הדור, הרי מכיון שגם הם חלק ממציאות הנשיא (הנשיא הוא הכל), הרי הם פועלים ונמשכים באנשי הדור".

במשך השנים שלאחרי זה ביאר הרבי את מהות הגאולה של ג' תמוז, אשר למרות שבשנת תרפ"ז לא ידעו עדיין שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה – שהרי הוכרח לעזוב את מקומו ולנסוע לעיר גלותו – אבל אף על פי כן, כלפי שמיא גליא שהיציאה מבית האסורים היא התחלת הגאולה. ולכן לאחרי שנתברר הדבר, הרי הבירור הוא לא רק מכאן ולהבא, דהיינו לאחרי שנקבע חג הגאולה י"ב תמוז בשנה הבאה, אזי ההתחלה היא בג' תמוז; אלא עוד זאת שכן הוא גם למפרע, גם בנוגע לשנת תרפ"ז!

ולכן גם העבודה דג' תמוז מידי שנה בשנה צריכה להיות באופן המתאים לאתחלתא דגאולה. ולא עוד, אלא שיש להוסיף בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, שהרי "מעלין בקודש"!

ואומר הרבי בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז, תשמ"ה – שאם יבוא מישהו וישאל: מדוע דורשים ממנו להתחיל בעניני הגאולה בג' תמוז – בה בשעה שבג' תמוז בפעם הראשונה לא הי' ברור עדיין (אפילו אצל בעל הגאולה עצמו) שזהו ענין של אתחלתא דגאולה?! כיצד תובעים ממנו ענין שלא הי' עדיין בפעם הראשונה!…

והמענה לזה – כאמור – שלאחרי שנתברר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג' תמוז דשנה ההיא.

האם הקביעה של הרבי התבטלה בתשנ"ד?

כאן מגיעה השאלה – כיצד להתייחס לג' תמוז תשנ"ד?

והמענה על זה פשוט: האם אפשר הדבר שהמאורע דג' תמוז תשנ"ד יבטל את כל מה שהרבי בעצמו קבע במשך עשרות בשנים ליום של גאולה?!

בכלל, יש להבין למה הרבי מתפלפל כעת, עשרות שנים לאחר הגאולה, אודות ג' תמוז ואיך צריכה להיות ההתייחסות שלנו ליום זה – לכאורה, כל השקלא וטריא התאימה לימים שבין ג' וי"ב תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ היה עדיין במקום גלותו בקוסטרומה ולא ידעו כיצד העניין יתפתח, אבל לאחרי י"ב תמוז תרפ"ז כשנתברר לעין כל שיום זה הוא אתחלתא דגאולה – מה בכלל הדיון האם על חסידים לחוג את ג' תמוז, הרי פשוט שחסידים צריכים לחגוג, למרות שהרבי הריי"צ לא קבעו ליום של גאולה, מהטעמים שהרבי ביאר בשיחות.

אך יש לומר בדרך אפשר, אשר כל השקלא וטריא של הרבי במשך השנים אודות מהותו של ג' תמוז – הוא כעין הכנה ותרופה למאורע של ג' תמוז תשנ"ד, אשר למרות ההעלם והסתר דיום זה, הרי במהותו הוא יום של גאולה, ולמרות שהוא נראה כהעלם, מורה לנו הרבי את הלימוד מג' תמוז תרפ"ז, שלמרות שבפעם הראשון הי' נראה כגלות, הרי נתברר הדבר שהוא אתחלתא דגאולה!

ועל דרך זה צריך להיות היחס לג' תמוז תשנ"ד. וכפי שהרבי מבאר בארוכה (לקוטי שיחות חלק יח ע' 308 ואילך), אודות ניגוד הענינים בחודש תמוז: שבמשך כל הדורות הי' חודש של חורבן וימי בין המצרים, ובחודש זה הייתה הגאולה די"ב תמוז! והרבי מבאר שבעקבתא דמשיחא, כהתנוצצות מהגאולה העתידה, נתגלה הפנימיות דחודש זה – גאולה, באמצעות גאולת י"ב תמוז.

וג' תמוז הוא השלב הראשון בגאולה, יום של הצלה וישועה, ובמובן מסויים – יותר אפילו מהגאולה מי"ב תמוז, כיוון שהוא הי' התחלת הגאולה!

הרבי מעיר שם, כי בדומה לכך שיום א' דחג הפסח – התחלת גאולת מצרים – חל תמיד באותו יום בשבוע בו חל תשעה באב, שעניין הפסח הוא להפוך את ענין תשעה באב באופן של מקדים רפואה למכה, על דרך זה הוא בנוגע לג' תמוז, שחל לעולם ביום בשבוע שחל יום א' דחג הפסח וי"ז בתמוז, דהיינו שגם ג' תמוז מגלה הפנימיות דצום י"ז תמוז שהוא ענין של גאולה!

ומודגש הענין ביותר, בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ח (סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 505), שההליכה לגלות בג' תמוז, אינה בבחינת ירידה צורך עליה, אלא יתירה מזה שהירידה עצמה היא התחלת העליה.

וממשיך שם, ש"מזה מובן העילוי המיוחד דג' תמוז בזה לגבי י"ב–י"ג תמוז – שרואים בגלוי שענין של גלות (הוכרחתי לצאת בגולה) הוא באמת התחלה של גאולה". ועיי"ש בארוכה.

ועל משקל דברי הרבי במאמרו "ואתה תצוה" – המאמר האחרון אותו חילק בידו הק' לכל אחד ואחד, ואין חולק על שייכותו המיוחדת לזמננו – בנוגע לאדמו"ר הריי"צ ש"הוא פסק על עצמו", הרי בהתאם לשיחות הרבי על מהותו של ג' תמוז, ברור הדבר שמכיוון והרבי בעצמו קבע את היום ליום של גאולה – דבר זה הוא נצחי לעולם ועד!

בג' תמוז תרפ"ז לא היה ביטחון בגאולה. בג' תמוז תשנ"ד יש ביטחון בגאולה

בג' תמוז תרפ"ז, כאשר הרבי הריי"צ נשלח לגלות, גם אצל הרבי הריי"צ בעצמו לא הי' ברור אם הוא התחלה של גאולה או התחלה של גלות – כמבואר בארוכה בשיחת ש"פ קרח, ג' תמוז תשמ"ה שלא זו בלבד שבדבריו של הרבי הריי"צ לא נשמעה נימה של שמחה ונצחון של גאולה, אלא אדרבה, בתוכן דבריו מודגש הענין הבלתי רצוי שבנסיעה זו, ועד שקורא זאת בשם גלות, "לא מרצוננו גלינו . . רק גופותינו נמסרו בגלות ובשעבוד מלכיות". ומובן שכאשר נשיא בישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים"!

דהיינו למרות שלא הייתה הבטחה ברורה של הרבי הריי"צ בקשר לג' תמוז תרפ"ז, עם כל זה לאחרי שנתברר הדבר שג' תמוז הוא אתחלתא דגאולה, פועל הדבר גם למפרע, וחסידים צריכים לחגוג את ג' תמוז ומידי שנה בהוספה ביתר שאת וביתר עז.

על אחת כמה וכמה בדורנו כאשר הרבי אמר ברור שדור התשיעי עובר לחיים נצחיים, והבטיח וניבא את בשורת הגאולה, ופירסם והורה לפרסם את בשורת הגאולה ואת זהות הגואל – הרי בזה הקדים הרבי רפואה למאורע, והורה לנו ברור איך להתייחס ליום ג' תמוז תשנ"ד, אשר עלינו לחגוג את היום כיום של אתחלתא ושלב בגאולה, ו"מובן שכאשר נשיא ישראל נותן שם מסויים, הרי זה בתכלית הדיוק, ובפרט כשמכריז זאת ברבים, שאז מהוה הדבר הוראה לרבים" (התוועדויות תשמ"ה ע' 2360)!

"והקס"ד [= והקא סלקא דעתך] אולי כתב רק לפנים (היינו טפשות – והאומר כך: זהו חה"ש [= חילול השם] הכי גדול ועד כ"כ [= כדי כך] – שהאומר כך (במזיד) צ"ל ברמ"ח ר"ל [= צריך להיות בחרם רחמנא ליצלן]"! (ממענה הרבי בעת משפט הספרים בשנת תשמ"ה–ו).

