מי חינך אותנו לאמונה לוהטת ובלתי מתפשרת? • מאמר מרתק

הרב שמעון ויצהנלדר, ראש ישיבת תות"ל ראשון לציון 

דרשן נודד הגיע לקראת שבת אחת לעיירה פלונית לשאת את דברו. שאל את נכבדי הקהילה מה לדעתם צריך לעורר את הציבור. תשובתם היתה: בנינו היקרים על חינוכם עמלנו שנים והנה סרים לבם מאתנו! נבהל הדרשן ושאל בכאב: במה זה מתבטא? ענו ראשי הקהל בסבר פנים זועפות: ראה נא כדוגמה את יום השבת, לאחר התפילות אנו נוהגים להעביר את היום בשיחות רעים, תוך כדי טעימה ממעדני שבת, והנה בנינו הפכו את יום השבת לכולו קודש לעבודה שבלב, זימרה ושבח. אם לא די בכך, הרי שגם ימי החול הפכו לסיוט, בכל זמן פנוי הם יושבים ולומדים תורה, ולא מוכנים לשמוע מאומה על העולם החדש והגדול. תמה הדרשן: וכי מה רע בכך? והלא גם אתם מחבבי תורה וקודש? כעסו ראשי הקהל: נכון, אך אין כוונתנו עד כדי כך. בכל זאת יש עולם ואף ההלכה עצמה מתחשבת עמו; ביום בהיר אחד הם יצטרכו לצאת לעולם, ואנו רוצים להכשירם לכך כבר עכשיו… עטה הדרשן סבר פנים רציניות וענה: אכן בעיה קשה, אעמוד עליה בהרחבה בדרשת השבת. 

ששו ראשי הקהל וקראו לציבור הרחב לבוא ולהשתתף בהמוניהם. 

ביום השבת באו ההורים, המחנכים ואף הבנים לבית הכנסת ולעזרת הנשים. דרשננו עלה על בימת הקריאה ופתח פיו בניגון: 

"תורתנו הקדושה מספרת לנו כי כאשר עם ישראל עמד מול המחזה האלוקי בקריעת ים סוף, הביע העם את התפעמותו בקריאה: "זה א-לי ואנוהו, אלוקי אבי וארוממנהו". חלקו הראשון של הפסוק מובן: "זה א-לי" – הנה אנו זוכים לראות ואף להצביע להפנים ולהכיר בחושנו בכבודו של מקום. אך חלקו השני חסר הבנה: כאשר עם זוכה להשיג בראייה חושית את מציאות הא-ל, מה הצורך בהסתמכות על אבותיו?

"מורי ורבותי!" התרגש הדרשן: "ירדה תורה לסוף דעתו של אדם עד סוף כל הדורות: תורתנו יודעת שיבואו זמנים ומקומות כאשר צעירים וצעירות מעם ישראל יתעלו בקדושה ואמונה, בהתלהבות ובלהט עוד יותר ממחנכיהם והוריהם, שיערה תורתנו הקדושה את קשייהם של אותם ילדי חמד כאשר הורים ומחנכים יקראו לעברם: הדיוטות, מי אתם שתלכו בגדולות? דיו לתלמיד שיהיה כאביו ורבו! על כן נותנת התורה מענה הולם בפי הנער: "טאטע! – לא אנו נטלנו גדולה לעצמנו, לא חידשנו דרך חדשה – אלא "מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלוקותו עלי מימי אבותי" (כדברי רש"י במקום) – וכי לא את אמא ששרת לי בעריסתי שירי ערש על חביבות התורה הקדושה שיקרה היא מכל שכיות חמדה? וכי לא אתה אבא שסיפרת לי ניסים ונפלאות יוצאים מגדר הטבע על כוחו הבלתי מוגבל של הקב"ה ועבדיו הנביאים? וכי לא אתם דירבנתם, ועודדתם לא ללכת אחר מראה עינים ולא לסטות כמלוא נימה מהוראות התורה? שיעורים רבים הסברתם כי אפילו קושיא הכתובה בתורה קדושה יש בה, כל שכן אימרה, קל וחומר הוראה! למה כי תלינו עלינו?

