מסע לפעילות החב"דית במדג’ין הקולומביאנית

נתן אברהם, בית משיח

מדג’ין היא אחת הערים הכי מתוירות בקולומביה. זוהי העיר השנייה בגודלה במדינה אחרי הבירה בוגוטה, והיא מונה כשלושה מיליון בני אדם. העיר שוכנת בעמק ירוק ויפה ומוקפת בהרים נישאים. בשל מזג האוויר הנעים השורר בה במשך כל ימות השנה, היא זכתה לכינוי ‘עיר האביב הנצחי’. העיר הוקמה לפני כשש מאות שנה והיסטוריונים טוענים שדייריה הראשונים דווקא היו יהודים שנסו מאימת האינקוויזיציה בספרד.

“יהודים שברחו מספרד התיישבו בערים רבות ביבשת אמריקה. אל העיר מדג’ין הגיע ריכוז גדול מאוד של יהודים”, מספר אחד משלוחי הרבי בעיר הרב לוי ונונו. “לא לחינם הם בנו את בתיהם בעמק המוקף הרים נישאים, מחמת הסיבה, שאם יותקפו, תהיה להם שהות להתכונן ולברוח. בקרב תושבי העיר יש הערכה וכבוד גדול ליהדות בעיר. יש מקומיים שקדים לנו ומנשקים את ידנו”…

העיר מדג’ין מושכת אליה תיירים רבים מכל רחבי תבל, ובהם אלפי יהודים וישראלים המבקשים ליהנות מנופיה הקסומים כמו גם מאווירה רגועה ושלווה. “לצערנו לא נותר כל יהדות מאותה קהילה ענפה של יהדות ספרד. לאחר מלחמת העולם השנייה הגיעה לעיר קבוצת ניצולי שואה שקבעו בה את ביתם. הם היו עם זיקה למסורת והקימו במקום קהילה, בית כנסת, בית ספר ומקווה טהרה, עליו נודע לנו ברבות הימים, כי הרבי שילם זאת”, מספר שליח נוסף, הרב מרדכי ביגיו.

במשך השנים נפטרו זקני הקהילה וכיום יש בעיר קהילה יהודית קטנה, מתבוללת ברובה. רק שרידים מעטים נותרו לפליטה. מה שזירז את גסיסת הקהילה, הייתה העובדה שהנהיג אותם ראביי רפורמי. מי שמבקש להחזיר ‘עטרה ליושנה’, זהו רב אורתודוקסי שהגיע לעמוד בראש הקהילה לפני מספר שנים.

“באחד הימים הראשונים לשהותנו בעיר, פגשנו אותו בהשגחה פרטית והוא התרגש מאוד לראות אותנו ולהבין שהגענו לגור בעיר בשליחות הרבי. הוא הזמין אותנו אליו הביתה, וגילה לנו כי בטרם הסכים ליטול על כתפיו את תפקיד הרבנות, כתב לרבי באמצעות ידיד חב”דניק מארגנטינה, והמענה שקיבל היה לקבל את המשרה, והרבי מודה לו על העזרה שמעניק לשלוחים. במשך כמה שנים לא הבין את תשובת הרבי, שכן במקום לא היו שלוחים. כעת הוא מבין למפרע את דברי הרבי אליו. מאז הוא מסייע לנו בפעילותנו ודואג שנהיה חלק מן הקהילה”.

לא פשוט להתמודד עם קשיי בראשית

אל מדג’ין הגיעו לפני כשלוש שנים צמד השלוחים הרב לוי ונונו והרב מרדכי ביגיו במסגרת ‘מרכז שליחות’ המתקיים בחודשי הקיץ. את הסטאז’ הראשוני עשו בסיוע לשלוחים בקוזומל. “במשך חצי שנה פעלנו שם בשליחות, ולאורך כל הזמן שמענו ממטיילים על הצורך בבית חב”ד במדג’ין. אנשים התפלאו שבעיר כה גדולה אין בית חב”ד, והחלטנו להרים את הכפפה”, נזכר הרב ביגיו.

כשסיימו את שליחותם, המשיכו לקולומביה. הם סובבו בכמה ערים ולבסוף החליטו שאכן במדג’ין נדרש שיהיו שלוחים ופעילות חב”דית. הם קיבלו את ברכת הדרך מהשליח הראשון במדינה, הרב יהושע רוזנפלד הנמצא בבוגוטה, והחלו לפעול. תחילה נדדו בין דירות שונות עד שהגיעו למשכנם המרווח כיום. במהלך תקופת שליחותם, שניהם נישאו והקימו בתים, כשהיה ברור שהתנאי לשידוך הוא היציאה לשליחות.

