שבת סליחות: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים"

מנחם ישראלי

נוהג העולם לחשוב כך: "בושת" הוא בפשטות שעשינו עבירות ואנחנו לא בסדר. ואתה רבש"ע, אתה צדיק… זה פחות או יותר מזכיר את דברי פרעה: "ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים".

זהו שלא. ההבנה הזו בשטחיות יסודה, והיא ההיפך המוחלט מ"סליחות". וההיפך המוחלט מ"בושת הפנים".

נקח לדוגמא את אדם הראשון, הוא נכשל ואכל מעץ הדעת. הוא כ"כ נבהל מעצמו, הוא אפילו התבייש. התורה מתארת איך שהוא רץ להתחבא וכיסה את ערוותו… וכאשר ה' שאל אותו מה קורה גבר? הוא מיד מטיל את האשמה על אשתו. כי הוא ממש ממש מתבייש לספר מה שהוא עשה. הוא לא מסוגל להכיל את עצמו.

התוצאה ידועה. ה' גירש את אדם הראשון מגן עדן. ולמה?

להבין זאת נקדים ונסביר:

נדמיין לעצמנו סיטואציה אחרת. אדם הראשון חוטא, הוא מיד תופס שהוא לא בסדר והוא ניגש להקב"ה ואומר לו: רבונו של עולם, ראה מה קרה, היה כך וכך… הנחש פיתה וכו' זאת התוצאה. אכלתי מהפרי… אני ממש ממש נבוך ומבוייש. אנא סלח לי.

הרי ברור שהקב"ה היה סולח ומוחל לו. "חנון המרבה לסלוח"…

ולמה שיסלח?

צריך להבין יסוד חשוב:
כאשר אדם הראשון אכל את הפרי, הוא לא באמת דפק את הקב"ה. שהרי הקב"ה הוא אין סופי, ושום דבר בעולם לא יגביל או יחליש אותו… כך אמר איוב "אם חטאת מה תפעול בו… " העבירות שלנו לא מחלישות את הרבונו של עולם.

אז למה ה' ציוה לנו לעשות כך וכך ולא לעשות דברים אחרים?

כי הקב"ה פשוט רוצה קשר איתנו – עם האדם התחתון, "דירה בתחתונים". מה זה "דירה בתחתונים"? מה המשמעות של "(דירה ב)תחתונים"? במה אנו בני האדם תחתונים? מה מבטא את התחתוניות שבנו?
תמצית הענין כך הוא: בחירה חופשית (קרי: יצר הרע).

כל הברואים מגדולי המלאכים ועד אחרון הזחלים והחיידקים אין להם בחירה, הם עושים בדיוק את מה שהקב"ה הועיד להם. הכלב נועד לנבוח, החתול לרדוף אחרי עכברים וכו'. לעולם הם – המלאך הרוחני או הבעל חי הגשמי – לא יעשו היפך רצון ה'.

מהות האדם תחתון היא זו, שהוא בעל בחירה ויש לו יצר הרע ונטיה לחטוא, ודירה בתחתונים משמעותה היא שלמרות תאוותו הגדולה הוא מתגבר ועושה את רצון ה'. וזה עושה "ריח ניחוח לה'" "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". (יש אמנם הרבה מלאכים שהם "משרתיו עושי דברו" של ה', אך הם בלי יצר הרע, קרי: בלי בחירה, וממילא הם לא תחתונים הם לא פונקציה בשביל למלא את תאותו המיסתורית והבלתי מובנת של הבורא "דירה בתחתונים". הקב"ה רוצה קשר עם אדם, לא עם רובוט).

ומעתה, הבה נתבונן: כאשר אדם עושה היפך רצון ה', וכעת הוא מתחרט על כך וחוזר בתשובה, הכי פשוט שאפשר, הוא בא בפשטות לפני ה' ומתנצל ומבקש סליחה ומחדש את הקשר הטהור והנקי. הנה לנו קשר בין הבורא "העליון" לאדם "התחתון". האם הקב"ה לא יקבל כזו "התקשרות"? וכי בגלל החטא הוא הקב"ה יפסיק להתאוות לדירה בתחתונים? הרי בעשותו החטא התגלה תחתוניותו, התברר שהוא אדם גשמי בעל תאוה ובן תמותה. והנה האדם הזה מגיע לבקש סליחה, הכי אנושי שאפשר. את זה הקב"ה לא יקבל?

ברור שהקב"ה מקבל את השבים בתשובה, בלי היסוס וללא תנאים. רק תנאי אחד נדרש, להיות כנה, קרי: "מענטש". להתחרט על החטאים באמת ולרצות את הקשר עם הקב"ה על אמת, קשר נקי וטהור. לא לעשות סיבוב על הקב"ה, לבקש סליחה כדי להיות נקי מחטאים כדי לזכות לשנה עשירה בכסף (שהפרה תתן חלב) או לחילופין לרוקן את סל המיחזור של העבירות והמצפון, כדי ששנה הבאה נוכל לחדש את המלאי ר"ל…

ואת הנקודה הפשוטה הזו לא תפס אדם הראשון. הוא טעה והעריך את הקב"ה ברמה טכנית של "תן לי ואתן לך" אני צריך אותך ואתה צריך אותי, אתה תספק לי מה שאני צריך ואני אספק לך מה שאתה צריך.