וחגיגת יום זה צריכה להיות, כמפורש בשיחת מוצש"ק קרח, ג' תמוז, תשל"ח, שהגאולה דג' תמוז היא גם הקדמה והתחלה לגאולה האמיתית והשלימה!

בתרפ"ז היה מנגד. בתשנ"ד זהו רק ניסיון

הדבר ברור עוד יותר לאור שיחות הרבי על ההבדל בין תקופת ומאסר הרבי הריי"צ בתרפ"ז למצב בדורנו.

הרבי מבאר בארוכה (לקו"ש חכ"ח ע' 149 ואילך) כי במאמר "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" שאמר הרבי הריי"צ כאשר קיבל את בשורת הגאולה – רצה להבהיר כמה ענינים בנוגע למאסרו וגאולתו. בחלק השני של הפסוק רצה הרבי הריי"צ להבהיר, אשר למרות שסבל משונאיו שאסרוהו, הדבר לא הביא אצלו רגש של נקמה כלפיהם, אלא בקשתו היא "יתמו חטאים ולא חוטאים" שיעשו תשובה! כלומר מדובר במציאות של מנגד, אלא שהרבי הריי"צ מתפלל עליהם שיחזרו בתשובה.

וזה הי' החידוש שבהנס דג' תמוז (וי"ב תמוז), שגם המנגדים גופא – על–ידי הניצוצות שבהנסיונות – הוכרחו לסייע בהשחרור והגאולה (לקו"ש ח"ח ע' 121 הערה 46).

ולכן לא בא הנס בבת אחת, אלא שהתחלק לשלבים בדרך הטבע  – בהתאם למצב הצד שכנגד, שהם מצד מצבם ("טבעם") יגיעו להכרה שצריכים לשחררו (שיחת ש"פ קרח תנש"א סעיף ז).

אבל בדורנו, דור השביעי קובע הרבי ברור בשיחת שבת פרשת ויחי תשמ"ז (התוועדויות ע' 255 ואילך) – בהמשך ל'דידן נצח' במשפט הספרים – שמכיוון ונמצאים אנו בימי הגלות האחרונים, לאחר שנשלמו כבר כל הענינים, הרי בהכרח לומר שכאשר יהודי פוגש איזה ענין של מניעה ועיכוב בעניני יהדות, אין זה אלא ענין של נסיון, שהנסיון הוא על–ידי דבר שאין בו מציאות כלל, וכל עניינו אינו אלא לפעול נס והרמה, על–ידי–זה שמראים שלא מתפעלים ממנו כלל, שאז, מתגלה האמת שאין בו מציאות כלל, כי אם לפעול נס והרמה.

וממשיך הרבי שם:  המאורע דנסיון – אין לו מציאות כלל, כאמור, ומכיוון שכן הרי הדיבור אודותיו הוא בדבר שאין בו ממש, ובמילא ללא כל תועלת, ואדרבה – על–ידי–זה שמדבר אודותיו ומחשיבו למציאות, מבלבל את עצמו והיצר–הרע שלו.

ולאידך ענין הנס וההרמה – הוא הוא המציאות האמיתית, הכוונה והתכלית דהנסיון, כאמור, שעל–ידי–זה יתוסף עוד יותר בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ועל פי זה בנוגע לענייננו:

כל המאורעות שבשנים אלו ובמיוחד המאורע של ג' תמוז תשנ"ד, הוא נסיון שאין בו ממש [ובמובן מסויים, הרי באם נותנים איזה "מציאות" להעלם של ג' תמוז, הרי בדקות נותנים מקום לסברא, כאילו כל עבודת רבותינו נשיאינו ומסירת נפשם, ובמיוחד עבודת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח בהכנת העולם לקבלת פני משיח, חל בהם איזה הפסק ושינוי, וכל זה הי' להבל ולריק!].

הרבי מלמד אותנו שלא כבגאולת י"ב תמוז, שהיה אז מציאות של מנגד – בדורנו אין שום מציאות ונתינת מקום למנגד, אלא נסיון שאין בו ממש. וכאשר מגיע יום ג' תמוז, ענינו הוא ראשית כל – כמבואר באגרות ג' תמוז תש"י – התבוננות ועד לידי מעשה בפועל בחיזוק ההתקשרות לנשיא וראש הדור, ש"על ידו הם כל ההשפעות בגשמיות וברוחניות ועל ידי ההתקשרות אליו קשורים ומיוחדים בשרש ושרש השרש עד למעלה מעלה כו'",

– חיזוק האמונה בדברי משה רבינו שבדורנו, והוספה ביתר שאת בהפצת המעיינות חוצה והפצת בשורת הגאולה והכנת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו.

ובלשונו הק' של הרבי, בשיחת ש"פ קרח תשמ"ח (סעיף ט"ו) הנ"ל: "בכל זה ניתוסף הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת כח, מימי הגאולה, החל מהתחלת הגאולה בג' תמוז – "להוסיף אומץ בהרבצת תורה והחזקת היהדות".

והדגשה יתירה בהנתינת כח – בדברי בעל המאסר והגאולה בג' תמוז "נושאים אנו תפלה להשי"ת – יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השי"ת יהי' עמנו כאשר הי' עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו כו'".

כלומר כשמתעוררת שאלה או ספק כו' האם יש לו הכחות הדרושים למילוי השליחות דהפצת התורה והיהדות – אומרים לו, שג' תמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות כו', מכיון שנשיא דורנו הכריז "יהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו" היינו ש"הגם שאין יכולים להידמות לאבותינו", מכל–מקום, ישנה הבטחה ברורה ש"יהי ה' אלקינו עמנו", ולא עוד, אלא, "כאשר הי' עם אבותינו", ולכן בודאי שניתנו הכחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלימות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת.

מה ההבדל בין הרבי, לשאר הצדיקים עליהם נאמר שלא מתו?

הגה"ח הרב ישראל הלפרין:

רבים מאיתנו, כאשר הם מתבקשים להסביר למקורבים איך ייתכן שהרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים – מצטטים את לשונות הגמרא לגבי יעקב אבינו ואליהו הנביא, או שמביאים ביטויים של אד"ש מה"מ אודות חותנו, הרבי הריי"צ.

אבל, אליבא דאמת, עלינו לדעת שלא הרי חייו הנצחיים של הרבי מלך המשיח שליט"א, כחייהם של הצדיקים עליהם נאמר, בסגנון זה או אחר, שחיים הם גם לאחר הסתלקותם.

בנוגע ליעקב אבינו, אף שנאמר בו "לא מת" (סוטה ד, ב) – הרי יעקב אבינו לא דיבר לפני כן על כך שחייו הגשמיים יימשכו, וגם לאחר מכן יש צורך לדרוש זאת מהמקרא ("מקרא אני דורש"), ועוד ועיקר: היה בו השינוי דגניזה – לא רק מצד ראיית המצרים, אלא גם המציאות האמיתית שהתורה מעידה עליה (שכן ה"מקרא אני דורש" הווה רק לגבי חייו ד"לא מת" ותו לא מידי).

ולכן, הגם שעל–פי תורה "לא מת" מכל–מקום ישנן ה"חסרונות" הנ"ל, ומביא כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א כי שפיר עשו ד"ספדו ספדנייא כו'" ואין סתירה בין חייו הנצחיים לגניזתו וקיום מנהגי האבילות אחריו.

בנוגע לאליהו הנביא, שואל ריש לקיש את ר' יוחנן (מו"ק כו' א) מדוע קרע אלישע הנביא את בגדיו והרי "אליהו חי הוא?", ומשיב לו ר' יוחנן: "כיוון דכתיב 'ולא ראהו עוד' – לגבי דידיה כמת דמי" (ומכאן מקור הדין דאבילות על רבו, ועי' שו"ע יו"ד סי' ש"מ). מה הגדר ש"לא ראהו עוד"? הרי אלישע ידע שאליהו לא מת, וגם בנוסע למקום רחוק אינו רואהו, ואם נסע שלא על מנת לחזור, האם יקרע אחריו וינהג מנהגי אבלות?

אלא ההסבר בזה, בהתאם למובא במלכים ב' ב' יא, על "ויעל אליהו בסערה השמים" ומסביר הרד"ק שם: "ואליהו נעשה רוחני והגוף כלה באש העליונים ושב כל יסוד אל יסודו . . כיון שנעשה רוחני..". ומכיוון ש"לא ראהו עוד" היה קשור עם שינוי גופו מגשמי לרוחני – לכן היה צריך לקרוע וכו'.