"ואם יאמר האבא או המחנך: בכל זאת ילד, מעט הכרת הטוב, הלא אני הוא זה שגידלתי וחינכתי אותך; מותר לך לשמוע לי ולצנן מעט את התנהגותך הקדושה. רבותי! – קרא הדרשן בהלהבות – חכמינו האירו את עינינו גם לכך ובמסכת שבת מגדירה הגמרא את כל עם ישראל בשם "מאמינים בני מאמינים" – כלומר גם ההורים והמחנכים אף הם סך הכל "בני מאמינים". גם אתם מכירים ביוקר התורה מהוריכם ואף הם מהוריהם וממלמדיהם עד למשה רבינו רועה האמונה שקיבל ישירות מפי הגבורה, ואם-כן, אתם עצמכם אין בידכם כל רשות לשנות ואפילו לצנן!

"ואם תאמרו אגדה בלבד אני דורש לכם? לא ולא! הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך יורה-דעה ובנושאי כליו: "אמר לו אביו לעבור אפילו על מצוה של דבריהם, אפילו מנהגא בעלמא (מהרש"ל), ואפילו רוצה ללכת למקום רחוק ללמוד תורה שספק אולי יראה שם ברכה בתלמודו, או להתפלל בבית כנסת שמתפללים שם בכוונה יתירה (פתחי תשובה) ואביו או אמו מוחים בו, מחשש שיזיק לדעתו של הבן – אינו צריך לשמוע" ומה טעם? והרי מדובר בהורים הדואגים לרמתו העתידית של הבן? אלא "כולכם חייבים בכבודי". גם כאשר מדובר רק על כבוד ה', לא על מצוה ממש, אלא עניני קדושה, בכך משתווים ההורים, וילדיהם. וכל שכן מחנכיהם".

בקול רגשני פנה הדרשן אל עזרת נשים:

"אידישע מאמע'ס! לב מי לא נמס בראש השנה כאשר קוראים את ההפטרה המספרת על חנה, על קשיי העיבור, על תפילתה בחצר ה' ועל הדו שיח שלה עם עלי הכהן, והנה תודה לא-ל – "ותהר חנה ותלד בן". איזו שמחה! אך חנה, במקום להשתעשע עם בנה כמה שנים, לפתח את חושיו האנושיים בקירבת אמא אוהבת, "ותעלהו עמה ויביאו את הנער אל עלי". עלי, כהן גדול, משתהה. הוא זכר אותה ואת קשייה והנה מנין לה תעצומות העוז להעלות ילד כולו לה'? ועל כך עונה חנה (הדרשן לא התאפק ופרץ בבכי בהטעימו בניגון ההפטרה) "אל הנער הזה התפללתי"! מה שווה צער העיבור והעקרות אם הילד לא כולו קודש לה'?!"

בכה הדרשן, בכו האמהות בעזרת הנשים – – – 

"עובר אני מקהילה לקהילה ורואה את מצב הצעירים והצעירות. אבות ואמהות בוכים על ירידת הדורות, והנה זכיתם זכות נפלאה: ראו נא את בניכם – יארמולקות גדולות מכסות את ראשיהם, זקנים מלאים עוטרים את פניהם ועיניהם יוקדות בלהט. וכי רצונכם בבנים 'ברליניים' קרירים?… הודו לה' על הטוב! אם רוצים אתם בבנות ובבנים שיביאו דור ישרים מבורך, הגדילו את החמימות והאש הפנימית, הקיום היהודי מובטח לכם…. 

ואתם בניי היקרים, פנה הדרשן בסבר פנים אחראיות אל אותם צעירים וצעירות: אליכם תיטוף מילתי, אשריכם ישראל, גוי קדוש, אפילו בענייני ארץ. 

"אמת ויציב ונכון וישר כי חוזקה ואיתנה של הקדושה וההתלהבות היא רק בזכות כוח האמונה שירשתם מאבותיכם, היא המעמידה ומקיימת (כלשון רש"י) את האלקות בקרב נשמות ישראל והיא שעמדה לנו ולאבותינו ואמהותינו אפילו בשעות קשות כאשר אותותינו לא ראינו בעיני השכל, רק מכוח אותה אמונה איתנה. אולם: כדי שהאמונה הזאת תהיה שלימה וחזקה ונוגעת עד פנימיות הנפש, היא צריכה שנזון ונפרנס אותה על ידי לימוד תורת משה בכלל וסודות התורה, שהם מעצימים את כוחה של האמונה. 

"לא בכדי ניתנה תורה ב"אש שחורה על גבי אש לבנה", ללמדך כי גם את הלהט הנשמתי, הכיסופין כשלהבת אש, יש לנתב בדרך התורה, ובכך תדביקו ותסחפו גם את הוריכם היקרים". 

ירד הדרשן בענווה מהבימה… שתקו המחנכים, סברו וקיבלו האבות, התרגשו האמהות צהלו ושמחו הבנים ותשקוט העיירה. 