בגלל תפיסה זו חשב אדם הראשון שברגע שהוא אכל מעץ הדעת, זה נורא ואיום, אין סליחה ואין מחילה. וגם אם יש סליחה, זה כ"כ נורא שהרי הוא עשה להקב"ה רע (היפך רצונו של הקב"ה זה רע) הוא דפק את אלוקים לפיתפיסתו הכוזבת…. לכן הוא לא היה מסוגל להכיל את עצמו ולכן הוא ניסה להתנער מהעבירה, את האחריות הוא הטיל על אשתו, הוא כשלעצמו לא ביקש סליחה. ובכך הוא פשוט הכניס את עצמו לתודעה גלותית המנותקת מהקב"ה…

לכן הוא גורש מגן עדן, הוא בעצם גירש את עצמו מגן עדן בתפיסתו הכוזבת.

עד כה התבאר הפירוש ה'לא נכון' של "בושת הפנים". ליתר דיוק נשים לב ש"בושת פנים" מורה על בושה פנימית, הוי אומר: יש בושה חיצונית. עד כה התפרש מהי בושה חיצונית. מהי אם כן "בושת פנים" בושה פנימית?

יש חבר ויש חבר. יש חבר שעוזר ע"מ לקבל, שיעזרו לו בעתיד או כיו"ב. ויש חבר אמיתי שרוצה ושמח לעזור, כדי לעזור כדי לעזור. לתת סתם בלי סיבה, כי פשוט הוא מלא אהבה אמיתית. זה מקביל למשנה בפרקי אבות אהבה התלויה בדבר מול אהבה שאינה תלויה בדבר.

קורה שהאדם (חצק'ל, לצורך הענין) זקוק לעזרה אך לא נעים לו לבקש, הוא פוחד להרגיש נזקק, גרוע יותר: הוא חושש שיעליבו אותו או לחילופין שמא יציעו לו עזרה כעת כדי לקבל טובות הנאה בעתיד בממון או בגוף, אז הוא טורח להסתיר מידידיו את הסבל והקושי. ביום מן הימים מגיע חבר אמיתי (יענק'ל ומגלה זאת, הוא מיד רץ ומציע את עזרתו. לחרדתו הוא מגלה שבמשך הזמן חבירו סבל כ"כ עד שנוצרו נזקים חמורים נוראיים ובלתי הפיכים. מגיע יענק'ל ושואל: למה לא אמרת לי? וחצק'ל עונה: התביישתי, לא רציתי להטריח וכו'. עונה יענק'ל: ככה אתה מכיר אותי? וכי לטירחא תחשב זו בעיני? אני חבר שלך, ממני אתה מתבייש?

חצק'ל שומע את דברי יענק'ל חבירו ומתבייש, בושה פנימית. אכן צודק יענק'ל חברי. אני אחוז בעולם של תן לי ואתן לך, זה הנקרא יחוד אחור באחור. אני אחוז באינטרסים שלי ומשתמש בך לצרכי, ואני בטוח שכך גם אתה מתנהל. בעוד שאתה חברי הטוב מתנהל בעולם עמוק יותר של יחוד פנים בפנים, אתה רוצה את הקשר לשם הקשר, כדי להיות ביחד, לתת שלא ע"מ לקבל.

וכך מסביר הרבי מלך המשיח (יעוין היטב לקו"ש ב תבוא סעי' ט ואילך): יש צדק ויש צדקה. צדק – זה מדת הדין שנותן רק כאשר מגיע לך, וצדקה – זה לתת לא כי מגיע אלא כדי לתת.

"לך ה' הצדקה" אתה רוצה לתת לנו באופן של "צדקה" בחינם, קשר לשם קשר. וזה פועל עלינו להיות בבחינת "בושת הפנים" על שאנו עסוקים בקשר של בחינת אחוריים.

מעתה ואילך מחליטים אנו כמו רבינו הזקן: רבש"ע לא רוצים כלום, לא ג"ע לא עוה"ב, רק אותך "דיך אליין". קשר לשם קשר לשם קשר. "לך אמר לבי, בקשו פני".

ועל זה אנו אומרים: "סליחה". סליחה שהערכנו את הקשר שלך איתנו כקשר של אינטרסים, עשינו מצוות כדי שתתגמל אותנו, חבנו אתה קטנוני כזה, דמיינו אותך כמפלצת על האומרת לנו: תתנו תקבלו… זה היום אנו מתביישים ומבקשים סליחה שהערכנו אותך כך, מהיום נתחיל להעריך מחדש את הקשר שלנו איתך, עם הקב"ה, כקשר פנימי "צדקה לבד לך נבקש" קשר פנימי של לתת ע"מ לתת, "את פניך הוי' אבקש".

(מבוסס על ליקוטי שיחות ח"ב תבוא ס"ט ואילך, וע"פ התוועדויות "סליחות" משנים עברו של הרב יוסף שיחי' מלכין)