הכל מוביל לעבודה שלנו

הרב משה מרדכי ארנשטיין ע"ה

כאשר ניגשים ללימוד שיחת ש"פ נצבים וש"פ וילך תנש"א, הרי עצם הידיעה שזו השיחה האחרונה – נכון לעת כתיבת השורות – ששמענו מהרבי מלך המשיח שליט"א בשבת זו, אמורה לעורר בנו חיות מיוחדת בלימוד שיחה זו דוקא. עלינו לחפש בשיחה את הענינים העיקריים שאיתם עלינו לחיות בזמן זה.

אמנם, כאשר נמצאים בקביעות כזו, התואמת בדיוק לקביעות שאותה הרבי מבאר לאורך השיחה כולה – מטבע הדברים, הדבר מעורר חיות גדולה יותר בשיחה, וממילא גם בהתבוננות בהוראות שעלינו ללמוד מתוכה.

הגבוה ביותר: העבודה שלנו

בתחילת השיחה מבאר הרבי באריכות את מעלת היום הראשון של בריאת העולם, שבו האירה אלוקות בגלוי – "היה הקב"ה יחיד בעולמו". הרבי מוסיף ומבאר את מעלת ראש השנה, לאחר שנברא האדם וכל הנבראים המליכו את הקב"ה עליהם – שאז האירה אותה אחדות כמו ביום הראשון בכל פרטי הבריאה.

הנקודה בחלק זה של השיחה היא, עד כמה גבוהה היא השלימות של בריאת העולם כפי שנברא במלואו ע"י הקב"ה. ואז, ממשיך הרבי ומעלה את הביאור לדרגה גבוהה יותר:

עד כמה שלא תהיה נעלית שלימות הבריאה מצד למעלה, עם כל הכוחות שהקב"ה השקיע בה – כל זה אינו מגיע למעלת השלימות הנוספת, שמתחדשת דוקא בזכות העבודה שלנו. כשמבינים שלאחר כל הכוחות האלוקיים של הקב"ה בכבודו ובעצמו, עדיין ישנה מעלה גדולה יותר למה שאנחנו בעצמנו פועלים, בעבודה שלנו – הדבר נותן משמעות הרבה יותר מרוממת לכל פרט בעבודתנו.

כשאנו ניגשים לעשות את העבודה, בדרך כלל, לפעמים ישנה ההרגשה שאין לנו כוחות להגיע לרמה גבוהה יותר של עבודה. אבל כשהרבי מגיע ומלמד אותנו עד כמה גבוהה ונעלית היא עבודתנו, אנחנו מבינים שאנו שייכים לעבודה אמיתית ברמה גבוהה הרבה יותר משחשבנו.

יש ענינים שהם באופן של "חיים שאל ממך – נתת לו". אנחנו שואפים ומשתוקקים לדרגה מסוימת, ואז מקבלים מהקב"ה את הכוחות לכך. אבל יש דברים שאפילו לא ביקשנו, לא חשבנו שאנחנו שייכים לכך – אבל הרבי מגלה לנו שהעבודה שלנו נמצאת בדרגה הכי נעלית. יש לנו כוחות לעמוד בכל הדרישות.

ראשית, מחדיר בנו הרבי את ההכרה בגודל מעלתה של הנשמה האלוקית שבנו, המושרשת בדרגות הכי גבוהות באלוקות. ויותר מכך, כפי שהרבי מבאר במקום אחר (מאמר ד"ה אתם נצבים תשמ"ח) – שנשמות ישראל הם אפילו למעלה מכדי לומר ש"שרשם הוא בעצמותו ומהותו ית'", מכיון שאפילו "עצמות ומהות" הוא בכל זאת איזה־שהוא תואר; ונשמות ישראל הם למעלה גם מכך.

ולאחר שאנחנו יודעים עד כמה גבוה שרשו של יהודי, מוסיף הרבי ואומר שכל זה הוא רק המעלה הראשונית של "נצבים לפני הוי' אלקיכם". ועדיין, יש באפשרותו של יהודי להתקדם שלא בערך: כאשר הוא לא מסתפק במעלת הנשמה שלו מצד עצמה, אלא מוסיף ועובד בכוחותיו שלו – הוא מגיע לעליה הרבה יותר גדולה, "וילך".