“קשיים לא חסרים כאן”, מתאר בפנינו הרב ונונו ומביא דוגמה מהשטח: “באחד מימי חג הפסח חשבתי לעצמי על כך שכל דבר שהיה לנו בחג, הגיע אלינו ממדינה אחרת. התבלינים הגיעו מארץ הקודש, המצות מקראון הייטס, היין ממיאמי, הבשר נשחט על ידינו בקולומביה, מוצרי גלם רבים הגיעו מפנמה, כאשר כל זה מצריך עבודת הכנה מדוקדקת”.

הרב ונונו מספר על שני ספרי תורה הנמצאים כעת בבית חב”ד ובקרוב אף תתקיים הכנסת ספר תורה לשלישי, אך לא זה היה המצב בתחילת הדרך. “אתה יכול לשער איך זה לרקוד בשמחת תורה עם חומשים? למרות זאת, אנשים שהגיעו לבית חב”ד בשמחת תורה, דמעו מהתרגשות. בהשגחה פרטית מופלאה, כמה חודשים אחרי היציאה לשליחות התקשר אלינו השליח ביישוב מעלות וסיפר שארון הקודש שלהם מלא בספרי תורה ותרם לנו ספר תורה. דאגנו שזה יגיע ל–770 ומשם אלינו במדג’ין”.

מסתבר שמאחורי כל מהלך שעושים השלוחים במדג’ין, עומד סיפור מופלא, כפי שמספר הרב ונונו. “כשהגענו לעיר שכרנו דירה זמנית, ובמשך כמה חודשים הסתובבנו בחיפוש אחר מבנה הולם, אך לא מצאנו. היה חשוב לנו להתמקם היכן שמתרכזים המטיילים, אך לא מצאנו מקום מתאים. עברנו ממקום למקום; היו שבתות שקיימנו סעודות שבת במשמרות כי לא היה מקום לכולם. מצב בהחלט לא אידיאלי”.

כמה שבועות לפני פסח הראשון שלהם, נרשמו לליל הסדר מאות יהודים. זוג השלוחים הבין שהדירה בה הם נמצאים לא תכיל את כולם, גם לא במשמרות. “היינו צריכים נס. ידענו גם שהמטבח הקטן בדירה לא יוכל לעמוד בהכנת כמויות כה גדולות של אוכל. אותו חודש חווינו כמה אכזבות. באחת הפעמים כמעט סגרנו חוזה, אך כשגילו שהמקום מיועד לישראלים, נסוגו בהם.

מדוע?

“לצערי, התרמילאים הישראלים שמגיעים לכאן לא מוציאים לנו שם טוב.

“כשהגיע י”א ניסן, עדיין לא היה לנו מקום לליל הסדר בעוד הרישום נמשך. עמדנו בפני שוקת שבורה. לא ראינו קצה של פתרון באופק. לא היה בא בחשבון להגיד לאנשים שלא להגיע.

“בבוקרו של י”א ניסן ישבנו יחד ולמדנו את שיחתו של הרבי מכ”ח ניסן תנש”א, שם מזכיר הרבי את הנושא של ‘לכתחילה אריבער’. החלטנו לפעול באופן כזה.

“עוד בטרם מצאנו מקום מתאים, הזמנו תנורים גדולים, שולחנות נירוסטה, סירים ענקיים, מחבתות וכלי מטבח המיועדים למטבחים גדולים. בערב התיישבנו לכתוב לרבי ולבקש את ברכתו. חלפו כמה שעות ומתקשר אלינו ישראלי מקומי שידע שאנו מחפשים מקום, הוא סיפר שראה פרסומת בעיתון על מלון שהוצע להשכרה. בתוך דקות התייצבנו בפתח המלון ונפגשנו עם בעל–הבית. המקום היה גדוש בתרמילאים מכל העולם והיה ברור שלא נוכל לקבל את המלון באופן מיידי.

“ראינו שהוא לחוץ להשכיר בשל חובות שהיו לו, ולאחר שסיימנו להתמקח על המחיר החלטנו להמשיך לפעול באופן של ‘לכתחילה אריבער’. ‘אנחנו חותמים חוזה בתנאי שאנחנו מקבלים כבר היום את המקום ריק מיושביו’, אמרנו. הוא נזעק אך לא התפעלנו. לבסוף ביקש שניתן לו ארכה של עשר שעות. למחרת הבניין היה ריק. מאז החל מרוץ סביב השעון כדי להפוך את המקום לבית חב”ד.