ובזמן הזה… 

מוריי, משפיעי ורבותי! מהימים ההם נעיף מבט לזמן הזה:

כי נשאל לימים הראשונים, שנות השבע, ימי האור והגילויים בליובאוויטש, עת ישבנו בשבת תחכמוני בצילכם ומלאתם מוחנו תבונה, פינו רינה, ולבבנו שבח: יש מלך בישראל!

מי, אם לא אתם, לימדתנו את 'המשך תרס"א' המפורסם בדבר החידוש של "אין עוד" על "אין עוד מלבדו" – "שלא יש שום מציאות כלל"! כמה פעמים הסברתם כי הפרק השלישי בשער היחוד והאמונה מסתיים בשאלה נצחית ומתמדת "למה אינם בטלים במציאות" כי זו שאלת נצח – למה אין הנבראים בטלים לאור האלוקי! מי ישכח את אותם לילות חודש אב תנש"א שהשקעתם את מוחנו בהגיית ה"קץ שם לחושך" תשכ"ד ובו נאמר שכל מטרת החושך הוא שיהודי בהדרגתיות יגלה ויביא לכך שהחושך עצמו יאיר, לב מי מאתנו לא חרד עת הקראתם שוב ושוב באוזנינו את ביטוייו הנוראים של הוד כ"ק אדמו"ר נ"ע על אותם החושבים שחב"ד היא השכלה גרידא! ליובאוויטש היא להביא את הלמעלה מכוחות השכל בשכל! ולא חלילה לטמא את ה'למעלה מהשכל' על ידי השכל!

פעמים, כאשר נקלענו למחוזות שמחוץ לליובאוויטש, שיננתם הלוך ושנו: "די גאנצע וועלט איז ליובאוויטש"! (העולם כולו זה ליובאוויטש). כאשר הוקנטנו בידי עוברי אורח על אמונה פאנטית, הובלתם אותנו באוזן למאמרי הדא"ח המעמיקים במהותו של עולם הזה התחתון שאין לו מציאות מצד עצמו, וכל כוונתו לגלות בנו את הכוחות העצמיים הנעלמים וחבויים בתוכנו! אימרות, עקיצות שנונות וקטעי שיחות חזרתם באוזננו שנקודתם: "א נשיא איז מער ניט ווי איינער!!" (ובקלטת שומעים איך הרבי חוזר אימרה זאת (מתוך בכי) על האדמו"ר האמצעי ביחס ל'צמח צדק'!)

ומה לכם ותלינו כיום על עם ה' המסתובב ברחובות קריה וזועק את מה ששמע מכם עצמכם: אין עוד מלבדו!! אין שום שינוי דגניזה!! העולם מוכן!! 

מי נטע בנו את התובנה כי מרכזו של ספר התניא נמצא בפרקים לו-ז כי תכלית "מעשינו ועבודתינו" היא "ימות המשיח ותחיית המתים"? וכמה פעמים בכל 'קבוצה' לימדתם את "הדרן על הרמב"ם תשמ"ו" המבאר כי עיקר ומהות הגאולה, שהיא כאמור עיקר ותכלית הבריאה, היא "שיתגלה עצם מציאותו של מלך המשיח", אפילו לא פעולותיו אלא "שידעו שיש מלך בישראל"! כל מי שחושב שהמשיח אינו בן אדם בשר ודם מן החיים – הוא "כופר"! זעקו כותרות העיתונות החבדי"ת באותם ימים. מי הכניס לקהל הרחב בשנות הממי"ם, הלמדי"ם ואפילו הכפי"ם כי ליובאוויטש אוחזת כי רק הרבי שלה יגאל את העולם? כמדומה שאתם הסתובבתם אז ב770… 

אתם המלינים על צעירי הצאן כי רוממות הרבי שליט"א בגרונם ושכר בטלה בידם, אשאלכם, מי תיעד במשך עשרות שנים כל תנועה ותנועה של כ"ק אדמו"ר שליט"א? מי, אם לא אתם עצמכם, יצר את המושג "יומן מבית חיינו" ובו "סך הכל" מתועדות כל דקה כל תנועה, שיג ושיח בבית רבינו שבבבל? את הביטוי "פארן צום רבין", "נחת רוח צום רבין זאל געזונט זיין" שמענו מכם כל שעה עגולה במשך היום. נדבקנו מהצמאון שעלה מכל התוועדות, מהתבטאויות 'שפיציות' שהשחלתם אפילו בשיעורי ה'נגלה' שלכם… שלא לדבר על שיעורי החסידות שתמיד הובילו למסקנה שכל המאמר עוסק בקשר של חסיד ורבו!… וראש לכל, הקונטרס שכבר קיבל שם נרדף "קונטרס אנא נסיב מלכא תשמ"ט" המבאר כי מהותה של התקשרות – גם לרבי! – אינה עבור גילויים, שמגיעים גם על-ידי שרים למיניהם ולא תמורת שכר אלא אך ורק "אנא נסיב מלכא" – דיך אליין! 

