מגילת אוגוסט • הגות וואך

א. אברהם, בית משיח

זו סתם השמצה פרועה מה שמדברים על החום של אוגוסט. האמת היא שרק בחוץ חם, אבל כשיושבים כל היום במזגן זה אחד החודשים הקרירים בשנה. אבל בלי לראות גשם מהחלון. לפעמים אפילו זקוקים לצעיף כדי שהגב לא יתפס מהרוח הממזגנת.

נכון, אם צריכים לצאת מהבית לכמה שעות, מתחילים לחדור מחשבות שאולי יש משהו בדיבורים על חמימות-מה הנרגשת באויר. בחלוף פרק זמן נוסף גם המחשבות מפסיקות. תאי המוח לא מסוגלים לפעול בטמפרטורה הזאת. אבל בכל זאת, זה מרגיש קצת חורף, שכן התחושה היא לאחר נפילה לשלולית. כן, שלולית חמה שצועדת איתך ללא הפסקה.

ליצני הדור טענו שהריבונו-של-עוילם הוציא חמה מנרתיקה, אבל מרוב החום בחוץ היא ברחה פנימה בחזרה; מצטערת, אמרה, אי אפשר לעבוד בסאונה הזאת. לעומתם התעקשו חובבי קונספירציה (שהחום דווקא ממריץ את הזיותיהם), ש"אוגוסט" השנה היה בעצם מבצע ישראלי להמסת תוכנית הגרעין האיראנית. כן יתמסמסו כל אוייביך ה'. אלא שמפעל טקסטיל ידוע בדרום ביקש להפסיק לפני שגם הוא יימס כשלגון. כוחותינו חזרו איפוא מיוזעים לחזית הדיפלומטית.

העיר רבתי עם הייתה כעיסה דביקה. אנשים נגררים וניגרים בלחות היוקדת. אזרחים תמימים ממש משתוקקים להיכנס לבדוק את מצב האוברדראפט בבנק או לפגישת נימוסין במשרד מס-הכנסה – רק משום שהמיזוג בפנים מציל אותם מהתופת ברחוב. אַ מחיה!

* * *

ומה הדבר הנכון ביותר לעשות עם האוגוסט הזה? ללכת לים!

תתפלאו, זו לא המצאה, אלא מדרש מפורש:

"אמר רבי ברכיה בשם ר' אבהו: אף על פי שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה… משל למלך שעשה מלחמה וניצח ועשו אותו אגוסטוס [קיסר-על]. אמרו לו: עד שלא עשית המלחמה היית מלך, עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס? אלא המלך עומד על הלוח ואגוסטוס יושב [מציירים אותו על לוח יושב דרך חשיבות]. כך אמרו ישראל: באמת, עד שלא בראת עולמך – היית אתה. משבראת אותו – אתה הוא, אלא כביכול עומד, שנאמר 'עמד וימודד ארץ'. אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך ב"אז" [ישיר משה] – נתיישבה מלכותך וכסאך נכון". (שמות רבה בשלח, פכ"ג בתחילתה).

מדרש זה, שהבנת דבריו העוסקים בכבשונו של עולם תיתכן רק ע"י פנימיות התורה – מביא כמשל את ה"מלך" לעומת ה"אגוסטוס": התואר "אגוסטוס" – בתרגום מילולי "הנשגב" – היה שייך לקיסרים שמלכו על כמה מלכים מתחתיהם (ומכאן שמו של החודש הלועזי). בעוד מלך רגיל מתואר כעומד, האגוסטוס היושב, מסמל מלכות יציבה ובלתי ניתנת לערעור – "נתיישבה מלכותך".

הקב"ה בורא את העולם, ועדיין העולם לא מכיר בו. הקב"ה טרם "יצא למלחמה" כנגד הטועים כאילו אין בעל הבית לבירה זו; בהכרת הנבראים, טרם נתיישבה מלכותו וחדרה ללא כל ערעור, "כביכול עומד". כך, עד קריעת ים סוף.

וכיצד נפעל אז העניין הרוחני של "עשינוך אגוסטוס"? רק ע"י "שאמרנו שירה לפניך"! פלא פלאים: התגלות דרגה נעלית זאת של מלכות – ובלשון החסידות בעיקר בדרושי ראש-השנה: "בחינת מלך מלכי המלכים" – קשורה דווקא עם עבודת העם ומתגלית על ידם. רק נשמות ישראל יכולות להמשיך ולגלות בעולם את בחינת "אוגוסטוס יושב" – "נכון כסאך מאז"!