הרב ביגיו והרב ונונו מגדירים את הפיכת המלון לבית חב”ד כלא פחות מנס. בתוך שעות הביאו פועלים את כל הכיסאות והשולחנות מבית חב”ד למשכן החדש; קירות נשברו, אחרים נבנו, כל כלי המטבח נכנסו למטבח החדש. “עד היום כשאנחנו חושבים על–זה אנו בטוחים שמה שהתרחש באותם ימים, היה לא טבעי. בליל הסדר הסבו אתנו מאות מטיילים ויהודים מקומיים. היינו אמנם עם לילות ללא שינה אך השמחה וההתרגשות כיסו על הכול”.

מעשה בשולחנות וכסאות

דומה שהשגחות פרטיות מתגלגלות במדג’ין למכביר ויכולים למלא גיליון שלם.

“אספר לך סיפור מרגש מראש השנה הראשון של שליחותנו”, נזכר הרב ונונו. “היינו די חדשים, רק חודשיים קודם לכן פתחנו את בית חב”ד. התחלנו להיערך לחג, וכמה ימים קודם–לכן עמד הרישום על שמונים משתתפים. ואז, יומיים לפני החג, החל מבול של פניות. בתוך כמה שעות הרישום הכפיל את עצמו. מהר מאוד הבנו שבית חב”ד לא יוכל לאכלס כזו כמות של אורחים, מה גם שלא היו לנו שולחנות וכיסאות עבור כולם. היינו אובדי עצות. לא היינו מסוגלים להשיב ריקם את פני הנרשמים.

“בהערכת מצב שעשינו בצוותא, הצלחנו לראות כיצד המטבח יוכל לעמוד בדוחק בכמויות הנדרשות, ויהיו אנשים שישבו בחוץ – אך מאיפה מביאים כסאות ושולחנות כה רבים?! התחלנו לברר על השכרת כיסאות, ולא הצלחנו למצוא. ערב ראש השנה אנחנו עם מאה חמישים נרשמים לפחות; ידענו שאמנם יהיה להם אוכל, אך לא מקומות ישיבה. הלחץ רב. החלטנו לכתוב לרבי ולבקש ברכה.

“פתחתי אגרות קודש ועוד לא הספקתי לעיין בתשובה, כשאל בית חב”ד נכנסו בני זוג בעלי חזות מקומית שביקשו לשוחח איתי בדחיפות. הם סיפרו שהם יהודים שגרים בעיר שנים רבות, וחוץ מהעובדה שהם יודעים שהם יהודים אין להם שמץ של מושג מהו יהודי. הם חיפשו ובדקו אך לא מצאו מידע כזה; והנה זה עתה שמעו על בית חב”ד שנפתח בעיר, וברצונם להיות חלק מהקהילה.

“הם היו נרגשים מאוד, ובשלב מסוים אף פרצו בבכי. היה אפשר לראות בקלות את הצימאון שלהם, את ההשתוקקות של הנשמה ‘לגעת’. יד ההשגחה העליונה גרמה, שלמרות הלחץ שהיינו בו וההכנות הקדחתניות, הקדשתי להם תשומת לב מלאה ושוחחתי איתם. בשלב מסוים שאלתי אותם לפרנסתם, ואז סיפר האיש כי הם מנהלים הוסטל של תיירים. ‘יש לכם שולחנות וכיסאות מיותרים להשאיל לנו?’ קפצתי מהמקום. האיש ענה בחיוב וניאות בשמחה לנדב הכול לראש השנה. בלעתי את הלשון.

“בסיום השיחה יצאתי לרחוב עיר, עצרתי משאית ושלחתי את הנהג להוסטל כדי להביא משם את השולחנות והכיסאות. בתוך כמה שעות הלה פרק בבית חב”ד כמות כפולה של שולחנות וכסאות ממה שהיה נדרש לנו”.

לדברי הרב ונונו, השגחות מופלאות כאלה הם עניין של יום ביומו במדג’ין. “אתן לך דוגמה נוספת: בליל הסדר הראשון שלנו בעיר, הסבו אתנו כחמש מאות יהודים. השנה מספר המשתתפים כבר היה כפול, יותר מאלף יהודים. מי שארגן ליל סדר רב משתתפים כזה יודע שמדובר בעוצמה יהודית מתפרצת, אך כדי שפרויקט כזה יצליח, צריכים להתכונן ולחשוב מראש על כל פרט.