זאת אומרת, שלמרות שאליהו הנביא לא מת – הרי חייו הנצחיים אינם בגוף גשמי, וכמובא בחז"ל שהפך למלאך. למרות הנ"ל, עדיין יש סברא שאין צורך לקרוע עליו, אך מסקנת הגמרא שמכיוון שהפך לרוחני ואלישע לא ראהו עוד – הרי לגביו נחשב כמת ונהג בו מנהגי אבלות.

בנוגע לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, הנה ישנם ביטויים נפלאים מכ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א ובפרט בשנים ה'שי"ת–תיש"א, דכל זה אינו אלא נסיון ולעינינו הגשמיות וכו' וכו' וכן בשבח הכינוי לאדמו"ר מוהריי"צ "שליט"א" וכו' (ואין כאן המקום לפרט). אך יחד עם זאת, בריבוי אופנים ומקומות מגדיר כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א את הענין כ"הסתלקות" אמנם מרוממת ביותר עד שהוא נשיא דורנו, וממשיך בחייו גם עתה כאז – ובכל זאת זוהי "הסתלקות", נכתב זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, נהג אבילות וכו'.

וליישב זאת הסביר הרבי מה"מ שליט"א כמה פעמים אודות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ש"נשמתו בי", ועל–דרך חייו הנצחיים של משה רבינו, שנשמתו מלובשת בגוף גשמי תמיד, אלא שהגוף הגשמי מתחלף בכל דור בהגוף של נשיא אותו הדור וכן אצל אדמו"ר מוהריי"צ. לכן מצד אחד הוא נשיא הדור והמשיח היחיד שבדור, ומאידך אחריו יש: "דור השביעי" ו"דור התשיעי" (דהיינו כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א).

ואילו כאן, אצל הרבי מלך המשיח שליט"א, הרי:

א. כ"ק אדמו"ר מה"מ שליט"א הודיע מראש ובמפורש (ולא רק אחר כך ובאופן ד"דרוש"–כביעקב) כי עניינו הוא חיים נצחיים בגוף גשמי (ולא רק רוחני כאליהו). וללא כל שינויים גם לא דגניזה (כיעקב אבינו). וכן כי הוא נשיא האחרון בגלות והראשון לגאולה ללא כל הפסק בינתיים (ולא כבאדמו"ר מוהריי"צ).

ב. כמו–כן הודיע מראש ובמפורש, כי ראיית עינינו בנדון–דידן (ככל מציאות הגאולה בגשמיות העולם) אינה נכונה מטעם חסרון פקיחת העיניים. וכי בכוחנו לפוקחן ולראות את המציאות הגשמית האמיתית הקיימת. (ולא כמציאות העולם ביעקב אבינו שלא רק שלא ידעו, גם לא יכלו לראות).

ג. מכל המורם לעיל ועוד רבות שיש להוסיף, מובן שלא רק שאין כל מקום לכינויי היפך החיים ר"ל ולתארי ג' תמוז בלתי ראויים, אלא שאין כלל להדרש לכל מנהגי אבילות והיפך החיים ר"ל, לא ביום הנ"ל ולא בכל עת אחרת.

ד. אלא אדרבא: הרבי מלך המשיח שליט"א חי וקיים, בגשמיות כפשוטו, בלי שינוי ובלי גניזה ח"ו, ולא נותר לנו אלא לקבל פניו, לפקוח את עינינו הגשמיות ולראותו, מלך ביופיו, גואלנו גאולת עולמים תיכף ומיד ממ"ש!

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

האם השנים שחלפו מאז ג' תמוז לא מחלישות את האמונה?

הגה"ח הרב העשיל גרינברג:

אנשים מחוץ לחב"ד, שהיו בטוחים שזה עניין של זמן עד שחסידי חב"ד יתנתקו ח"ו מהאמונה שהרבי הוא מלך המשיח, אינם מסוגלים להבין כיצד זה שלאחר זמן כה רב שהתעכבה הגאולה, האמונה לא נחלשת במאומה, ואדרבה: הולכת ומתחזקת, וציבור המאמינים הולך וגדל. יש לזה הסבר?

קודם כל, הזמן שחולף מחזק ומעצים את הגעגועים והציפייה להתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח. משום כך, דווקא עם הזמן שחולף, הולכת ומתעצמת התשוקה לראות את מלכנו, ואשר מתבטאת בראש ובראשונה בהוספת פעולות לזירוז הגאולה. רצון ותשוקה זו מתבטאים גם בזעקת "עד מתי" היוצאת מלבו של כל חסיד, שאינו מסוגל לסבול את הגלות האיומה הזאת, והכרזת "יחי אדוננו", הפורצת אף היא כאש להבה מלבו, מתוך אמונה שלימה בדברי הרבי שהכרזה זו ממהרת ומזרזת את ההתגלות השלימה לה כולנו מייחלים.

ובקשר לשאלתך – בהשקפה ראשונה, הצדק אמור היה להיות עם מנבאי השחורות. הזמן, לכאורה, פועל לרעתנו, וכל רגע שעובר, והגאולה מתעכבת, אמור להחליש את האמונה, לגרום להיסוסים וספיקות. דבר אחד הם לא לקחו בחשבון: האמונה, בשרשה, היא למעלה מהשכל, ומשום כך היא אינה כפופה למגבלות השכל, ומסוגלת להתחזק ולהתעצם נגד כל היגיון שכלי.

האמת היא, אם מסתכלים על העניין בשכל אמיתי, אין הבדל בין ג' תמוז השנה לג' תמוז תשנ"ד, ואפילו ג' תמוז תשנ"ב, כי מהרגע שהרבי אמר שהייתה כבר התגלות מציאותו של משיח, והחלה גם התגלותו לעין כל על ידי פעולותיו, ואין שום דבר שמעכב. הרי אפילו רגע אחד אחר–כך, אין שום הסבר הגיוני להמשך הגלות.

הרבי עצמו אמר שאין שום הסברה להמשך הגלות, לאחר שישראל כבר עשו תשובה, וכבר הגיע זמן הגאולה. באחת השיחות הקשות ביותר ששמענו אי–פעם מהרבי, לאחר רציחתה של מרת לאפיין הי"ד, התבטא הרבי ביטויים מבהילים, ותוכן הדברים היה, שהרבי עצמו לא מבין, ואי אפשר להבין מדוע משיח עדיין לא הגיע. זאת אומרת שאי אפשר להבין את הגלות העכשווית, אפילו ברמה הגבוהה ביותר של שכל דקדושה. ואם באדר תשנ"ב לא היה מובן בשכל מדוע התגלות המשיח מתעכבת  הרי אותה קושייה בדיוק הייתה בניסן, באייר וכן הלאה.

לכן, לבוא ולומר שבתשנ"ד אמונת החסידים הייתה הגיונית, אבל לאחר שחלפו כך וכך שנים היא פחות מתקבלת על הדעת  –  זו שטות ממדרגה ראשונה! בנושא זה, גם ההיגיון אומר, שאין הבדל בין יום אחד לעשר שנים!

אותה אמונה על–שכלית, שהעניקה לנו את הכוח להאמין בשנת תשנ"ב, היא שמעניקה לנו את תעצומות הנפש להמשיך ולהאמין גם עכשיו.

ובכל זאת, איך מסבירים את העובדה שחלפו כל כך הרבה שנים מג' תמוז, ועדיין לא זכינו להתגלות הרבי מלך המשיח?

לא מסבירים. חד וחלק. הרבי מעולם לא ביקש מאיתנו להבין מדוע הגאולה מתעכבת. להיפך: הרבי ביקש שנבין שהנה הנה משיח בא, שנבין שהגיע כבר זמן הגאולה, שנבין שמשיח החל כבר בפעולותיו, שנדע שהשולחן כבר ערוך עם הלויתן ושור הבר ויין המשומר, וצריכים רק לפקוח את העינים ולסחוב את הגאולה פנימה.

לכל יהודי יש את כוח הבחירה לנצל את כוח השכל וההבנה לכיוון הנכון. והכיוון שלנו צריך להיות כפי שהרבי רוצה, שיהיה מונח אצלנו בהבנה החלטית וברורה, שהגיע זמן הגאולה, ולכן הגלות היא המציאות התמוהה ולא–מובנת.