* * *

מדרש זה עלה במוחי כאשר רציתי לתאר מעט מהתחושות בתוך ובעקבות ה"ישיבה ליום אחד" של אירגון ההפצה 'ממש' בארץ הקודש.

יותר מששים שנה מונים לנשיאותו של הרבי מלך המשיח, וכמעט חצי יובל מה"שנה שמלך המשיח נגלה בו" – ובכל זאת, מצד חושך הגלות הנורא, ובפרט לאחר ההעלם והסתר בשנים האחרונות, עשוי להיווצר רושם כי "אתה הוא כביכול עומד". העולם מתקשה להתמודד עם ההכרה הפשוטה והברורה כי הנה זה – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח – בא, ותיכף ומיד כבר בא.

ואף שעידן ועידנים המלך "עומד על הלוח" – מפורסם על שלטי חוצות ועלוני וסרטוני הסברה, בכל זאת, כבד משא הלוח על גבם של כמה מבני המדינה; הכל כמובן בתואנה של כבוד המלכות. הם מסוגלים להתייחס אליו כ"מלך שלנו" – אבל "אגוסטוס"? נשיא של כל אנשי הדור במובן הפשוט והמילולי של המילה? להם די בסרטון צמחוני על "גאולה סטריט"…

אבל ה"ישיבה ליום אחד" פילחה את כל מסכי ההכרה, וצרבה בתודעה – "נתיישבה מלכותך"! בלי התנצלויות, בלי גמגומים, בלי לעמעם את המסר. בצורה תורנית ומכובדת, אבל לא חלילה מבוהלת ומפוחדת.

כל כך לא מפוחדת, שהפעם רפו ידי השתדלנים הידועים למנוע את השתתפותם באירוע של נואמים ורבנים שלא מחסידי חב"ד. בלב לבה של בני-ברק, יושבים יום שלם ומדברים על הרבי מלך המשיח שליט"א, בפשיטות ובטבעיות.

"נתיישבה מלכותך" התבטא במאות המשתתפים, שבעיצומו של אוגוסט וויתרו על טיול בצפון או סתם יום עבודה, והקדישו יום תמים לשמוע על רבי-הקהל-משיח. הם פילסו את דרכם בינות לענני הלחות ועשן האוטובוסים, והגיעו בואכה רחוב מַתִּיסְיוּהִי 16; נהגי מוניות צרודי סיגריות תמיד שוכחים איפה הרחוב הזה, ומקבלים הנחיות בקשר "סע בעזרא, תפנה לבן יעקב, ימינה ברבינא והראשון שמאלה". זו "דרך ללא מוצא" למעליותא, מוביל רק למקום אחד ועניין אחד.

"נתיישבה מלכותך" בכך שלא היה צריך לרפד את היום הזה בעוד אלף ואחד נושאים – טובים וחשובים ונחוצים כשלעצמם – אלא ישיבה המוקדשת ל"עבודה היחידה" במובן הפשוט ביותר. בלי להתפזר לנושאי העצמת הזוגיות וכלכלת בית, בלי פסיכולוגים ובלי יועצים – היה מספיק מעניין ומרתק עם נושאים כמו "ויכוף כל ישראל", "אחכה לו בכל יום שיבוא", "יום בבית המקדש", "הקהל למעשה בפועל". הכל נטו; אפילו הקפה בלי חלב.

"ישיבה ליום אחד" – ו"נתיישבה מלכותך" לתמיד!

* * *

ובסוף היום, כמו כל הנחלים שהולכים אל הים, הכל מתמצה ומתרכז בהרצאתו הנפלאה של ידידי ר' שמעון שי' ויצהנדלר. הוא מתחיל לדבר בסגנונו הידוע "דמתחדשין כציפורין ומצפצפין", ומכניס לראש את ה"ונפלינו" של מקושרי נשיא הדור.

הוא מדגים כיצד מצוות הקהל, הבלתי מדוברת והבלתי נידונה – מתחילה לקרום עור וגידים בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. הוא מוביל את השומעים דרך התלבטויות ה"אחרונים", מציג את התפתחות הדיון בנושא בתורת הרבי, משנות ההקהל הראשונות, ועד לליקוט של סוכות בלקוטי-שיחות חלק ל"ד ש"חותם" וסוגר את כל הפינות.