“כשבועיים לפני החג, כשהבנו שהרישום גדול יותר ממה שאנו יכולים להכיל, פתחנו במסע חיפוש אחר מקום מתאים עבור האירוח. האולמות הכי גדולים בעיר יכלו להכיל כשש מאות איש, ולכן חיפשנו האנגרים או מגרשי כדורגל. במהלך החיפושים הגענו גם למגרש מכוניות של חברת מרצדס. המקום היה גדול ומשביע רצון, ושטחנו את מבוקשינו בפני מנהל המקום. הוא ביקש להתייעץ עם בעל הבית וחזר אלינו כשבפיו תשובה חיובית. לאחר משא ומתן הגענו לשלב חתימת ההסכם. כדי לסבר את האוזן, הסכום שנדרשנו לשלם היה שווה בערכו לחמישים אלף שקל.

“כשהגענו לשלב החתימה, הפטירה כלפינו המזכירה כבדרך אגב, שגם בעל הבית של המקום הוא יהודי שדומה לנו בחזות החיצונית שלו… נדרכנו וביקשנו את מספר הטלפון שלו כדי לשוחח עמו. היא התקשרה אליו והעבירה אותו אלינו. לאחר כמה משפטי נימוסין הבנו שמדובר ביהודי חרדי שהתגורר בעבר בעיר. סיפרנו לו על מטרת השכירות, והוא הציע שנפגש בעוד יומיים כשיגיע לעיר. בפועל, האיש תרם לנו בנוסף למגרש, גם חלק מהעלות של מצרכי החג”…

הצאצא של אדמו”ר הזקן שנמצא פתאום במדג’ין…

במקום נידח כמו מדג’ין, נחשפות כמעט מדי שבוע נשמות תועות המחפשות אחר משמעות, ביניהם יהודים שיודעים שהינם יהודים אך אינם מבינים את המשמעות בכך. יש אפילו כאלה שאינם יודעים שהם יהודים. “בראש השנה האחרון התרחש אצלנו סיפור מופלא”, מספר הרב ונונו. “אני הייתי הבעל–תוקע, ולפני התקיעות הלכתי עד המקווה כדי לטבול ולהתכונן למעמד התקיעות. יהודים רבים הגיעו לתפילה ואני רצתי כדי להספיק לחזור לתפילה.

“בדרך חזור הבחנתי באדם גבה קומה לבוש גופייה וגופו מלא קעקועים. עינינו נפגשו ולתדהמתי הוא איחל לי ‘שנה טובה’. החזרתי לו ‘שנה טובה’ ושאלתי לשלומו. ‘אני יהודי’, הגיב לעומתי והחזרתי לו בהזמנה להצטרף אלי לתפילה ולשמיעת התקיעות. ‘מאה יהודים ממתינים לנו’, דחקתי בו להזדרז. בדרכנו לבית הכנסת הדהים אותי כשסיפר ששמו שניאור זלמן אדיסון. ‘אתה יודע שלרבי הראשון שלנו קראו בשם זה’? אמרתי.

“מסתבר שהדבר היה ידוע לו, והאיש הזה הינו צאצא של אדמו”ר הזקן. לדבריו סבו וסבתו ברחו לקולומביה לאחר השואה והתיישבו במדג’ין, וכאן נולד. חוץ מהיותו יהודי וצאצא של אדמו”ר הזקן, לא ידע כלום על דרך אבותיו.

“מאז אותה תפילה הוא הפך לאורח קבוע בבית חב”ד, ואנחנו נפגשים פעם בשבוע לחברותא בספר התניא של סבו…”

“מצאתי עוד יהודי”

סיפורים כאלה לא חסרים בשגרה של השלוחים במדג’ין, והרב ונונו משתף אותנו במעשה מפעים נוסף:

“באחת הפעמים שבהם התארחו אצלנו תמימים שסייעו בשליחות, יצאנו יחד לרחובות עם תפילין וחיפשנו אחר יהודים. לאחר כמה שעות של מבצע תפילין, נכנסנו לאחת החנויות כדי לקנות שתייה קרה. כשיצאתי מהחנות הבחנתי באדם שנועץ בי מבט. תחילה חששתי שמא הוא זומם רעות, אך לבסוף החלטתי לגשת אליו ולשאול בשלומו ובדרך אגב להבין מיהו ומהו.