בטבענו, אנחנו חושבים בדיוק הפוך, אבל הרבי דורש מאיתנו להתגבר על הטבע, ולפעול על עצמנו שהשכל שלנו, ההבנה שלנו, יהיו חדורים בעניין של משיח, בכך שמשיח צריך להיות כבר כאן, והרבי צריך כבר להתגלות בשלימות. עד שזה יהיה הדבר המובן בשכל, והמציאות הגלותית תהיה מופרכת וחסרת–הבנה.

וזה נראה לך מעשי?

אם הרבי דורש זאת מאיתנו, זה וודאי מעשי, שהרי "איני מבקש אלא לפי כוחן". אמנם, זה קשה מאוד, וכפי שהרבי עצמו התבטא ואמר (ש"פ בלק תנש"א)  ש"למרות ה'שטורעם' שבדבר . . לאחרי ראיית הנפלאות המעידות שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו", רואים שישנו קושי ("עס קומט אן שווער") להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש, עד שיתחילו 'לחיות' בעניני משיח וגאולה".

אך באותה שיחה, מציע הרבי את הדרך להתגבר על הקשיים:  "והעצה לזה על ידי לימוד התורה בעניני משיח וגאולה, כי בכוח התורה . . לשנות את טבע האדם, שגם כאשר מצב הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיוון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי על ידי לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בעניני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש'הנה זה בא'".

הקושי לחיות את הגאולה, נובע מעצם העובדה שאנחנו נמצאים בגלות… גלות, אין פירושה רק שאנו מחוץ לארץ ישראל, אלא בעיקר שנמצאים בגלות פנימית: החשיבה שלנו היא גלותית, המבט שלנו על החיים הוא מזווית ראייה גלותית. בראייה גלותית, הנחות העולם תופסות מקום ראשון, והנחות התורה נמצאות הרחק הרחק, אם בכלל. היציאה מהגלות הפנימית, פירושה: הכרזת מלחמה על הטבע. וזה קשה…

מדוע צריכים לפרסם שהרבי חי וקיים?

הגה"ח הרב שלמה מאיעסקי:

את השאלה הזאת בדיוק שאל אותי יהודי שלא מליובאוויטש, שהזדמן לבית מלון בו נערכה “שבת שכולה משיח" בהרי ניו–יורק ושמע את ההרצאות הפנים–חב"דיות, שכמובן עסקו גם בעניין חייו הנצחיים של הרבי. הוא ניגש אלי, סיפר שיש לו קצת שייכות לליובאוויטש והוא לא מעוניין לקנטר ח"ו, מה שאומרים שהרבי הוא משיח הוא יכול להבין, אבל הוא לגמרי לא מבין למה אנחנו אומרים שהרבי חי.

אמרתי לו שלאחר הסתלקות הרבי הריי"צ – הרבי מלך המשיח עסק ב'קאָך' באמונה שהרבי חי בגשמיות וכל עניין ההסתלקות אינו אלא ניסיון בלבד. הרבי הרבה אז לצטט שלוש גמרות: 'משה רבינו לא מת', ‘יעקב אבינו לא מת' וכל הסיפור של רבי יהודה הנשיא שבא לביתו בכל שבת ועשה קידוש לבני משפחתו והוציא אותם ידי חובת קידוש. מכיוון שאנחנו חסידים של הרבי, עלינו לעסוק ב'קאָך' במה שהרבי עצמו עסק בלהט. ‘אם כך – הוא שאל – מה הבעייה?' אמרתי לו שהבעייה שאנשים לא יודעים את הגמרא. ‘לא לכך התכוונתי – תיקן אותי הלה והמשיך: שאלתי מה הבעייה בליובאוויטש?'…

דיברתי איתו פחות מחמש דקות, אבל כיהודי מאמין הוא הבין שאם הדברים כתובים בגמרא והרבי עסק בכך בלהט – אין שום סיבה שבעולם שהחסידים לא יתנהגו גם הם כך.

יתירה מזו: משיחות הרבי משמע שכדי לפעול את ההתגלות צריך להאמין שהרבי חי, וכל העניין אינו אלא ניסיון, ועצם ההתייחסות לכל העניין כאל ניסיון בלבד – היא זאת שפועלת את גילוי המציאות האמיתית והתגלות הרבי. במילים אחרות כמה שיותר יאמינו שהרבי חי – זה יזרז עוד יותר את ההתגלות לעיני בשר. מכיוון שכאשר אנחנו מדברים על זירוז הגאולה, אנחנו מתכוונים להתגלות הרבי – הרי שהאמונה שהרבי חי קשורה גם לזירוז הגאולה.

מה בעצם ההבדל בין אלה שחיים ב'קאָך' שהרבי חי וקיים, לבין אלה שאינם מתייחסים לנושא זה, הרי כל חסידי חב"ד מאמינים היום שהרבי ממשיך להנהיג אותנו ומשפיע ברכות, ויחד עם זאת ברור לכולם שאיננו רואים את הרבי בעינינו הגשמיות, לא מקבלים דולרים ולא שומעים שיחות?

קודם כל, כפי שאמרתי קודם, עצם העניין – כאשר הרבי עוסק בלהט בעניין מסויים, הרי כל חסיד צריך לעסוק גם הוא באותו עניין, באותו להט שהרבי עוסק בו, אפילו באם אינו מבין למאי הנפקא–מינה.

אבל יותר מכך – האמונה שהרבי חי וקיים משפיעה גם על המעשה בפועל. בשיחות הרבי משנת תש"י מדבר הרבי כמה פעמים על ההבדל בין אלו המאמינים שהרבי נמצא איתנו בגשמיות, לבין הסבורים שהייתה הסתלקות – ובשניים:

א) מי שמאמין שהרבי חי – הרבי משפיע לו את כל ההמשכות כמו רבי חי, שנמצא איתו בגשמיות ממש, ומי שאינו מאמין בכך וסבור שהייתה הסתלקות כפשוטה – הרבי משפיע לו את ההמשכות כפי שהרבי למעלה, והוא למטה…

ב) אצל המאמינים שהרבי חי אין שינויים בעבודת השליחות, מה שאין כן אצל מי שיש חלישות באמונה שהרבי חי יש גם חלישות בעבודת השליחות של הרבי, כי כשלא מאמינים שהרבי חי – מתחילים לעלות סברות ורעיונות וסיבות שלא לקיים את הוראות הרבי, בטענה שהרי יש שינוי בהרבי עצמו, ואם–כן יש מקום לומר שגם הוראותיו אינם רלוונטים היום, והרי הרבי איננו, ח"ו, לומר אם אכן צריך להמשיך, ושב ואל תעשה עדיף.

היום יכולים לראות במוחש: אלה שמאמינים, וחיים עם האמונה שהרבי חי וקיים – עבודת השליחות שלהם לא נשתנתה ולא נחלשת, ואדרבא מתחזקת מיום ליום.

שתי הנקודות הללו נוגעות לא רק לחסידי חב"ד, אלא לכל יהודי. כאשר יהודי שומע שהרבי אומר שצריך להתכונן לביאת המשיח, הרי אם הוא שומע שהרבי חי – גם ההוראה מתקבלת אצלו כהוראה עכשווית. וכאשר הוא מקיים את הוראות הרבי באמונה שהרבי חי וקיים, הרי כמים הפנים לפנים – הוא מקבל את ברכות ועצות הרבי באופנים נפלאים, וכידוע ומפורסם.

אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שעניין זה הוא אחד הדברים הקשים ביותר להסברה. באים לבן אדם מן היישוב ואומרים לו שהמציאות האמיתית שונה לחלוטין ממה שהוא רואה בעיניו הגשמיות. קשה לקבל את זה!

אני מסכים לחלוטין עם אלה שטוענים שזה נושא קשה להסברה, אבל לגמרי לא מסכים עם אלה הטוענים שזהו נושא שאינו ניתן להסברה. הנושא הזה קשה להסברה מסיבה אחת: אנשים בטוחים שזה חידוש של ליובאוויטש משום שהם לא מודעים למקורות הרבים העוסקים בחיי הנצח של צדיקים, והוא ניתן להסברה בקלות: כאשר נציג בפניהם את הגמרות, המדרשים, הראשונים והאחרונים – הם יבינו שלא מדובר בחידוש של ליובאוויטש, אלא באמונה יהודית טהורה וזכה.

