חב"ד אינפו מאחל: גוט יום טוב, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

ועשית חג שבועות

סח כ"ק אדמו"ר הריי"צ:

אחת ה'תורות' הקצרות הראשונות שאמר אדמו"ר הזקן היתה: "ועשית חג שבועות" – "שבועות" הוא מלשון שבוע, ו"חג שבועות" פירושו להפוך את השבועות לחג, שימות החול ייעשו ליום טוב.

כיצד מגיעים לכך? על ידי ה"היום יום" [שבספירת העומר]: כאשר היום הוא יום שלם, אזי "ועשית חג שבועות" – ימות החול נעשים חג.

(ספר השיחות תש"ז)

להתבונן בדברי הרב

כותב הרבי מה"מ:

"בכל יום ויום מקבלים אנו את התורה ובכל יום ויום אנו מברכים נותן התורה, שנותנה לנו בכל יום, וביתר שאת הוא בחג השבועות, זמן מתן תורתנו דכללות השנה.

"ובחג זה ובימים שלפניו ושלאחריו עלינו להתבונן ביותר בדברי הרב.. ולהיות נשמע באזנינו מוחנו ולבנו קול קריאתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ היוצא מקרב נפשו פנימה: על מה מחכים, הרי מעכבים את הגאולה, כבר ערב שבת קודש לאחר חצות!"

(ממכתב כ"א אייר תש"י)

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות

כ"ק מו"ח אדמו"ר היה מברך לפני חג השבועות, במכתבים ובעל-פה, בהנוסח "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

וביאור הענין: שמחה – לימוד התורה וקיום המצוות קשורים בנסיונות ובהסתרים, לכן צריכה להיות קבלת התורה בשמחה, כמאמר רז"ל מצוות שקיבלו עליהם בשמחה, עדיין עושין אותן בשמחה, שממילא מתקיימות יותר.

פנימיות – קיום התורה והמצוות צריך להיות בכל פנימיות עצם נפשו. לא רק בלבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה, וגם לא רק בכוחות הנפש דשכל ומדות. קיום התורה והמצוות צריך להיות בפנימיות, בעצם נפשו.

(לקוטי שיחות חלק ד')

כמו ילד שנכנס ל'חיידר'

היום-טוב של שבועות, מלבד זאת שהוא ככל יום-טוב, מועדים לשמחה, יש בו שמחה נוספת, שמחת מצוה, מצד זה שבני ישראל קיבלו את התורה, וכשם שכשמביאים ילד ל"חדר" ללמוד תורה עושים "שמחה", כך גם בשבועות שבני ישראל נכנסו ל"חדר" לקבל את התורה, הרי זו שמחה, נוסף על שמחת המועדים.

(לקוטי שיחות חלק ו')

שבועת השבועות

'שבועות' – שבועה בלשון רבים: ישנם שני סוגי שבועות: א) שבועת הקב"ה לישראל שלא יחליפם באומה אחרת. ב) השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק כו', בכך שיהודי מושבע ועומד מהר סיני שתמיד ישאר יהודי. ענין זה אינו יכול להשתנות, כי בכל מעמד ומצב, אף על פי שחטא – ישראל הוא.

במתן תורה נתחדשו שתי השבועות, הקשר שבין הקב"ה וישראל והקשר שבין ישראל והקב"ה, באופן של התקשרות עצמית, שאינה תלויה במעמד ומצב שבו הוא נמצא.

(לקוטי שיחות חלק ו')

'לוקחים' את הקב"ה

על התורה נאמר: "אותי אתם לוקחים", כביכול נמכרתי עמה. 'עצמות' מרומם ומנושא ברוממות עצמית, אלא ש'עצמות' כביכול אומר לאדם: "אם ברצונך 'לקחת' אותי, הריני נותן לך רשות לכך. הדבר תלוי רק ברצון אמיתי".

'לקיחת' העצמות, כביכול, היא על-ידי תורה. תורה היא חכמתו ורצונו יתברך, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא, אלא הוא וחכמתו יתברך אחד, ומשום כך, 'לקיחת' העצמות, כביכול, היא על ידי תורה.

(משיחת שמחת-תורה תרצ"ז)

מדוע אין מצווה מיוחדת לחג השבועות?

בניגוד לכל יום טוב בו יש את המצוות המיוחדות שלו (בחג המצות – סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה וכו'; בחג הסוכות – ישיבה בסוכה, ד' מינים) הרי שבחג השבועות אין בו שום מצוה מיוחדת.

