הרב אסף דפנה
קמצן ניגש לרופא ושואל כמה תעלה לו עקירת שן?
הרופא עונה 500 שקלים.
הקמצן שואל: אין זול יותר?
הרופא עונה שאפשר לוותר על ההרדמה ולעשות זאת ב-300, הקמצן מבקש הנחה נוספת,
והרופא אומר שאפשר לעשות זאת עם איזמל ופטיש ב100,
הקמצן אומר, מצויין אני רוצה לקבוע תור לאישתי!
בפרשת וירא אנו רואים דבר תמוה ביותר, אברהם אבינו יושב לפגישה אישית עם ה'.
והנה באמצע היחידות, אברהם רואה שלושה אנשים, אברהם נוטש את המפגש, ורץ לטפל בעוברי הדרכים.
כיצד אברהם אבינו, עושה זאת?
כל אדם היה נותן הון תועפות כדי להיפגש עם השכינה… (הזדמנות לבקש את המספרים של הלוטו…)
כיצד אברהם מוותר על מפגש כה יחודי?
כיצד אברהם אבינו לא הרגיש תחושת פספוס על כך שעזב את השם?
מדוע התורה אינה כותבת שכאב לאברהם, על כך שעזב את השם, או שהוא התנצל?
אלא שכאן רואים יסוד גדול ורלוונטי לתקופתנו.
ישנם שני סוגי אנשים שעוזרים לאחרים.
ישנו אדם שאוהב לעזור לאחרים, אבל הוא גם אוהב שכולם ידעו על כך.
כמו הספדן שהספיד את חברו בהלוויה, ואמר אוי כמה תורה למדנו ביחד, כמה מצוות קיימנו, אפילו מתן בסתר, הסתובבנו ימים ולילות כדי לתת לאנשים צדקה בלי שאף אחד ידע.
זאת אומרת שישנם אנשים שאוהבים לעזור אבל הם קורצים ומחכים לראות מה יצא להם מכך…
אך ישנם אנשים, שכל מה שמעניין אותם הוא שלזולת יהיה טוב.
כזה אברהם אבינו, הוא חיפש את טובת הזולת, לא עניין אותו ההגשמה וההעצמה האישית שלו.
הוא רצה לעזור לזולת בשביל הזולת אפילו אם לא יצא לו מכך שום דבר.
נדמה לי שבדור שלנו, דור הקאוצ'ינג ודור ההעצמה שנפתחים ימים כלילות קורסים להעצמה, אפשר קצת לפספס את העניין.
קצת לשכוח לעשות טובה באמת, מה שנקרא לעשות טובה בלי טובות.
נשמע דרגה גבוהה, אבל לפחות צריך לכוון ולשאוף לשם.
ולכן התורה לא מזכירה שאברהם אבינו הרגיש תחושת פספוס, או הפסד, כי מה שעניין אותו זה טובת הזולת!
ומכיוון שאנו היורשים של אברהם אבינו ודאי שיש לנו את הכח לחפש את טובת הזולת באמת, ללא פניות!
לעילוי נשמת חביב יצחק בן אירן