“‘אתם יהודים? שאל, ואני השבתי בחיוב. פתאום עיניו התמלאו דמעות. נראה שהאיש היה נתון בסערת רגשות. משנרגע מעט סיפר לנו שהגיע מוונצואלה, שם נולד וגדל. מכיוון שלא הסתדר עם אמו, הוא נמסר לידי סבתו שגידלה אותו במסירות ובאהבה גדולה. כששכבה על ערש דווי, ביקשה לשתף אותו בסוד גדול ששמרה ממנו שנים רבות – ‘אנחנו יהודים’, הדהימה אותו עם מידע שלא ידע כיצד להתמודד איתו. הסבתא סיפרה שהיא ניצולת שואה שברחה לוונצואלה, שם החליטה להסתיר את יהדותה. כעת, לפני שנפטרה, ציוותה עליו ללמוד על משמעות הדברים.

“הוא סיפר כי בעקבות ציווייה חיפש מידע באינטרנט כיוון שחשב לתומו שלבטח מדובר במסורת היסטורית שנכחדה במציאות המודרנית. כעת, כשהבחין בנו, לא היה גבול לתדהמתו.

“החלטתי להכות בברזל בעודו חם. הצעתי לו להניח תפילין, והוא כלל לא ידע על מה אני מדבר. הסברתי לו בקצרה על מצווה זו, פנינו יחד לפינת הרחוב שם חגגנו לו בר מצווה”…

צמד השלוחים הרב ביגיו והרב ונונו שמרו מאז על קשר עם האיש והוא הפך לחלק מקהילת בית חב”ד. הקשר נמשך עד שחזר לארץ מולדתו וונצואלה, שם התחבר לקהילה החב”דית בבירה קראקס.

מהרב ביגיו אנחנו נחשפים לסיפור נוסף, ונדמה כי הוא לקוח מתוך סיפורי היסטוריה:

“כשחיפשנו אחר מקום לבית חב”ד, הגענו למבנה רחב ידיים שמצא חן בעינינו. נכנסנו אפוא אל המנהל והצענו לשכור את המקום. שמו של האיש היה דון פרץ, והוא סיפר לנו בגאווה על אגודה להצלת הנוער מהתמכרויות שבראשה עמד.

“כשהבנו שהמבנה לא להשכרה, פנינו לסור על עקבותינו, לא לפני ששאלתי אותו, כבדרך אגב, לפשר שמו שאינו נפוץ בין הגויים בקולומביה. האיש חייך חיוך טומן סוד, ושיתף אותנו בעובדה שהוריו הגיעו מספרד ואביו שייך לעם היהודי. הוא אף הוציא מכיסו את תמונתו של אביו והראה לנו. הוא הוסיף וסיפר שאביו בחיים ומתגורר בבית בודד על צלע הר מחוץ למדג’ין. עוד באותו יום נסענו אליו, ופגשנו ביהודי ישיש וחלש והנחנו עמו תפילין. זמן קצר לאחר מכן נודע לנו על פטירתו”.

ויש גם ניסים כספיים

פעילות בסדר גודל כמו שלכם עולה הון רב. כסף מנלן?

“באמת מדובר בסכומי כסף גדולים מאוד. כשאנחנו בודקים למפרע ומנסים להבין איך הדברים מסתדרים, אנחנו לא מצליחים להבין”, אומר הרב ביגיו. “זה לא שאין לנו חובות, יש לנו מינוס אך באורח פלא אנחנו מצליחים לגלגל את הדברים כך שזה לא יפגע בפעילות. ממש רואים ניסים”.

לדוגמה מביא הרב ביגיו את הסיפור עם המצות שאירע עמם השנה. השלוחים שיערו מראש שירשמו לליל הסדר כשבע מאות משתתפים, והם הזמינו מבעוד מועד כמות מצות מתאימה.

“כשנרשמו שמונה מאות אנשים שבועיים ימים לפני ליל הסדר, הבנו שהכמות שהזמנו כבר לא רלוונטית והזמנתי מהמאפייה בקראון–הייטס עוד כמות גדולה של מצות. כעת הייתה דאגה לחברת משלוחים שתיקח את המצות למיאמי, ומשם חברה קולומביאנית תביא זאת לקולומביה. הבעיה הייתה ששבוע לפני חג הפסח חוגגים הקולומביאנים את חגם שנמשך על פני שבוע. באותם ימים אף אחד לא עובד, כך שהיינו בבעיה. ‘אם לא תביא את החבילות עד יום שלישי, שבוע וחצי לפני החג, לא נוכל לערוב לכך שהסחורה תגיע לקולומביה’, אמרה לי בנחרצות המזכירה של חברת המשלוחים הקולומביאנית.