כל יהודי מאמין בנצחיות הנשמה. כולם מאמינים גם שצדיקים קרויים חיים גם אחרי מיתתם, ואדמו"ר הזקן מוסיף ומחדש שהצדיקים חיים בעולם הזה הגשמי. רבים יודעים גם שנאמר בגמרא “יעקב אבינו לא מת", רק שחלקם חושבים בטעות שמדובר ב'אגדתא' ונוטים לחשוב שאין הכוונה לפשוטם של דברים. בהרצאות, אני נתקל הרבה פעמים בטענה הזאת, אבל לא כל אחד יכול להחליט על קטע בגמרא שנחשב ל'אגדתא', בגלל שבשכלו הדל אינו מבין. כיצד יודעים מה ‘אגדתא' ומה לא? מסתכלים במפרשים שעל אתר. עיון קל במפרשים מעלה כי הגמרא מתכוונת בדיוק למה שהיא אומרת. רש"י אומר ש"לא מת – אלא חי הוא לעולם" ו"חנטו חנטיא – [כי] סבורים היו שמת", ו"נדמה להם שמת, אבל חי היה"; והרבי בשיחותיו מאריך לבאר כיצד לשיטת רש"י הכוונה לחיים כפשוטו ממש, וכותב ש"היינו שלא מת גם בגוף" [ההדגשה במקור]. גם פירוש הרי"ף בעין יעקב כותב ש"נתבטלו כחות התנועה ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע כאיש שנתעלף ומוטל כאבן שאין לו הופכין, והם לא ידעו כי כל עוד נפשו בו, ולכן חנטוהו וספדוהו ויקברו אותו". גם האלשיך ושאר המפרשים כותבים שחלק מהנשמה נשארה בגוף, או שזה היה כמו התעלפות. מה שברור, שמיתה כפשוטה לא הייתה כאן. בשיחת כ"ף מנחם אב תשל"א שואל הרבי למאי נפקא מינה להלכה אם יעקב מת או לא, ומסביר שם, שמכיוון שהגמרא פסקה שיעקב אבינו לא מת, הרי גופו אינו מטמא!

כך גם בנוגע למשה רבינו. נאמר עליו ‘משה רבינו לא מת', אבל תמיד אפשר לטעון שהכוונה לחיים רוחניים. לכן צריכים לעיין במפרשים, ולראות, לדוגמא, את הרמב"ם שבהקדמה לפירוש המשניות כותב שבז' אדר אירע המאורע אשר לעינינו נראה כאילו משה רבינו מת: "והיה המקרה ההוא אשר קרהו, מוות בעינינו, בשביל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה". ברור מדבריו שלא הייתה כאן מיתה גשמית, אלא רק לעינינו הבשריות.

בנוגע לרבי יהודה הנשיא, הגמרא לא מסתפקת בהגדרה “רבי לא מת" – אלא מביאה סיפור שלם על כך שלאחר הסתלקותו היה מגיע בכל ליל שבת לערוך קידוש לבני ביתו. זה מובא בגליון הש"ס. בספר חסידים מוכיח מכאן שהיה חי ממש בגשמיות, שכן ‘במתים חופשי' ומי שאינו מחוייב במצוות אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. אגב, סיפור זה מובא רבות בשיחותיו של הרבי, שכן זוהי הוכחה הלכתית ברורה שרבי היה חי בגשמיות גם לאחר ההסתלקות.

מקורות פחות נפוצים הם סיפורי הגמרא אודות ר' אחאי ששוחח עם רב נחמן מקברו, ואודות ר' אלעזר שעשרים ושתים שנה לאחר הסתלקותו שכן בעליית ביתו וניהל משם דיני תורה וכו'.

כאשר אנשים שומעים את כל מקורות הגמרא, הראשונים והאחרונים, ובנוסף רואים את שיחותיו של הרבי בהן הוא מקביל בין כל הצדיקים הללו לרבי הריי"צ – הם בהחלט מבינים שגם אצל הרבי מלך המשיח יכול להיות חיים נצחיים גם לאחר המאורע והניסיון של ג' תמוז תשנ"ד.

וכאשר מוסיפים לכך את השיחה של שבת פרשת בא תשנ"ב, בה מבהיר הרבי שדור התשיעי שונה מדור השמיני בכך שאצל נשיא דור התשיעי לא יהיה עניין ההסתלקות כלל וכלל – בהחלט אפשר להבין שמדובר בניסיון לעיני בשר שלנו בלבד!

המקסימום שאדם יכול לומר לאחר שתראה לו את הגמרות – שהוא לא מבין את הגמרא… סיפר לי אחד מידידיי שנסע פעם במטוס וישב לידו חסיד פולין. הלה שאל אותו אם הוא ליובאוויטשער, וכאשר השיב בחיוב שאל אם הוא מאמין שהרבי חי? כאשר השיב גם לכך בחיוב, שאל הלה בתמיהה רבתי: כיצד אתה יכול להאמין בדברים שהם היפך השכל וההיגיון הבריא. החב"דניק אמר לו שהגמרא אומרת ‘יעקב אבינו לא מת', והלה הגיב: אתה יודע מה, גם את זה אני באמת לא מבין… ומה אתה אומר על מה שנאמר ‘משה רבינו לא מת'? שאל החב"דניק, והלה השיב שגם את זה הוא לא מבין. ו'דוד מלך ישראל חי וקיים'? - גם את זה הוא לא מבין. ‘אם כך', סיכם החב"דניק, ‘תעשה רשימה מכל הגמרות והמדרשים שאתה לא מבין, ותוסיף את ליובאוויטש לרשימה. אנחנו בחברה טובה'…

מדוע חשוב כל כך לפרסם שהרבי הוא המלך המשיח?

הגה"ח הרב זלמן נוטיק:

כאשר מפרסמים את בשורת הגאולה – לשם מה צריכים לפרסם את זהותו של הגואל, ולומר שהרבי הוא מלך המשיח?

לפני שנדבר על הצורך בפרסום, יש כאן הנחת יסוד פשוטה, שהרבי הוא מלך המשיח. זאת המציאות, ובכך אנו מאמינים באמונה פשוטה. עצם העובדה שחסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח, ברורה לאור המובא בגמרא ומצוטט רבות בשיחותיו של הרבי, שתלמידיהם של אלו הראויים להיות משיח, היו מצביעים על רבותיהם ואומרים שהם המלך המשיח המקווה. הרבי עצמו, בהתייחסו לרבי הריי"צ, ציטט כמה וכמה פעמים את דברי הגמרא אודות התלמידים שדרשו את שמו של משיח כשם רבם, והסיק ש"אנן נעני' אבתריה", שיוסף שמו ויצחק שמו. משום כך ברור, שכל חסיד חב"ד המשייך עצמו לרבי, אומר ומאמין ש"מנחם שמו".

הנחת יסוד נוספת שחקוקה בנפשו של כל חסיד חב"ד, היא, שצריך לקשר יהודים לנשיא הדור. באגרות קודשו של הרבי, כמו גם בשיחותיו בפרט מהשנים הראשונות לנשיאות, קורא הרבי שלא להסתפק בהפצת המעיינות גרידא, אלא לעשות ככל האפשרי כדי לקשר יהודים לנשיא הדור. באחד המכתבים הידועים, לאנ"ש בפריז, מותח הרבי ביקורת חריפה מאוד על אנ"ש שם שאינם מקשרים יהודים לנשיא הדור.

לאחר שבשנים האחרונות הסביר הרבי כמה וכמה פעמים שנשיא הדור ומשיח זה היינו הך, וכלשון הרגיל בשיחותיו של הרבי "נשיא דורנו משיח שבדורנו" או "נשיא דורנו משיח צדקנו", הרי כאשר רוצים לקשר יהודי לרבי – מקשרים אותו ממילא למלך המשיח.