להתפלל ולהכניס את הענינים בתוכנו

כאשר לומדים שיחה כזו, שכל כולה מחדדת ומדגישה את משמעותה הגורלית של עבודת היהודי, ומסתפקים בהבנת הפשט בשיחה, או בהנאה מהביאור הנפלא – כל הענין מתפספס… והרי כל הנקודה בשיחה היא שעד כמה שלא יהיו נעלים הענינים לפני העבודה – העבודה שלנו מרוממת הכל באין ערוך!

מוכרחים לעצור, להתבונן ולהפנים את הענין המבואר בשיחה. שהוא יהפוך לחלק מאיתנו. רק כך נוכל לפעול את המעלה המיוחדת שבאה בכח העבודה שלנו.

כאשר חושבים לרגע כיצד ניתן לפעול שהענינים יחדרו בתוכנו – בפשטות, אין דרך טובה יותר מאשר עבודת התפילה. ההתבוננות שבלימוד פועלת תפיסה טובה יותר של הענינים הנלמדים; אך ההתבוננות שבשעת התפילה פועלת שעניני האלוקות ירדו מ'השכלה' ל'עבודה', חודרים בדעתו של יהודי ונעשים חלק ממנו.

ובפרט בימים שבהם נמצאים בדרך כלל ב־770, לפני המלך. אמנם לעיתים ישנם קשיים להתפלל כדבעי, ועלולות לצוץ טענות כאלו ואחרות בקשר לעבודת התפילה דוקא ב־770; אך האמת היא שאדרבה, זהו המקום המתאים לכך. באחת השיחות (ש"פ ויקרא תשמ"ב) מספר הרבי על יהודים שפגש בפריז, לפני יותר משלושים שנה, וראה את תפילתם באריכות – וכעת כשהם נמצאים כאן ב־770, הם מתפללים בלי חיות… והרבי הסביר שאדרבה – אם שם התפללו באריכות, ודאי שכאן ב־770 יש להתפלל באריכות!

הפלאת העבודה שבתפילה הראשונה

לפי זה, בולטת הרבה יותר הדרישה של הרבי המוזכרת בהערה 19 בשיחה: "להעיר מהידוע ע"ד גודל הפלאת עבודתם של רבותינו נשיאינו בתפלת ערבית דליל א' דר"ה (כפי שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ממלא מקום אביו כ"ק אדנ"ע, וכל רבותינו נשיאינו שלפנ"ז), ומזה מובן שמעין זה ושמץ מנהו צ"ל גם אצל כאו"א מהחסידים".

בדברי רבותינו נשיאנו מתוארת בהרחבה תפילתם המיוחדת של הרביים בזמן זה: "תפלת ערבית של ליל ראשון של ראש השנה התפלל הרב המגיד ממזריטש באריכות גדולה במשך כמה שעות ובבכיות עצומות" . . "בראש השנה הראשון שהסבא [אדמו"ר הזקן] היה בביתו בבואו ממזריטש, התפלל באריכות בלילה הראשון של ראש השנה, והיתה אותה שנה שנת ברכה" (שיחת ליל ב' דראש השנה תש"ב). גם לגבי הרבי מלך המשיח בעצמו, קודם הנשיאות, מתוארת ביומנו של החסיד ר' אליהו חיים אלטהויז מחודש תשרי תר"צ – כאשר הרבי הריי"צ נסע לאמריקה, והחסידים נשארו בחצר עם חתנו הרבי מלך המשיח – עבודת התפילה יוצאת מן הכלל בתפילת ערבית של ליל ראש השנה.

בכל השנה זקוק יהודי להתפלל בעבודה, על מנת לפעול את המשכת החיות האלוקית מה'ראש' ל'אברים'. אבל בראש השנה התפילה לא רק ממשיכה מראש לאברים – אלא פועלת לבנות ולהעמיד את הראש. העולם נמצא במצב של התעלפות וזקוקים להתחיל את המשכת החיות מחדש. ואם כך, ודאי שבתפילת ראש השנה נדרשת עבודה הרבה יותר – על מנת להמליך את הקב"ה למשך כל השנה.