מצוות הקהל אינה "דין בשמיטה", אינה "דין בעליה לרגל" וגם לא "דין בבית המקדש" – הקהל היא "דין בעצם הנשמה"! תמצית המצוות של "חובת הלבבות", שמעל לכל הפרטים הנדרשים לקיומה. בדומה למצוות תפילה, שה"דיקדק באותיותיה" מקבל משמעות רק אם האדם מתחנן לה', ובלא שתהא תפילתו תחנונים – אין זו אלא חזרה כפייתית על מילים ("ש-מוי-ע, תיש-מ-עו"). כך גם גדר מצות הקהל – בשיחת "נגלה" של הרבי! – הוא להעיר את עצם הנשמה, ע"י המלך שהוא "לב העם" ובה בשעה "שליח הא-ל".

נמצא שאין זה רק "עוד" חידוש נפלא, אלא כלל לא יתכן אחרת: את עצמיותה של "פרשת המלך" – יכול להסביר ולהגדיר רק המלך, הרבי! ומצוה כזו, שמהותה בכך שהמלך עומד ומגלה את "דת האמת" – כלום יתכן לעשות לה "זכר" (כפי שניסו בעבר) שכל כולו רק "חיקוי" של אוסף פרטים צדדיים, החל מחצוצרות וכלה במציאת הפקיד המתאים שיודע לקרוא?!…

והמצוה הזאת שכולה "עצם" – באה לידי ביטוי דווקא באלו שלא באים "כדי לשמוע"; אותם "תינוקות באינקובטור" כלשונו ר' שמעון, שאפילו ה"מנחת חינוך" מתלבט אם חובה להביאם ל"הקהל"… דווקא הם, כולל אלה מביניהם שמצד סיבות שונות ברור שיהיו פטורים בבגרותם מהגעה להקהל – מחייב ומזכה הרבי בהקהל, שכן לא "ראש הסנהדרין" עומד ודורש כאן, אלא המלך שמעורר את עצם נשמת ישראל. רק הוא יכול להחיל גם עליהם "חַלוֹיְת" של מצוה.

אַיי, אַיי, אַיי! היה שווה להזיע חצי שעה בהמתנה לאוטובוס מהדרין, לעמוד שעתיים בתוכו (הרי שם מהדרין במצוות נערים פני זקנים ילבינו וזאטוטים רזים לא יצטופפו כדי לתת לעוד יהודי לשבת), להגיע מעולף למחצה, לחכות שוב עד שתוגנב לי בפרוטקציה שקית חלב לקפה – רק כדי לשמוע את ההרצאה הזאת.

ארשה לעצמי להציע למארגני הכינוס, לעשות טובה לעצמם ולציבור, ולהעלות את ההרצאה הזו להאזנה ולצפיה גם ברשת. אמנם, שיבוצה במערכת "נחייג ונשמע" הוא מעשה אציל ונדיב מאין כמוהו, אך בימינו יש להתחשב גם בדרך הזמינה יותר לקהל הרחב (עם כל ההסתייגות מהשימוש בה), דבר שללא ספק ימנף את "מבצע הקהל" בהובלת מרכז ממש, בכמה סדרי גודל.

* * *

בטרם הספקנו למחות את אגלי הזיעה, הרוח הקרירה של אלול מביטה כבר מעבר לפינה. זה הזמן להירתם במלוא החום והעוצמה ל"מבצע הקהל" – כזה שבמרכזו עומד המלך המקהיל את העם, והוא הוא המעורר "ליראה את ה' אלקיכם כל הימים".

בהתוועדות שאחרי ההרצאות השתתפתי רק באופן סמלי. הייתי כבר בגילופין ממה שמעתי עד אז. אבל ה"ישיבה ליום אחד" כמו ההתוועדות החלו ולא הסתיימו – הם נשארים פתוחים ברצף עד לאחר שנת הקהל ועד בכלל.

והנה מה טוב ומה נעים להיות ב"אינקובטור של הרבי", במקום שבו כל המציאות מתחילה ונגמרת רק בזכות מה שהרבי מחיל עליה שם מצוה-ומבצע; כמו אותו עולל המסומן עם "ידון", אותו אזיקון פלסטיק הכרוך על היד, ואין לו אפילו שם, כי אם "בן…" – כי אין לנו בעולמנו אלא רבי, אנו בניך ואתה אבינו.