מעבר לחובה המוטלת על כל אחד מחסידי חב"ד לקשר יהודים נוספים לרבי מלך המשיח – הרי זו זכות נפלאה, הן עבורנו, והן ובמיוחד עבור אותם יהודים שאנחנו מקשרים לרבי: ברגע שיהודי מתקשר לרבי מלך המשיח, הרי הוא מקיים את הוראותיו, וממילא זוכה לשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, הן בגשמיות והן ברוחניות. כפי שאנחנו רואים בעצמנו, שכאשר אנו מקושרים לרבי ופועלים לפי הנחיותיו, אנו רואים הנהגה נפלאה למעלה מהגבלות הטבע.

לאחר הנחות–יסוד אלו, השאלה למה לפרסם היא קצת מוזרה, בלשון המעטה: נניח שיש ברשותך משהו יקר מאוד, שעשוי לחולל שינויים מדהימים לטובת העולם – האם לא תשווק אותו?

יש לנו את הדבר היקר ביותר בעולם, הרבי מלך המשיח, וכל יהודי שנקשר אותו לרבי, נחולל שינוי עצום לטובה בחייו, הן הרוחניים והן הגשמיים. אז מה ההגיון שלא לפרסם את זה בכל מקום?!

כאשר לבן–אדם יש ברשותו משהו שיכול לחולל שינוי לטובה בעולם כולו, והוא אינו מפרסם זאת – הדבר יכול לנבוע משתי סיבות: א. הוא אינו מודע לעוצמה הרבה שהוא מחזיק בידיו. ב. הוא אינו יודע לשווק.

כך גם כאשר תמצא חסיד חב"ד שאינו מפרסם שהרבי הוא מלך המשיח – הרי אחת מהשתים: או שהוא אינו מודע לעוצמת השינוי שהוא יכול לחולל אצל מקורביו כאשר יקשר אותם לרבי מלך המשיח, או שהוא פשוט לא יודע לשווק דברים יקרי–ערך.

ומהי אבן הבוחן לדעת אם אי–הפרסום נובע מאי–הכרה בחשיבות הדבר או מאי–ידיעה בדרכי השיווק? האם אותו חסיד ישן בשקט בלילה, או שמציק לו שעדיין לא הצליח לפרסם לכל מכריו ולקשר אותם לרבי מלך המשיח, ובכך לגאול אותם מהגלות הפנימית בעבודת ה' ולהביא להם שפע ברכה והצלחה.

אם הוא מודע לעוצמת הטובה שהוא יכול להנחיל למקורביו באמצעות קישורם לרבי מלך המשיח, ומציקה לו העובדה שהוא אינו יודע כיצד לפרסם זאת בדרך הנכונה – הרי טבע האדם שכאשר משהו מסויים מציק לו, הוא מחפש פתרון, וכאשר יתייגע, גם הוא ימצא את הדרך הנכונה עבורו לפרסם אודות הרבי מלך המשיח. וכידוע האימרה, שכאשר העניין נוגע הרי אפילו נשים יכולות להמציא סברות עמוקות של תנאים ואמוראים.

מעבר לכל הנ"ל, ולא פחות חשוב: כל יהודי שמקשרים אותו לרבי, מקרב את הגאולה האמיתית והשלימה! הא כיצד? פשוט מאוד: מכיוון שהרבי הוא יחידה הכללית, משיח כפשוטו, הרי כאשר יהודי מתקשר לרבי ומקיים את הוראותיו, בחינת ה'יחידה' שלו באה לידי גילוי, וכאשר יהודי שמתקשר לרבי יודע שהרבי הוא מלך המשיח, ומקיים את הוראותיו בתור מלך המשיח, הרי בכך הוא מקשר את ניצוץ משיח שבו עם משיח הכללי, וידוע שכאשר יהודי מגלה את ניצוץ משיח שבו, הרי זה מזרז את התגלות משיח הכללי בפועל ממש.

איך מסבירים לחוזרים בתשובה, שהרבי הוא מלך המשיח?

הרה"ח הרב שמשון גולדשטיין:

הרבי הריי"צ שאל פעם את אחד החסידים – איך יתכן שבבית הכנסת שבו אתה פועל אנשים הולכים ללא זקן? הלה ענה לרבי, שזה בלתי אפשרי שהם ילכו עם זקן בהתכוונו על הלך הרוח באמריקה באותן שנים. אמר לו הרבי הריי"צ: אבל השאלה היא איך אתה ישן טוב בלילה כאשר הם בלי זקן?! כלומר, אם זה היה נוגע לך, היית לפחות מנסה וכנראה שגם מוצא בסוף את הדרך להעביר את המסר ובסופו של דבר גם היית מצליח.

לפני הכל, צריך לבעור בתוכנו הרצון להעביר את המסר. השאלה היא רק איך להעביר אותו?!

לגבי כל מגוון האנשים, ההשפעה צריכה להיות על בסיס המובא בחסידות, שכדי שההשפעה תהיה באופן המתקבל צריך להיות קודם קירוב באופן כללי מה שנקרא בחסידות, השפעה חיצונית באופן של 'מקיף', ואחר כך השפעה פנימית.

באופן כללי, ניתן לחלק את הציבור לשלושה: סוג אחד – יהודים בעלי השקפה חילונית.

נכנס פעם לבית חב"ד אצלנו בחור קיבוצניק, מאותם אלה שמגרשים מהקיבוץ את החב"דניקים כאשר הם באים לעשות 'מבצע חנוכה'. הוא אמר במפורש שהוא שונא דתיים, אבל בכל זאת הוא רוצה לבדוק את הדת. לאחר תקופה של התרככות, הוא הסכים להביט מדי יום בוידאו של הרבי. עקבתי אחריו ושמתי לב שמדי פעם הוא משפיל את עיניו ולא מביט, ואחר כך שוב חוזר לצפות. שאלתי אותו מה הענין, והוא ענה לי: "תשמע, לראות את הרבי – אני מוכן. אבל כשהרבי עוצר את השיחה לשירה או לעידוד, ועל המסך מוקרן קהל החסידים הגדול, את זה אני לא מסוגל לראות. כל כך הרבה 'דוסים' בבת אחת…

אצל יהודים בעלי השקפה חילונית, אין בעיה אידיאולוגית עם זה שהרבי מלך המשיח, ואפילו אין להם בעיה עקרונית להתקרב לדת, אלא שיש להם קושי רגשי להתקרב לאנשים דתיים. לכן, דבר ראשון נשתדל ל"משכם בחבלי עבותות אהבה", ואם אכן המחיצה תוסר ונצליח להביא אותם למצב של השפעה פנימית, הרי בדרך כלל הכל מתקבל כחטיבה אחת. הקב"ה, תורת אמת, משה רבינו, משה שבדור וכו'.

הבחור הנ"ל, לאחר שבועיים של קירוב חיצוני, 'מקיף', היה שייך לדבר איתו על השפעה פנימית. בשלב זה כשניגשים ללמוד אתו יהדות, ואין זה משנה איזה חלק בתורה, הגישה היא שהמסרים והתכנים שאנו מביאים מהרבי מלך המשיח, הם חלק טבעי של היהדות כולה. אין הבדל בין תורת משה לתהילים של דוד המלך, בין תורת החסידות של הבעל של טוב לבין התניא של אדמו"ר הזקן וה'דבר מלכות' של הרבי מלך המשיח.

כאשר הדברים מוצגים לאמיתתם, הרי שהכל בעצם זו אותה יהדות. אז כמו שהיהדות היא חדשה להם כרגע, כך גם העניין הזה. וברגע שהיהדות תתקבל אצלו, הרי שגם האמונה ברבי מלך המשיח תתקבל אצלו כחלק מהענין כולו.

זה בסיס חזק לגרום לכך שגם כאשר בהמשך התהליך יגיע השלב של עיסוק ממוקד בסוגיה, זה יהיה יסוד ההשקפה כאשר האמונה ברבי כמלך המשיח היא חלק אינטגרלי מעולם היהדות, ולא עניין חיצוני טעון בדיקה.

סוג שני של יהודים מרקע דתי: אצל חלקם יש רגישות כלפי אנשי חב"ד ומה שהם מייצגים, וגם כאן, כמובן, ראשית העבודה צריכה להיות בקירוב ובשבירת מחיצות. אך בעיקר אנו עלולים לקבל שאלות מרקע תורני. אמנם מבחינתנו אנו נציג את זה כדבר הפשוט ביהדות, אבל כנראה שהם ישאלו שאלות טובות כמו: אז איך הרבה רבנים שאני מכיר לא יודעים זאת? או: הכל טוב ויפה, אבל לא רואים את הרבי כבר שנים רבות? או אפילו ישאלו את השאלה המעצבנת, אז איך יש חב"דניקים שלא מאמינים בזה?!… על השאלות האלו צריכים לענות, ויש תשובות.