לא דיברתי על כל סיפורי החסידים שחינכתם אותנו לקרוא בכל שעת פנאי שהסך הכל שלהם תמיד תמיד היתה: מסירות נפש, אויס וועלט אין וועלט, תוהו'דיקע חסידים, והתקשרות על שכלית וטבעית לנשיאנו לדורותיהם.

לא אזכיר את כותרות העיתונות החבדי"ת בעיצומם של ימי בשורת הגאולה תשנ"ב-תשנ"ד, את הראיונות עם ה'חוזרים' ו'מניחי' השיחות, עם משפיעים, ראשי ישיבות ועסקנים. כולם זעקו: חובה לפרסם את זהותו של המשיח! אין בכך שום שינוי ולא יהיה אף פעם בזה שום שינוי, גרעון או החלפה! אי אפשי לפרסם נושא משיח מבלי שנושא זהותו של משיח יידרש!

עדיין זוכרים אנו מי היה זה שהחל להדפיס על ספרי קה"ת את התואר האלוקי והמקודש "כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח" (שתי דוגמאות מתוך רבים: "תורת מנחם התוועדויות" חלק ב', "אוצר סיפורי חב"ד" ו' כרכים הראשונים); והדבר ניתן לבירור מהיר וכלל לימדונו חז"ל: מילתא דעבידא לגילויי לא משקרי אינשי.

אנו צעירי הצאן ראינו, קראנו, הפנמנו ונדבקנו! ובלשונו של רש"י עמו פתחנו: "לא אנו תחילת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת הקדושה ואלוקותו עלינו מימי אבותינו".

שמא תאמרו: וכי שכחת סוגיה ערוכה במסכת כתובות בדבר "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? שמא התעלמת מהדרכותיו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בדבר התבטלות צעירי הצאן בפני זקני החסידים? וכבר אמר החכם מכל האדם "סתירת זקנים בנין"!

בהכנעה אענה: בואו ונחשב חשבונו של עולם! זכרו ימות עולם, בינו שנות דור ודור, אל תאמרו כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלתם זאת.

וכי אתם חלילה יצקתם וחידשתם את היצירה שחותם ה"דור השביעי" עליה? "לא מחכמה שאלתם זאת"! כל כולכם יצירה והטבעה אישית של כ"ק אדמו"ר שליט"א! הוא בכבודו ובעצמו יצק את מהותכם ואף את חכמתכם ומידותיכם! הלא זהו דיוקו של רבינו ברמב"ם ריש הל' ע"ז "ומאהבת ה' אותנו .. עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים" להדגיש כי אפילו משה רבינו, חכמה דאצילות "מעלתו אינה מעצמו"! אלא "נעשה מאת ה'" (לקו"ש ח"כ פ' נח ועיי"ש הוראה לא ללכת אחרי השכל בלבד), ומה יענה דורנו אבתריה של משה רבינו?!

כ"ציפורין מצפצפין"

הבה נחטט, בעדינות ובסבלנות, אל מקור חוצבכם ב'ימי הבראשית' של הדור השביעי, עת אתם, שתהיו בריאים, הייתם צעירים. הבה נקרא את יומניכם ומכתביכם לידידיכם ברחבי תבל שכתבתם בימי ה"קבוצה" שלכם עצמכם:

איך כאב רחום, כפדגוג מאומן זכיתם שהוא בכבודו ובעצמו יסיר את המעקשים, יבהיר את דעת האמת ויראה את הדרך לגאולה. שעות על גבי שעות ישב בהתוועדויות וביחידויות ו"נפשו יצא בדברו" בלבנו, בהבהירו, בזעקתו מהי נצחיות התורה, מהו יהודי, התקשרות כיצד, היחס לעניני העולם וקידוש הטבע, שליחות ובכלל השקפת חיים יהודית.

"הלא הוא – רבינו שליט"א – אביך קונך ("שתיקנך בכל מיני תקנה") הוא עשך ויכוננך"!