הסיבה לכך היא: כל הימים-טובים מבטאים ענינים פרטיים בקשר של הקב"ה עם בני ישראל, ולכן הקשר עם הקב"ה הוא באופן מסויים בלבד. ואילו חג השבועות, מתן תורתנו, מבטא את עצם הבחירה של הקב"ה בבני ישראל ואת הבחירה של בני ישראל בקב"ה. זהו עניין כללי-עצמותי, לכן אי אפשר להביע זאת במצווה פרטית.

(לקוטי שיחות חלק כ"ח)

"נפתחו השמים ואראה מראות אלקים"

אדמו"ר ה'צמח צדק' סיפר בשם כ"ק אדמו"ר הזקן מה ששמע מרבו המגיד ממזריטש:

כשהיינו בחג השבועות אצל הרבי – מורנו הבעל-שם-טוב – היה 'נפתחו השמים ואראה מראות אלקים'.

הוד כ"ק אדמו"ר הזקן אמר: 'כשהיינו אצל הרבי – הרב המגיד ממעזריטש – בחג השבועות, ראו והרגישו'.

(משיחת ליל א' דחגה"ש ה'תש"ג)

מה לבקש?

הרה"ג החסיד ר' אייזיל סיפר, שפעם ישבו חסידים לפני חג השבועות ודיברו ביניהם מה צריכים לבקש מהשי"ת בליל שבועות. שאלו על כך את הוד כ"ק אדמו"ר הרה"ק האמצעי, הם חשבו שהוא יענה פנימיות התורה, הבנה והשגה, אך הוא ענה: "הייתי מתברך שיהיה לי לבת האש של מתן תורה"…

(ספר השיחות תש"ה)

שמחה בשבועות

השמחה שבמתן תורה שייכת לכל אחד ואחד מישראל, בכל מקום ובכל זמן. שמחה זו פועלת עליו שימשיך הנהגה טובה זו על כל השנה כולה, כי שמחה פורצת גדר, גדרי הזמן וגדרי המקום, שבכל מקום ובכל זמן יוכל לקבל את התורה.

(לקוטי שיחות חלק ו')

לגשת אחרת לקבלת התורה

אלה השומרים על השיעורים שב"היום יום", יכולים לגשת אחרת לקבלת התורה – הרי אתמול סיימו את החלק הראשון של ספר ה'תניא'.

(משיחת חג השבועות תש"ג)

"אני מקבל על עצמי עול התורה"

בליל שבועות צריך אדם לקבל על עצמו את עול התורה. צריכה להיות קבלה בלב, קבלה בפה, ולומר: "ריבונו של עולם, אני מקבל על עצמי את עול התורה".

(משיחת חג השבועות תש"ד)

ה'עבודה' של ליל שבועות

כעת, בליל שבועות, צריכה להיות אצל כל אחד ההתבוננות אדעתא דנפשיה. כל אחד צריך לשאול את עצמו איך הוא בהווה, איך הוא צריך להיות ואיך הוא יכול להיות. בליל שבועות צריכה להיות ההכנה לקבלת הכוח עבור 'עבודה', ואת זה 'לוקחים' על ידי אותיות התורה, שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה.

(משיחת חג השבועות תש"ה)

24 השעות הראשונות לאחר מתן-תורה

מורנו הבעל-שם-טוב חיבב מאוד את היום השני של חג השבועות.

הסדר ביום שני של שבועות היה להתפלל בהשכמה ולערוך סעודה קלה, בה היו נוכחים מניין מהתלמידים, כדי לברך כוס של ברכה. מאוחר יותר, באמצע היום, היתה סעודה גדולה, בה היה הבעל-שם-טוב מתוועד ארוכות. כך היה כל השנים.

המגיד ממעזריטש הסביר את טעם הדבר: הרי אלו הן עשרים וארבע השעות הראשונות מאז קיבלו בני ישראל את התורה, ולכן יש לחבב ביותר יום זה. ובפרט לדעת רבי יוסי שבז' בסיון ניתנה התורה, שזוהי מעלה נפלאה.

(משיחת חג השבוועת תש"ד)

מול ההר

על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומרים חז"ל "כאיש אחד בלב אחד".

כל מי שלומד תורה מתאחד באופן שווה עם נותן התורה, ואין חילוק בין תלמיד חכם לאיש פשוט. עניין זה קשור עם הלב של בני ישראל, כי בפנימיות ונקודת הלב של בני ישראל, מאירה ה'יחידה' שבנפש, למעלה מטעם ודעת והשגה.

וזהו "כאיש אחד בלב אחד": כשבאו "נגד ההר", התגלתה אצלם פנימיות ונקודת הלב, שנמצאת אצל כל ישראל בשוה.