בתחילת דרכנו בשליחות חשבנו שאין לנו כל כך סיכוי להשפיע על הציבור הזה, אבל המציאות הוכיחה ששווה לנסות. התהליכים שעברה ארץ ישראל בשנים האחרונות, גרמה גם להם לשאול שאלות על אודות המקום הדתי שלהם. ולכן, בקרב אלו שמגיעים להודו, המקום הדתי לא מספיק מעוצב, וזו ההזדמנות לחשוף בפניהם את הדרך הבהירה של החסידות ושל הרבי מלך המשיח. העובדות מדברות בעד עצמן. עובדה שיש כמה וכמה מבתים דתיים–לאומיים שהחלו דרכם בלגלוג כלפי כל הנושא, ולאחר התקרבות אליהם באופן של מקיף, ואחר כך באופן פנימי, הפכו ל"נרות להאיר" בעצמם.

סוג שלישי של יהודים מרקע חרדי: אני פועל בעיקר עם מטיילים בהודו, ואין עדיין חרדים שמטיילים בהודו… עליהם צריך לשאול שלוחים שמתעסקים איתם. אבל פעם נפגשתי עם יהודי חרדי שמתעסק בקירוב יהודים, והראיתי לו מתוך הספרים מה הרבי בעצמו אומר על נושא זהותו כמשיח. הוא היה בהלם ושאל למה לא מפרסמים? כמובן שמכאן ועד להפוך אותו לחב"דניק זה לא היה פשוט. אגב, הוא נסע עד 770 לבדוק את הענין, כשהוא חזר הוא אמר, שאמנם זו האמת אבל אצלו זה לא מאיר…

הדרך אתם, לכאורה, היא ללמוד עמם את התורה של הרבי, להראות להם שיחות של הרבי בספרים או בוידאו, ובעיקר להראות להם מתוך הספרים של הרבי בעצמו על כך שהרבי עצמו אומר שהוא משיח וכו', מה שרבים מתוך העולם החרדי לא יודעים.

היכן הרבי אמר שהוא המשיח, והאם זה חלק ממבצע משיח?

הרה"ח הרב אברהם שמואל בוקיעט:

המקור הראשון לעיסוק בסוגיית זהותו (שמו) של משיח, נמצא בגמרא (סנהדרין צח, ב), שם שואלת הגמרא "מה שמו (של משיח)?", ומשיבה: "דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, שנאמר 'עד כי יבוא שילה'. דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו ("כמו ינאי". רש"י), שנאמר 'יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו'. דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו, שנאמר 'אשר לא אתן לכם חנינה'".

ממשיכה הגמרא: "ויש אומרים: מנחם בן חזקיה [להעיר, שבירושלמי ואיכה–רבה כתוב "מנחם" סתם] שמו, שנאמר 'כי רחק ממני מנחם משיב נפשי'. ורבנן אמרי: חיוורא דבי [=מצורע של] רבי שמו, שנאמר 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה'". עד כאן לשון הגמרא.

על המילים "ינון שמו", פירש רש"י: "כמו ינאי. כל אחד היה דורש אחר שמו". ומדייק הרבי מלך המשיח (בשיחת ש"פ תזריע–מצורע ה'תנש"א): "ולהעיר מדיוק לשון רש"י "כל אחד הי' דורש אחר שמו" (ולא שהתלמידים חידשו ששמו כשם רבם)".

הרי לנו ברור שגם בזמן הגמרא כל רב היה דורש אחר שמו, ותלמידיו אמרו כך ("דבי . . אמרי") ועסקו בכך.

כך גם עולה מכללות הסוגיא שם, שהדברים באים להוציא מדעת רבי הלל שאמר "אין משיח לישראל". וראה בהמשך הסוגיא (צט, א), שרבי הלל לא סבר שאין בכלל משיח לישראל, ח"ו, אלא שאין ענין לעסוק בזהותו של משיח, כפי שפירש רש"י: "אלא הקב"ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו".

ועל כך אומר רב יוסף: "שרא ליה מריה לרבי הלל", ומביא את הפסוק "גילי בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות" (פרטים על זהותו של משיח – ראה במפרשים על הפסוק).

[אגב, ב'שערי גאולה' (חלק א, ע' כ, הערה 5) אומר הרבי, שלאחרי שהכריעו חכמים שלא כדברי הלל, לכן האומר עתה כדעת הלל – הוא כופר בכל התורה (שו"ת חתם–סופר יו"ד סשנ"ו)].

הרמב"ם ב"משנה תורה" – הלכה למעשה

כתב הרמב"ם בספרו "משנה תורה", הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח, פרק יא הלכה א: "וכל מי שאינו מאמין בו [במלך המשיח[, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו".

מלשון הרמב"ם הנ"ל ("וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו"), לומד הרבי שיש כאן שני חיובים שונים: א) להאמין בביאת המשיח (כללות ענין הגאולה). ב) להאמין במלך המשיח (עם פרטי ענייניו ומעלותיו המפורטים ברמב"ם).

זו הסיבה שהביא הרמב"ם (בהלכה ד) סימנים לזיהויו של מלך המשיח ("ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח – זה משיח בודאי"),

שכן, כאמור לעיל, זהותו של מלך המשיח אינה רק פרט באמונה הכללית בביאת המשיח, אלא ענין בפני עצמו. משום כך, לא יכול לבוא אדם ולומר שהוא מאמין בביאת המשיח, למרות שפרטי זהותו חסרים לו, וזה לא פוגם באמונתו – שכן הרמב"ם סובר שחובה "להאמין בו", נוסף לאמונה הכללית "בביאתו".

הקדמה כללית

לפני שנתייחס לדברי הרבי, ברצוני להקדים כמה הקדמות:

א. באחת ההתוועדויות סיפר הרבי שהיה בחור ישיבה שהלך למבצעים ושאלו אותו ענין מסויים הקשור עם משיח, ולא ידע איך לענות, ועל זה שאל הרבי בתמיהה איך יתכן שמדברים כל כך הרבה על משיח, וכששואלים – לא יודעים איך לענות.

ב. בשיחת כ"א מנחם–אב ה'תשד"מ, אמר הרבי: "מבקש הנני את "שפיץ חב"ד שלא יעשו "שטויות" להוסיף בדברי פירושים ורמזים, שכוונתי היתה כך וכך – "דאָס וואָס איך מיין – זאָג איך", ואין צורך בעזר שלהם בזה. הלואי שלא יפעלו היפך העזר".

ג. ידוע הסיפור (הובא במאמר ד"ה "לכה דודי" תשי"ד, נדפס ב'ספר המאמרים מלוקט' חלק א) שבאחד המאמרים שאמר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע ב'יחידות' לבנו, כ"ק אדמו"ר הריי"צ, אמר ענין בדרך אפשר. אחר–כך חזר הרבי הריי"צ את המאמר בפני חמיו ואמר את הענין בפשטות. כשסיפר זאת לאביו, הרבי הרש"ב, שאלו: "הא מנין לך?", והשיב הרבי הריי"צ: מה שאצלך בדרך אפשר נעשה אצלי דבר ודאי.

ד. ידועה תשובת מלך המשיח להבעש"ט על שאלתו "אימתי קאתי מר?" – "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

חובה להביא את דברי הרבי לכל בית יהודי בעולם כולו, שכן, כאמור, בזה תלויה ביאת המשיח.

זאת ועוד: דברים שאמר הרבי והגיה אותם עבור פירסום בעיתונות – אינם נכס חב"די בלבד! נשיא הדור שייך לכל הדור, וכולנו עדים שזוהי שאיפתו של הרבי, שדבריו יגיעו לכל יהודי בעולם.

וידוע הביטוי שאמר הרבי: "מה שאומרים כאן שייך לכל העולם, ואם זה לא שייך לכל העולם – לא אומרים אותן".

לסיכום ההקדמות: אם רצוננו לידע "מה נצטווינו" לפרסם בענייני משיח, הרי עלינו להסתכל בשיחותיו של הרבי (ללא פשט'לעך), ולדעת:

א. "אַז דאָס וואָס איך מיין – זאָג איך" [=מה שאני מתכוון – אני אומר].