אתם קהיליית ה'מניחים', ה'חוזרים' ובעלי הנגלה, כבר זה זמן רב שזיכיתם אותנו להציץ לעולם ה'הגהות' וה'צעטלך' – כיצד לימדכם נשיאנו בינה והדריככם בדרך ישרה: לציין נכון למאמר חז"ל, מה להשאיר ב"צ"ע" ומה מיותר לכתוב. את ההבדלים הברורים בין הלכה לשקו"ט, בין פשוטו של מקרא לאגדה. כיצד הכניס את עולם המושגים הרגטשובי לתוך בית מדרשכם שהיה מלכתחילה מאד מצומצם, אם בכלל. מי בכלל הרחיב את אופקיכם לעיין בספרות הגירסאות לכל מאמר חז"ל. שלא לדבר על כללי הלימוד החדשניים בלימוד הרמב"ם, רש"י, פרקי אבות, ובפרט אופן הדיוק במאמרי רבותינו נשיאינו וראש לכל: דרך לימוד המאמרים שכל אחד משלים לחבירו ובכל מאמר ומאמר הוסיפו רבותינו שלב, פרט והגדרה חדשה, והדברים עתיקים ליודעים.

[ואינני מדבר על אותה קבוצה של "א בחור א זעצער'ס" שהיתה אחראית על הקלדה והגהה וכיום מוצגת בפני צעירי הצאן כ"חוזרים" ו"מניחים"… עליכם נאלץ רבינו להתבטא בשיחת ש"פ ויחי תשמ"א "אלו המסתובבים בשכונה ומתרברבים – אנחנו כותבים את המראי מקומות לליקוט! – הם אלו שמכניסים טעויות בליקוט!!" ודי לחכימאי].

אכן כן: הפה שאסר – הוא ורק הוא – יכול להתיר, אך הרי מפיכם שמענו ללא הרף כי פיכם ופיות כל עמך בית ישראל כל מציאותם אינו אלא כ"ציפור המדברת" את ששמעה בהיכל המלך! ולכן פיכם לא יכול להתיר, לשנות, לסרס ולעקר את מאמר, ואפילו פתגם, המלך בכבודו ובעצמו!

בימי ההוד הייתם מתברכים בתואר החסידי – "ציפור המדברת", אך כיום הדבר כבר לא לפי כבודכם. אם אינכם חפצים בו, אשתמש בביטוי התלמודי "המתורגמן": המשפיעים, החוזרים והמניחים הם בבחינת "מתורגמני" הרב שהיו במשך כל הדורות חוזרים על דברי תורת הרב באופן המתקבל ומובן לעם, והרי כללים ברורים לימדונו חז"ל ובאו בהלכה כי "אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות" (הל' ת"ת פ"ד, ועיי"ש בלחם משנה כמה צדדים שווים עם החוזרים דליובאוויטש).

חטא פקיחת העיניים

שמא תאמרו: כל הדברים הללו היו נכונים בשעתם, אך המציאות מאז השתנתה והרי עיקר העיקרים בפסיקת הלכה הוא לדעת להבדיל בין מילתא למילתא ולא להחיל פסקים על כל מצב ומצב. ואילו אתם הצעירים אינכם ברי דעת, ואם כן הבדלה מנין?

צר לי, רבותי ומשפיעי, להגיע למסקנה, לאחרי בקשת מחילה, כי לא המציאות השתנתה, אלא משהו עמוק במהותכם. אף אתם קיימתם את הוראת רבינו שליט"א בשנת תשנ"ב בדבר פקיחת העינים, אלא שלדאבון לב הלכתם בעקבות פקיחת עינים שלילית:

הראשון ש'פקח את עיניו' היה יציר כפיו של הקב"ה – אדם הראשון. מיד עם בריאתו הוא הסתובב בכדור הארץ כאשר מוחו, לבו ועשתונותיו חווים את מציאות הוי"ה. אדה"ר חווה בכל עשר כוחות נפשו כי "אין עוד מציאות כלל". כלום לא תפס אצלו מקום, אפילו העובדה הבסיסית שהוא ערום… הרי בין כך הכל אלקות! אך מיד כאשר טעם מעץ הדעתנות – מעידה התורה – "ותפקחנה עיני שניהם" וברש"י: "לענין החכמה דיבר הכתוב". כלומר: חטא עץ הדעת לא שינה משהו פיזי בבריאה, אלא משהו במוחו של אדם השתנה. אותה נקודה שלפני רגע היתה כולה קודש וטהרה (ראה רמב"ן ומפרשים עה"פ), הפכה מיד אחרי הטעימה מעץ השכלתנות לבזויה ויש לכסותה בלבושים. וכבר כתב אדמו"ר הרש"ב נ"ע בקונטרס "עץ החיים" כי טעותו של אדה"ר היתה שאכל קודם מעץ הדעת לפני שטעם מעץ החיים, אך הסדר הנכון הוא לטעום קודם מאילנא דחיי, היינו האמונה הוודאית שהיא הנצחית ורק אחר כך ניתן לאכול גם מעץ הדעת וזו מהותה של חסידות חב"ד (ועיין בנידון זה ב'לקוטי לוי יצחק – אגרות' ט"ו בשבט תרח"צ שאמונה נקראת "עץ החיים" שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" ועיי"ש).