(לקוטי שיחות חלק כ"ח)

"כאיש אחד בלב אחד"

אין מובן כפל הלשון "כאיש אחד בלב אחד", מספיק לומר "בלב אחד", וממילא מובן שזהו גם "כאיש אחד"?

והביאור בזה: "כאיש אחד" מורה על ענין האחדות בפועל, ו"בלב אחד" מורה על ענין האחדות בשייכות לרגש שבלב, הכוונה והמחשבה. ייתכן שתהיה אחדות רק בפועל ממש אך לא בנוגע לכוונה ומחשבה שבלב; לאידך – יכולה להיות אחדות רק בנוגע לכוונה והמחשבה שבלב ולא בפועל ממש.

לכן מדגישים "כאיש אחד בלב אחד" – אחדות הן בפועל ממש והן בנוגע לכוונה שבלב.

(התוועדויות תשד"מ חלק ג')

הטעם לאמירת ה"תיקון"

מדוע בליל שבועות אומרים תיקון, והלא לכאורה בזמן מתן תורתנו, היה מתאים יותר להתעמק בלימוד התורה ולא לאמרה בלבד?

אלא שהחידוש במתן תורה אינו בענין הבנת התורה והשגתה, דברים שהיו קיימים גם לפני מתן-תורה, אלא בעצם מעמד התגלות המלך. לכן אין הדגשה על הבנה והשגה בתורה, אלא על עצם אמירת האותיות הקדושות של התורה.

(משיחת חג השבועות תשי"ח)

גם לתינוקות בעריסה

בקהילות ישראל רבות מקפידים להביא ילדים, גם תינוקות בעריסותיהם, לשמוע עשרת הדיברות. ולכאורה זה תמוה: מה התועלת בכך עבור קטנים שאינם ברי-הבנה?

והביאור בזה: במתן תורה ההדגשה היא על עצם מעמד התגלות המלך, ועניין זה שייך לכל יהודי מצד ההתקשרות העצמית של נשמתו בקב"ה. ומכיון שהגילוי הגדול שהיה במעמד הר סיני חוזר על עצמו מידי שנה בחג השבועות, מביאים אף את התינוקות לבית הכנסת בעת קריאת עשרת הדיברות, ובודאי שיש לזה השפעה עצומה על כל עניני התורה והמצוות שלהם בעתיד.

(ע"פ לקוטי שיחות חלק כ"ג)

הכנה לגילוי מלמעלה

פעם ישבו אברכים בשבועות ואחד מהם שאל: הרי מתן תורה הוא גילוי מלמעלה, לשם מה, איפוא, זקוקים להכנה?

שאלו על כך את אדמו"ר האמצעי, שענה להם: על כך צריכים להתוועד ליד השולחן.

לאחר מכן שאל על כך הוד כ"ק אדמו"ר הרה"ק האמצעי את הוד כ"ק רבנו הזקן, והוא ענה: הם צודקים, אלא ההכנה היא, שיהיו 'כלים' לקבל, ההכנה היא להיות 'כלי', ואלה הם שלשת הענינים: אל תגשו – פרישה מעניני העולם, וכבסו שמלותם – שמלותם הם הלבושים, והגבל את ההר וקדשתו, והב' שגם האור המקיף יתגלה שלא על ידי כלי.

קבלה חדשה

כשם שבראש השנה על כל יהודי לקבל על עצמו דבר נוסף בעבודה, כך גם בשבועות צריך כל יהודי לקבל על עצמו דבר נוסף בתורה. שכן, כל יהודי שיש בו קצת דעת הרי הוא שייך לתורה.

האחד לומד כל שבוע את הסדרה עם פירוש רש"י, עם ה"אור החיים", או עם מפרש אחר. השני לומד עמוד גמרא, משניות, שולחן ערוך. אף אלה שאינם יכולים ללמוד בעצמם, שומעים מאחרים משנה, אגדה ובדרך כלל הרי לכל יהודי חלק בתורה, וכל בני ישראל יחד הם קומה שלימה.

(ספר השיחות תש"ב)

שמחה של מצווה

ההתוועדות של חג השבועות היא התוועדות שמחה של מצווה. לא זו בלבד שהתוועדות בחג השבועות היא משום שמחת יום-טוב, אלא שזוהי גם התוועדות של שמחה-של-מצווה.

כשם שכאשר ילד מתחיל ללכת ל'חדר', עורכים סעודה, כך גם היום החלו כל בני ישראל ללכת ל'חדר', וממילא ההתוועדות היא גם שמחה של מצווה.

וציווה אדמו"ר הריי"צ לתת יין לכל הנאספים לומר 'לחיים'.