ב. (ללמוד מהרבי הריי"צ) ש"בדרך אפשר" של רבי – נעשה "ודאי" אצל חסיד (לצערינו הגדול, אנו עדים היום לתופעה הפוכה, שלא הייתה מאז התייסדות החסידות: דברים שאצל הרבי הם בגדר "ודאי", הופכים להיות אצל כמה חסידים ל"בדרך אפשר"…).

ג. דברי הרבי (ובפרט השיחות המוגהות) הינם נכס כללי של כל אנשי הדור. יש לפרסמם ברבים, דבר שגם מזרז את ביאת המשיח, כהבטחת מלך המשיח לבעל שם טוב.

האם זהות מלך המשיח כתובה בשיחות?

וכעת – לעצם השאלה: האם זהות מלך המשיח כתובה בשיחותיו של הרבי? והאם נצטווינו לפרסם את השיחות הללו? (או שמא שיחות אלו לא נכללו במה שאמר הבעש"ט "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה")?

נביא רק כמה ציטוטים מדברי הרבי (וישנם רבים, שכבר לוקטו בספרים וחוברות שונות, והחפץ לעיין ירווה את צמאונו בפרסומים אלו), וכאמור – ציטוטים ללא פרשנות ורמזים, אלא ציטוטים מדוייקים, מילה במילה, מהרבי עצמו (גם ההדגשות):

א. נשיא הדור הוא "משיח", החל מהפירוש הפשוט ד"משיח" ("משיח ה'") – מלשון משוח, שנמשח ונבחר להיות נשיא ורועה ישראל/ ולא תהי' שום תרעומת ("איך וועל ניט האָבן קיין פאַרביל") אם יפרשו "משיח" כפשוטו. משיח צדקנו. שכן הוא האמת  – שנשיא הדור הוא משיח שבדור (שיחת ליל שמחת תורה ה'תשמ"ו – בלתי מוגה).

ב. "בית משיח" בגימטריא "פרצת" – 770 ("קונטרס בית רבינו שבבבל", ספר השיחות ה'תשנ"ב, חלק ב, ע' 465 – מוגה).

ג. גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, נשיא הדור, שהוא המשיח (גואלן של ישראל) שבדור (שם).

ד. "בשעה שמלך המשיח בא עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר ענוים הגיע זמן גאולתכם", קאי על גג בית המקדש דמקדש מעט שבחוץ לארץ שהוא במקום המקדש בירושלים (שם).

ה. ובפרטיות יותר בנוגע לדורנו זה – שבראשי–תיבות ד"מיד" נרמזים ג' התקופות השייכות לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועל סדר הקירבה אלינו משיח (מנחם שמו), יוסף יצחק, דובער (שמו השני של כ"ק אדנ"ע) (שיחת ש"פ משפטים ה'תשנ"ב – מוגה).

ו. וכן יש לומר בנוגע לדורנו זה – שבדור עצמו ישנו הגילוי דשלושתם – מ (ר"ת משיח, להעיר שמנחם שמו (סנהדרין צח, ב)), י (ר"ת דב' שמותיו דכ"ק מו"ח אדמו"ר), וד (דורם). (שיחת ש"פ יתרו ה'תשנ"ב – מוגה).

ז. ויש לומר שבקיומה של פגישה החלטה והכרזה זו בהעיר של נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר . . מרומז, שכל זה בא כתוצאה מהפעולות דהפצת התורה והיהדות, צדק ויושר, בכל העולם, שנעשו ונעשים ע"י נשיא דורנו, משיח שבדור (שיחת ש"פ משפטים ה'תשנ"ב – מוגה).

ח. על פי הידוע ש"בכל דור ודור נולד אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל, א' הראוי מצדקתו להיות גואל וכשיגיע הזמן יגלה אליו השי"ת וישלחו כו'", ועל פי הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – השליח היחיד שבדורנו והמשיח היחיד שבדורנו (שיחת ש"פ חיי שרה ה'תשנ"ב – מוגה).

ט. משיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות . . דבי רבי שילא אמרי שילה שמו, דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו, דבי רבי חנינה אמרי חנינה שמו. ויש אומרים מנחם בן חזקי' שמו, ואנן (חסידים) נעני' אבתרייהו (בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) (שיחת ש"פ תזריע–מצורע ה'תנש"א – מוגה).

חוץ מהלקט החלקי הנ"ל, שהוא כטיפה באוקיינוס, ישנם עוד דברים שבעל–פה – תשובות ומענות מהרבי בנידון, ובפרט הדבר שכל חסיד וחסיד ראה ויודע – העידוד הנמרץ, במשך למעלה משנה, של שירת החסידים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", וכהפתגם הידוע ב'היום יום' (יד טבת): "תנועת צדיק, ומכל שכן ראי', או שמיעת קול, צריך לפעול שלא ישכח לעד".

האם זה מבצע?

השאלה הנשאלת היום האם הרבי ביקש לפרסם את זהותו של משיח? האם זה המבצע שהרבי הנחיל לנו בשנים אחרונות?

ואני שואל בתמימות: מה חסידים עשו ליד הרבי בשנים תשנ"ג תשנ"ד? כמה שעות יצא הרבי לקהל באותן שנים? מה הכרזנו אז? איזה מסר ראינו במו עינינו שהרבי הנחיל לנו? האם ישנו עוד מבצע שהושקע בו כל כך הרבה שעות (ועליהם ב"ה אין ערעור שזה מבצע של הרבי…)? האם קיים מבצע אחר שהרבי מסר את נפשו (בגשמיות כפשוטו, לצאת לחסידים במצב שהיה שרוי אז) ע"מ שנדע במה עלינו לחיות? – האם שכחנו ח"ו מכל זה?

באותן שנים היינו עדים לנהירה המונית של יהודים מכל העולם ל–770, כדי לראות את הרבי. האם היה למישהו ספק מהו המסר שהרבי מוסר את נפשו עליו? האם אין פה "מעשה רב" שממנו יש ללמוד?

לאחר מחשבה וחשבון נוקב אליבא דנפשיה על הזמן הנ"ל של שנה וחצי (תשנ"ג–נ"ד), אני בטוח שכולנו נדע לשכנע את עצמנו, ואז יהיה גם יותר קל לשכנע את אחרים.

לסיכום:

א. מה לדבר ולפרסם בענייני משיח – כדאי ללמוד טוב את שיחותיו של הרבי, ולפי זה לקבוע מה לדבר ולפרסם.

ב. לפי הרמב"ם, העיסוק בזהותו של משיח אינו ענין נפרד מהאמונה הכללית בביאת המשיח. כאשר אנו מדברים על כללות ענין המשיח, עלינו להבין שפרט זה כלול בכלל, ועל הכלל נצטווינו ללא שום ערעור. ולכן כשנצטווינו לפרסם "הנה זה משיח בא", כלולים בכך כל הפרטים (כשם שהרמב"ם הקדיש שני פרקים לכל מה שכלול באמונה במשיח).

ג. האם זהותו של משיח נמצא בשיחותיו של הרבי, התשובה היא כן. ואם זה דבר שלילי למה זה מופיע ועוד כמה פעמים?

ד. האם נצטווינו לפרסם ולעשות מזה מבצע? התשובה היא: 1) זה כלול במבצע הכללי של ביאת המשיח (כנ"ל סעיף ב), וכל הפרטים מובילים ומחזקים את האמונה בביאת המשיח. 2) גם אם לא נצטווינו על פירסום פרט מסויים בשיחה, אבל הרי נצטווינו לפרסם את כל השיחה, מכוח הציווי "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", שפירסום השיחות הללו וודאי נכלל בזה. כאשר נפרסם את השיחה, בדרך ממילא יראו את הנקודות שצריכים לחיות עם משיח, כולל זהותו של משיח.

ה. השיחות ו"מעשה רב" של הרבי חייבים להיות אור וחיות עבור כל החסידים. אין לפחד ולהתבייש חלילה בדבריו ומעשיו הקדושים של הרבי!

יהי רצון שעצם הפילפול בכל זה ימהר ויזרז עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש!

(נדפס בגליון ׳בית משיח׳ 1073, כ״ט סיון תשע״ז. תודת המערכת נתונה למערכת העיתון שהמציאה את החומר לידינו)