“עובדה זו הכניסה אותי ללחץ גדול, כאשר במקביל אני מנסה להשיג מימון למצות עצמן. בשעת השי”ן החלטתי לשלוח את המצות עם חברת משלוחים בתוך ארצות הברית. התקשרתי לאחד הבחורים ב–770 שמסייעים לנו; הוא לקח את המצות לסניף של ‘פעדקס’ ואז הבנתי ממנו שהעלות גדולה ממה שחשבתי. החברה דרשה מאתנו אלפיים דולר רק עבור המשלוח בתוך ארצות הברית. לא הייתה לי ברירה, וברגע אחד קיבלתי החלטה לצאת מההגבלות.

“נתתי לבחור את מספר כרטיס האשראי והוא גיהץ את כל הסכום. כשהנחתי את השפופרת, הבנתי שהמצות בדרך למיאמי. פתאום התקשר אלי אחד המקורבים, איש עסקים שכבר תרם תרומה נכבדה להוצאות של חג הפסח. החלטתי לשתף אותו בהוצאה הרבה של המצות ובצעד שעשיתי. התרגשתי כששאל לגבי העלות הכוללת, והודיע לי שהוא נוטל זאת על עצמו ובאותה שעה הפקיד את הסכום כולו”.

הרב ביגיו מספר על מקרים דומים רבים. “אסור שנושא כספי יעיב או יצמצם את הפעילות”, הוא מבהיר בצורה נחרצת, ואני מלא התפעלות מהכתפיים הרחבות של האברך הצעיר העומד מולי. “יש רגעים קשים שהחובות רובצים עלינו כאבן ריחיים, ואז אנחנו יוצאים למסע התרמה, בעיקר במיאמי”.

גם מסעות ההתרמה הללו לא קלים עבור השלוחים. בפעם הראשונה בה יצאו למסע התרמה, הם היו לא–מנוסים, ובמשך כשבועיים נדדו בבתי גבירים, מיטלטלים בדרכים וישנים במכוניתם.

“באותה נסיעה חווינו השגחה פרטית מופלאה.

בקולומביה הכרנו יהודי שסיפר לנו שבנו מתגורר באוונטורה שבפלורידה. הוא סיפר שבנו עובד באחד המשרדים. לא ידענו אם הוא אדם בעל אמצעים, אבל החלטנו לבקרו בלי קשר לתרומה, כדי למסור לו דרישת שלום מאביו ולעשות איתו ‘מבצעים’. קבענו איתו פגישה בשעת בוקר מוקדמת. כשהגענו אליו, הבנו שהאיש משופע באמצעים. למדנו חסידות יחד וסיפרנו לו על עבודתנו בעיר הולדתו. הוא כל כך התרגש עד שהוציא פנקס צ’קים וחתם לנו על סכום כסף גבוה מאוד שהותיר אותנו פעורי פה”.

סיפור רודף סיפור, והרב ונונו מספר על דוגמה נוספת להשגחה פרטית מופלאה שהייתה להם עם אחד הגבירים מקראון הייטס:

“כשהגענו אליו בפגישה הראשונה, הוא דחה אותנו בטענות לא רציניות. יממה אחר–כך המשכנו למיאמי ונכנסנו לסעוד את ליבנו במסעדה. ביציאה פתאום פגשנו בו בא לקראתנו. מאוחר יותר פגשנו אותו בשלישית בהיותנו במקווה. או אז הוא פנה אלינו באמרו כי הוא מרגיש שמדובר בהשגחה פרטית, והעניק לנו תרומה יפה. מאז הוא מסייע לנו בקביעות”.

מצווה ברגע שלפני האחרון

הילדים אף הם חלק מהפעילות הנמרצת. מדי יום ראשון מקיימים השלוחים בית ספר יהודי בו משתתפים ילדים יהודים לצד בניהם של אנשי עסקים ישראלים המתגוררים בעיר. “הפעילות הזו החלה בימי הבראשית של בואנו לכאן. אנשים הגיעו לבית חב”ד בלוויית ילדיהם, והבנו שיש צורך בפעילות גם איתם. כאב גדול לפגוש את בני הדור הבא של הישראלים נטולי כל סממן יהודי וידע במורשת היהודית. התחלנו עם שלושה ילדים, וכעת מגיעים אלינו חמשה עשר”.

