מה ג' תמוז לא אומר…

כאשר הרבי הריי"צ שוחרר מהכלא לגלות בקסטרמה בשנת תרפ"ז, היום השלישי בחודש תמוז קיבל קצת פרסום. עם זאת, גם אז, חשיבותו של היום עומעמה בצל ימי הגאולה י"ב י"ג תמוז, בהם הרבי הריי"צ שוחרר לחלוטין מידי הקומוניסטים.

זה המשיך כך עד ג' תמוז תשנ"ד. מאז ועד היום, זהו התאריך שעומד לנגד עינינו בכל יום ויום, ומכיל משמעות רבה עבורנו.

יש הרבה שידברו על האירועים שהתרחשו באותו היום בהיסטוריה היהודית, ועל מה שקרה בג' תמוז תשנ"ד. אך ברשותכם, אחיי החסידים, אתמקד לא מה ג' תמוז כן אומר, אלא במה שהוא לא אומר. אני מאמין שבנקודות הבאות יש תמימות דעים במשפחת חסידי חב"ד ליובאוויטש יצ"ו.

הנצחיות והרלוונטיות של תורת הרבי בוודאי שלא הפסיקה בג' תמוז.

הצורך לקיים את מבצעי הרבי, להגיע לכל יהודי באהבה ללא תנאים — כמובן שלא פחות חשוב מאז ג' תמוז.

נוכחותו של הרבי והשפעתו על חיינו — לא השתנו מאז ג' תמוז.

ברור ומובן ששיחותיו של הרבי, בהן תבע מאיתנו להכין את עצמנו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו — חשובות מאין כמותן גם אחרי ג' תמוז.

כולם גם מסכימים, שלא כמו בדורות קודמים, מנהיגותו של הרבי לא הועברה לנשיא חדש. הרבי הבהיר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כשאמר שאנו בדור השביעי — המשמעות של דור נמדד על ידי נשיא הדור — שהוא האחרון לגלות והדור הראשון של הגאולה. רק כאשר הגאולה תהיה שלימה, הרבי יודיע ​​לנו שזה הסימן לכניסתנו לדור השמיני. עד למועד זה, הרבי, הנשיא של הדור השביעי, וכך, ממשיך להיות נשיא דורנו עד הגאולה האמיתית והשלימה.

אחרי שמנינו את הדברים שאף אחד לא חולק עליהם, ארצה להעמיד בפניכם שאלה מתבקשת: אם שום דבר לא באמת השתנה, למה ג' תמוז הפך לתאריך כל כך משמעותי בדורנו?

דומה שכל חסיד מסכים כי למרות כל האמור לעיל, המצב כפי שהוא מאז ג' תמוז הוא בלתי נסבל.

עצם העובדה שאנחנו חיים בתקופה שהרבי אינו נראה לעינינו, כפי שמתואר בספר דניאל ובעוד מספר מקורות, זה ההיפך הגמור מכל מהות גישתו של הרבי. לאורך כל השנים הרבי נלחם נגד החושך, העצבות, הייאוש, ההתפשרות, וכל מה שכלול במציאות הגלותית של הסתר האור האלוקי.

בעוד שמנהיגי קהילות ורבנים אחרים מעניקים מתורתם בעיקר לתלמידיהם, הרבי מבקש שזה יגיע לכולם. אם אחרים מסתפקים ברעיונות גרידא, הרבי דורש שהם יהיו מיושמים בתוך גדרי העולם. בגישתו הייחודית של הרבי, גם נושאים ומושגים רוחניים עמוקים — חייבים לקבל ביטוי באופן ברור גם בדרגה הנמוכה ביותר: בעולם הזה הגשמי, למטה מעשרה טפחים.

אי לכך, איננו יכולים להתנחם בזה שאנחנו יודעים שההשפעות של הרבי לא פחתו מאז ג' תמוז. זה לא מספק אותנו — על אף שהשפעתו של הרבי גדלה באופן בלתי ניכר — וזה גם לא מספק את הרבי. הרבי אינו מעוניין בשום דבר פחות מטוב מוחלט, מגילוי אלוקות בלתי מוגבל בתוך העולם הזה התחתון: ממש, ממש, ממש ובלי מירכאות.

כל עוד הרבי נותר במצב של "נכסה מעינינו" וכל עוד אפילו חלק מאיתנו לא הצליחו לפקוח את העיניים ולראות את הגאולה לפנינו — העבודה שהרבי דורש מאיתנו לא קוימה.

ג' תמוז מתריע לפנינו שאין אנו יכולים לקיים את עצמנו על זכרונות ומסורת מהעבר. אנחנו גם לא יכולים למצוא נחמה בכך שהנוכחות הרוחנית של הרבי מרחפת "מעלינו". אנחנו אפילו לא יכולים להיות מרוצים מזה שהרבי נמצא איתנו, בכל דרך, אם אנחנו לא יכולים לראות אותו בעיני בשר הגשמי.

ביום כמו ג' תמוז, הצפייה להתגלותו של הרבי מקבלת מימד שונה בתכלית מכל תאריך אחר. זהו יום שבו אנו מביעים תחנונים מעומק לבנו לקב"ה וזועקים עם כל הלב והנשמה: "ריבונו של עולם, עד מתי? אנחנו לא מסתפקים בפחות מאשר הגאולה האמיתית והשלימה! אנחנו לא יכולים לקבל שום דבר כתחליף. אנחנו רוצים משיח עכשיו ו'גאולה' במובן המילולי והפשוט ביותר, כך שנוכל לראות את הרבי בעיני בשר שלנו, ונאמר לפניו ברגשי גיל ושמחה: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

…וכל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר זה: הנה משיח צדקנו, הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, "הנה אלקינו זה גו’", והנה השולחן הערוך ומוכן לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר, שבסיומה אומר דוד מלכא משיחא "אני אברך ולי נאה לברך".