(משיחת חג השבועות תש"ה)

התעוררות פנימית לקבוע עתים

בחג השבועות מאירה התגלות העצמות שהיתה במתן-תורה, וכשיש אצל יהודי התעוררות פנימי להיות קובע עתים לתורה, אזי הוא מצליח בעבודתו.

(משיחת ליל חגה"ש ש"ת)

ביטול הגזירה

ידוע שהחידוש דמתן-תורה הוא החיבור דעליונים ותחתונים, כי קודם מתן תורה היתה הגזירה ש"בני רומי (מלשון רוממות, שמורה על עליונים) לא ירדו לסוריא (מלשון סורה, שמורה על תחתונים), ובני סוריא לא יעלו לרומי", עליונים למעלה ותחתונים למטה, ובמתן-תורה "ביטל (הקב"ה) גזירה ראשונה ואמר: התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים".

עניין זה נעשה על-ידי המשכה ממקום נעלה ביותר, למעלה מהגדר דעליונים ותחתונים, שלכן בכוחו וביכולתו לפעול את החיבור דעליונים ותחתונים.

(משיחת ליל ב' חגה"ש תשי"א)

השמחה ממתן תורה

"שבועות" הוא מלשון 'שבועה' ובלשון רבים, משום שיש שתי שבועות: א) השבועה מהקב"ה לבני ישראל שלא יחליפם ח"ו באומה אחרת. ב) כל יהודי מושבע מהר סיני שישאר יהודי, בכל מעמד ומצב שהוא רק יהיה; הרי ישראל אפילו שחטא ישראל הוא.

בזכות שתי השבועות האמורות, צריכה להיות השמחה ביתר שאת, שהרי השמחה מצד מתן-תורה שייכת לכל יהודי בכל זמן ובכל מקום. שמחה זו פועלת שיהודי ייקח אתו את ההתעוררות של חג השבועות וימשיך אותה על כל השנה.

(על פי שיחת יום ב' חגה"ש תשט"ז)

שיעורי תורה חדשים

בעמדנו ב"האי יומא", מקבל כל יהודי כוחות חדשים להוסיף, ויתרה מזו – להתחיל פתיחה חדשה, שהזמן הבא וכל השנה יהיו "שנת תורה", באופן נעלה יותר מכפי שהיה עד עתה.

ואף-על-פי שכבר יש קביעות עתים לתורה, הרי מאחר שבכל שנה מגיע "האי יומא" חדש של זמן מתן תורה (בנוסף לכך ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים"), צריך למדוד את עצמו מחדש בהתאם למעמד ומצב העכשווי, ובהתאם לכך – להוסיף בכל שיעורי התורה, יותר מרגילותו עד עתה .. ומה טוב שבכל מקום האפשר תהיה ההוספה בשיעורי תורה ברבים, כידוע המעלה שבתלמוד תורה ברבים.

(חג השבועות תשמ"ט)

נוסח הברכה לחג

ב"ה, ד' סיון, ה'תשי"ח
ברוקלין, נ.י.

עוסק בצרכי ציבור בעל מדות תרומיות ענף עץ אבות וכו'
ר' שניאור זלמן שי' [שז"ר]

שלום וברכה!

בקשר עם זמן מתן תורתנו הממשמש ובא, אביע לו איחולי בנוסח הרב, כבוד קדושת מורי וחמי רבי יוסף יצחק, שנהג לברך לפני חג השבועות: לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

כמו בשאר עניניו כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר, היה מדייק בלשונו כמו ששמע מאביו רבי שלום דוב-בער, בטח כן הוא גם בנוסח הברכה לחג השבועות: לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

והדיוק בזה, שעל ידי שהדבר בשמחה ולא בכפיה הריהו בא גם בפנימיות, שלכן תורת חב"ד דורשת פנימיות ושמחה גם יחד,

אלא שגם בשמחה עצמה מדגישה חסידות חב"ד שצריכה להיות בפנימיות, שאז השמחה חודרת אל תוך-תוכיותו של האדם עד שצפה ועולה גם לחוץ.

ובאמת הרי בכל ענין של תרבות הסימן של תרבות אמתית הוא כשהיא פועלת בפנימיות, ולא כמו שמקובל בעולם המעמידים את נקודת ההדגשה על החיצוניות, כמו עניני נימוס וכיוצא בזה.

מה-שאין-כן חסידות חב"ד שהנקודה התיכונה [המרכזית בה] היא שיהיה המח של האדם שולט על הלב, ומאחר שצריך להשליט בפנימיות של האדם ובשלימות בכל אבריו של האדם הרי מוכרח שהשליטה תהיה עד כדי שתהיה ניכרת גם בחיצוניות.

בכבוד ובברכה לחג שמח

ולבשורות טובות