הרב ונונו נזכר בסיפור מצמרר שחווה בעטיה של הפעילות עם הילדים. “באחת ההזדמנויות יצאנו עם הילדים אל הפארק המקומי. במהלך הפעילות הבחנו באדם מבוגר עם כלב נחיה שהביט בנו ארוכות. בחלוף כמה דקות ניגש וסיפר שהתרגש מאוד להבחין בנו. הוא הזדהה כיהודי וסיפר שהגיע לעיר מארצות הברית כדי לנסות טיפולים ניסיוניים להתרפא ממחלת עיניים קשה ממנה הוא סובל. שאלנו אותו האם הניח תפילין במהלך חייו? הוא השיב בשלילה, אך סיפר שיודע מה זה.

“היינו מופתעים, לראות יהודי בגיל גבורות שמעולם לא הניח תפילין, זו לא מציאות שנתקלתי בה פעמים רבות. ראינו שהישיש התרגש מאוד מהילדים, והצענו לו שנגיע אליו הביתה עם כל הקבוצה כדי להניח איתו תפילין, כך נלמד את הילדים כיצד מניחים תפילין ואיך זה נראה. הוא חשב רגעים ארוכים ולבסוף הביע את הסכמתו. ראינו שזה לא קל עבורו; הוא הגדיר את עצמו רפורמי. יחד צעדנו לביתו, הנחנו תפילין וחגגנו עמו בר–מצווה.

“לאחר שלושה ימים נודע לנו פתאום כי הלה נפטר לבית עולמו”…

אני רואה שאצלכם בבית חב”ד עסוקים בהפצת בשורת הגאולה בריש גלי. ברצוני לשאול איך עושים זאת, ואיך הדברים מתקבלים בקרב באי בית חב”ד?

“אומר לך את האמת – זה מתקבל רק באופן אחד, כאשר מי שמעביר את המסר אכן חי את המסר באמת ומאמין בו”, עונה בנחרצות הרב ונונו. “משיח זה המנוע שמכוחו אנו נמצאים ובשמו אנו פועלים; אחרת, מה הסיבה שאנו נמצאים כאן?!

“מהר מאוד שמנו לב לעובדה, שמה שבאמת מקרב יהודים לאידישקייט וגורם להם לעשות שינוי מהותי בחייהם, זה המסרים המובאים בשיחות ה’דבר מלכות’. בחזית בית חב”ד תלוי ה’פסק דין’ שקובע כי הרבי הוא מלך המשיח, וכל מטייל שנכנס אלינו, שומע בבהירות על נבואתו של הרבי אודות ביאת המשיח”.

בכדי לחזק את המסר מבקש הרב ביגיו לחדד את המסר בסיפור שחווה:

“באחת ההזדמנויות נכנסה לבית חב”ד קבוצה גדולה של מטיילים, והחלטנו לקיים שיעור. זה היה בסביבות כ”ח ניסן. שלפתי את שיחתו הידועה של הרבי ‘עשו כל אשר ביכולתכם’, והתחלנו ללמוד זאת יחד. מי שזוכר, חלקו הראשון של השיחה מוקדש לקישור בין תאריכים וימים וסגולתם. כשסיימתי את הלימוד, התחרטתי בלבי על כך שלא בחרתי בשיחה מופשטת ובהירה יותר.

“חלפו כמה חודשים וטסתי לביקור בארץ הקודש. אל ביתי הגיעו זוג מטיילים כשאליהם הצטרף אדם נוסף. התפתחה בינינו שיחה במהלכה עלו חוויות מבית חב”ד. בין הדברים אותו אדם שאל אותי אם אני זוכר אותו? כשעניתי בשלילה, ציין את אותו ערב שלמדנו את שיחת כ”ח ניסן. הוא שיתף אותי עד כמה השיחה הזו תפסה אותו, עד כדי–כך שהחליט לעזוב משרה נחשקת של ‘שף’ במסעדת יוקרה בתל אביב מפני שמוכרים שם בשר פיגולים, וזה כמה חודשים שהוא מקפיד על הנחת תפילין מדי יום”…

השמים הם הגבול

כשאני שואל את צמד השלוחים לגבי תכניותיהם לעתיד, הם מחייכים חיוך רחב ועונים שמבחינתם ‘השמים הם הגבול’. “ככל שיהיו לנו יותר אמצעים כלכליים, כך תתעצם הפעילות. חלומנו הגדול הוא לרכוש שטח גדול ולהקים עליו מבנה גדול שיאכלס את הפעילות כולה”, אומר הרב ונונו והרב ביגיו מספר על תכניותיו לפעול יותר עם הקהילה היהודית הקטנה שישנה בעיר.