אבל הרבי בתשנ"ב מדבר על 'פקיחת עיניים' כזו שתתקן את חטאו של אדם הראשון וכפי שהודיע ב'באתי לגני' הראשון כי דווקא משה רבינו בהורידו את השכינה למטה בארץ מתקן את חטא עץ הדעת שסילק את השכינה מהארץ לרקיע הא'. וזאת על-ידי עבודה באופן של שטות דקדושה שמתקנת את השטות דקליפה הנמצאת אצל כל אחד.

נכון שהעבודה צריכה להיות באופן של "זה א-לי ואנוהו", ידיעת אלוקות כדברי השל"ה, אך ביחד עם זה, וכהקדמה לזה, צריכה להיות נקודת האמונה של "אלוקי אבי" ואז גם ענינים שלמעלה מהשכל לגמרי ("וארוממנהו" היינו מרוממים ונעלים מכדי תפיסה) חודרים אפילו לשכל! (ראה ביאורו המופלא של כ"ק אדמו"ר שליט"א בפסוק זה בלקו"ש חט"ז פרשת משפטים).

הדור הצעיר – הפנים קדימה

מוריי ורבותי:

עלי ועל ידידיי עדיין טבוע חותמכם. אתם הייתם אלו שגיליתם בפנינו את האור כי טוב למאכל ותאווה לעיניים. אנו עוד שוקלים את דבריכם ומנסים להתמודד עם דעותיכם החדשות. אולם נולד דור חדש שכבר לא מרגיש כלפיכם מחויבות!

בדיני נזיקין אנו יודעים כי יש מושג של כוחו, וכוח כוחו, אך לא "כוח כוח כוחו", ואף במידה טובה המרובה לימדונו חכמינו על הפסוק "אם תשמור לי ולניני ולנכדי", כי רחמי האב על הבן הם רק עד שלושה דורות. אנו כבר נמצאים בדור השלישי ("ימות המשיח ג' דורות"). אותו טף, "אשר אמרתם לבז יהיה", חי ויונק ישירות משיחותיו, הוראותיו וברכותיו של הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח ודרכו מקבל מכל נשיאי חב"ד עד לנשיא הראשון, משה רבינו, ועד לעצמות ומהות א"ס ב"ה. הדור הזה מגדל כעת חסידיש'ע רבנים, חסידיש'ע שלוחים, משפיעים, בעלי נגלה מקושרים ובעלי חסידות מצויינים. המורכבות שנמצאת במשנתכם כבר לא משפיעה עליהם כלל וכלל. הם אינם מפנים ראשם לאחור, אלא פונים כל הזמן קדימה לגאולה האמיתית והשלימה נאו!

בראש מורכן אני נאלץ להזכירכם, את מה שלימדתם אותנו אתם בעצמכם, לעיין הדק היטב בשיחות קיץ תש"מ על המבצע של "והשיב לב אבות על (ידי) בנים" – – –

המטרה של "בית משיח" בימים אלה

כאשר שמעתי על התכונה סביב גליון ה-‏500 של בית משיח, אמרתי לעצמי גליון ה-‏500 היה רק פעם אחת – בחודש כסלו של שנת תשנ"ב והוא זכה לקבל את מכתבו של הנשיא שליט"א.

מאז ג' תמוז שבועון "בית משיח" הוא ה'ממשיך' הטבעי של אותן הכותרות, של העמדת כ"ק אדמו"ר שליט"א ככתר חי לראשינו, וכל המתרחש בבית חיינו, בראש מהדורת החדשות וסביבו וסביב תורתו ומבצעיו, חסידיו ודעותיו סובב הולך העיתון. כך גם בסגנון הידיעות החדשותיות שמתרחשות בעולם; 'בית משיח' מעביר לקוראים כי העולם כולו נע סביב ליובאוויטש ולא ליובאוויטש נכרכת סביב העולם!

הלא זוהי שורש מחלוקתם של חכמי האומות עם חכמי ישראל מה כרוך סביב מה: האם כדור הארץ הקטנטן עומד במרכז והשמש ומערכותיה נעים סביבו, או שמא כל כדור הארץ אינו אלא 'עוד נקודה' במפת החלל החיצון הנגרר אחרי 'מה יאמרו' הגלקסיות. וידוע מאבקו של רבינו המצדד חד משמעית כי כדור הארץ, היינו מעשה בני אדם, במרכז וכל החדשות סביבנו!

אלא שבכך לא די. ל'בית משיח' יש תפקיד מהותי נוסף: 'להמשיך' ולהביא לידי גילוי בקוראיו את ההכרה היום-יומית אשר למרות ההעלם והצמצום בו אנו חיים, ברגע הקטן הנוכחי, הרי: צמצום לא כפשוטו! וכל מטרתו בשביל הגילוי. לא בכדי מסבב הסיבות הביא שאת ציון הדרך של שבועון 'בית משיח' יציינו בז"ך אדר ראשון – – –

בנימה אישית ארשה לעצמי לחלוק עם הקוראים רגע מסויים שנחרת אצלי לפני שנים:

כ"ב שבט תשמ"ח, בבוקרו של יום בארץ הקודש, שעות ספורות לאחר הסתלקות הרבנית: מישהו הגיע ובפיו הידיעה שזעזעה אותי, ועוד לפני התפילה מיהרתי לשיכון חב"ד בירושלים 'כדי להיות בעניינים'. מטבע הדברים גל המנינים של שחרית לא הפסיק מלדבר על האירוע המצער. מביני דבר מתוך דבר חשו כי משהו מהותי מאד מתרחש כאן. "ליובאוויטש ברגע זה השתנתה". והנה כעבור יממה נתלה על דלת בית הכנסת הפקס ובו השיחה המוגהת שאמר הרבי מיד עם תחילת השבעה. כולם התגודדו לראות "מה אומר הרבי". זכורני התבטאות של הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג שלמד את השיחה והתבטא במעין אנחת רווחה: "הליובאוויטשער נשאר הליובאוויטשער" – – –

מה היה כתוב שם בשיחה? הרבי לקח את הרגע המזעזע של כ"ב שבט ושם את הדגש על "ביטול ענין המוות על-ידי אהבת ישראל". רק אז חשו כולם כי ליובאוויטש חיה וקיימת! זו ליובאוויטש במלוא עוזה וכבודה! זה תוצאה ישירה ומימוש של כל מה שהחדירו במשך ששה דורות – אין עוד מלבדו והצמצום אינו כפשוטו, חלילה!

לקחת את כ"ז אד"ר תשנ"ב, עם כל הזעזוע העמוק ("אינגרנצן צוטרייסלט") הנובע מכך, ולסלול ממנו ובכוחו דרך חיים חסידית אופטימית ("משיחית" בשפה התורנית) תוך הצמדות מוחלטת ל"דברי הרב" שאמר כי "העילוי דיום כ"ז [אדר] – אותיות "זך" .. על ידי זה שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא" (שיחת שבת כ"ז אדר תש"נ). כאן הודה והדרה של ליובאוויטש!

הרי כבר בתניא למדנו כי דווקא הצמאון והכליון מביא את הקירוב הנפלא ל"חצרות בית ה'", וזהו ההבדל הבסיסי בין מדריגת האהבה של בעלי תשובה, אהבה כאש, מתוך צמאון וחוסר מנוחה לדבר שלא ראו בעינים ("'הם' התקרבו לאחר ג' תמוז") ובין צדיקים ששוחים בשלווה בים אהבה בתענוגים [לא להתבלבל, איננו מדברים על אותם שמצהירים כי אינם "בעלי תשובה" ושוקעים במים קרירים לאלוקות אך מולידים כל מיני תענוג דלעו"ז רח"ל!]. זוהי המשמעות הבסיסית של "לגלות את כוונת הצמצום".