הרבי כותב: ‘דמיונות’

מספר הרב ביגיו: “ערב אחד נכנס לבית חב”ד מטייל שפניו היו מבועתות, והוא היה נראה שבור ורצוץ. הוא ביקש לשתף אותנו במעשה שקרה עמו אותו בוקר. לדבריו, עבריין מקומי הנגוע במחלה קשה תקף אותו באלימות, ולדברי הרופאים הוא נדבק ממנו. הוא היה נתון בסערת רוחות עד שקשה היה להרגיעו. לבסוף הצענו לו לכתוב לרבי. ‘מה הרבי יוכל לסייע לי?’ רטן והוסיף שביקר אצל רופאים מומחים שפסקו כי הוא אכן נדבק במחלה.

“לבסוף הצלחנו לשכנעו לכתוב לרבי. הוא כתב, לא לפני שקיבל על עצמו להגיד ‘מודה אני’ בכוונה מדי בוקר. התשובה מהרבי ריגשה אפילו אותנו, שאנו רגילים לכתוב ולקבל ברכות. הרבי כתב לו שכל חששותיו אודות ‘מחלה’ שלכאורה סובל ממנה, אינה נכונה ומדובר בדמיונות. אם בכל זאת רוצה לבדוק זאת, הרי שעליו לפנות לרופא מומחה וישמע ממנו חוות דעת. הרבי אף הציע במכתבו לחדול מחיפוש בספרי רפואה אודות מחלה שמדמיין שיש לו.

“נוכח אותה תשובה היה ברור לנו שהאיש העומד מולנו בריא ושלם. הוא היה מאוד סקפטי ואנחנו חדורים באמונה ליווינו אותו לבית הרפואה המרכזי, שם עבר סדרת בדיקות מקיפות. עד מהרה הסתבר שהרבי, כרגיל, צדק. הכול היה דמיונות”…

‘חסיד’ שהוא גוי

פעילות ענפה מתקיימת גם עם בני נח, וזאת על פי הוראתו של הרבי מה”מ. “בכול פעם שאנו יוצאים מבית חב”ד, אנו לוקחים אתנו כרטיסים של שבע המצוות”, מספר הרב ונונו. “אנשים מתעניינים ואפילו מתקשרים לעיתים לשאול ולבקש עוד אינפורמציה. אנשים נכנסים לאתר של שבע מצוות ושואבים עוד מידע. אנחנו יודעים זאת מפני שבמפגשים הבאים הם מספרים לנו על–כך ומשתפים אותנו במה שקראו. רק השבוע נכנס אלינו גוי שביקש כרטיסים לחלק לכל קרוביו”.

בנוסף משתפים אותנו השלוחים בתנועה שקיימת במרכז ובדרום אמריקה, ובצורה בולטת גם בקולומביה – ‘תנועת חסידי אומות העולם’. “זו תופעה שלא האמנתי שקיימת עד שלא פגשתי אותה”, מספר הרב ביגיו. “לפני כמה חודשים נכנס אלינו לבית חב”ד גוי מקומי ובידיו שני בקבוקי יין וכולו נרגש. הוא הציג את עצמו בשם סרחיו, וסיפר כי הוא מתגורר בעיר ואוהב יהודים שכן הם העם שנבחר על ידי בורא עולם. הוא הוסיף והציע שבכל אימת שנצטרך עזרה, נפנה אליו. כמובן שלא השתמשנו ביין שהביא, אך מאז הוא הפך להיות המסייע הראשי של בית חב”ד. היו פעמים שבהם לא הצלחנו לעמוד בתשלומי השכירות הוא, נקרא לדגל ועמד לצדנו לסייע במשא ומתן. בכמה הזדמנויות אף שילם את מלוא הסכום החודשי – קרוב לעשרים אלף שקל. בהזדמנות אחרת נכנס אלינו ואמר שחפץ לתת לבורא עולם מתנה, ושאל למה אנו זקוקים. הצעתי לו שיתרום בימה לקריאת התורה, והוא התרגש עד כדי בכי. הוא זימן איש מקצוע ושילם לו על בימה מפוארת עבור בית חב”ד”.