מאבק המוח והלב בכ"ז אדר

אם בתניא עסקינן, נשים ללבנו כי את תיאור המאבק בין שתי הנפשות בוחר אדמו"ר הזקן לפתוח (בפרק ט') במיקום של כל אחת מהנפשות – משכן האלוקית במוח והבהמית בלב, ולכאורה על פניו נראה כי המיקום של הנפש הוא רק טכני ומדוע חשוב לפתוח דווקא איתו? אלא כאן נותן המחבר לבינוני אבן בוחן לבדוק כל נטיה בנפשו מאיזו נפש היא נובעת. ניטול כדוגמא את "כ"ז אדר ראשון תשנ"ב": 

חורף תשנ"ב. משבוע לשבוע ליובאוויטש עוברת תסיסה נוספת, הרבי בהתוועדויות מעלה את רף הציפייה, הבטחון בהתגלות המשיח היושב בכבודו ובעצמו ב-‏770. חלוקות הדולרים הופכים בחלקם לראיונות לכלי תקשורת על המשיח שכבר בדרך, חלוקות קונטרסים יוצאי דופן, נסיעות תכופות לאוהל, החתמות ברחבי העולם על "קבלת המלכות", פרסומי חוצות על המשיח הקרוב, הנחת אבן פינה ל"ארמון למלך המשיח" והרבי מעודד בתשובות נפלאות שהדהימו את זקני החסידים. ובשעת השיא, כאשר מחכים לראות כבר את ההגהות על הדבר מלכות החדש שנאמר בשבת… בשעת ערב מוקדמת סגרירית אבינו רוענו חוזר מהאוהל… אבל באמבולנס – – – רק להיזכר בזה מיטרפים החושים והעשתונות – – – כ"ז אדר ראשון תשנ"ב – – –

הלב נצבט וזועק: טאטע, למה עשה הוי' ככה, היד המחלקת צדקה, פה שלא פסיק פומיה מניחום עידוד ולימוד, מוח המחיה בפועל ממש את כל נשמות ישראל – והנה משיח ה' נלכד, הכל נגמר?! אך המוח מעבד נתונים: פטרבורג – תקנ"ט. שפאלרקא – תרפ"ז. י' שבט – תש"י. שמיני עצרת – תשל"ח. כ"ב שבט – תשמ"ח.

באותיות המחשבה עפים להם מיליוני אותיות של מאמרים שנכנסו למוח בתת-מודע: 'ירידה צורך עליה', 'צמצום בשביל הגילוי', 'זריעה לצמיחה', 'חבלי לידה', 'נהר דינור', 'התעלמות הרב לגלות את חושי התלמיד'. אט אט כל האותיות המעורפלות מתחברות למילים, למשפטים ולמאמרים. אבל הלב ממשיך בשלו לשמוע את כל הדיווחים מתוך הקודש פנימה! – – – ושוב המוח בשלו: כל קטעי האמירות, השיחות והביטויים על התגלות המשיח שנאמרו זה עתה בתשנ"ב, מדרשי חז"ל על ייסורי משיח וסדר התגלותו, חלקי סיפורים וביטויים חסידיים ש"דער רבי וועט זיכער אויספירן". מי יגבר על מי המוח או הלב?

המוח החבד"י שולח לעיין בתניא כי "מקום משכן נפש האלקית הוא במוחין שבראש .. ומשם מתפשטת גם בלב".. הרגש החסידי אף הוא מצטט את דברי רש"י בכמה מקומות כי כאשר "כתוב זה אין לו הכרע" הרי יש להסתמך על "לבי אומר לי.." והרי הרבי בעצמו בש"פ פנחס תשמ"ה התבטא כביכול על עצמו שכאשר מגיע ענין שנוגע ופוגע בנשיא "אין לי מוח שליט על הלב"! – – –

ואכן "כתוב זה" של כ"ז אדר ראשון תשנ"ב מצד עצמו אין לו הכרע ויבוא בעל הכרם ויגדור את כרמו, אך כאשר שמענו דברים חדים וברורים מהרבי בעצמו ובסגנון של נבואה, הבטחה וקביעת עובדה – ברירא מילתא כי חס ושלום ללכת אחרי נטיית הלב! זו חב"ד, זה היסוד של עבודת ה' המתבארת בתניא.

היסוד לאחדות

אחיי ורעי!

עבור רגעים אחרונים אלו השקיעו בנו, וכי עבור מה השביר יוסף בר לכל הארץ בשבע שנות השבע? לא בכדי שישתמשו איתם עם ה' בשנות הרעב?! כל ההשקעה של הדור השביעי שהושבע (בשין שמאלית) בכל טוב והושבע (בשין ימנית) על ידי מלכנו משיחנו שליט"א להוריד את השכינה למטה בארץ, היה אך ורק עבור רגעים קריטיים אלו! כל תורת החסידות עומדת עתה למבחן: הנשתמש בה או שמא נזניחנה חלילה!

והמעשה הוא העיקר: אמונה המדלגת על כל מונע ומעכב בכל חיי היום יום, משיחיות כדרך חיים מתוך בטחון, המביא שמחה פנימית שהגיע זמן הגאולה ומלך המשיח נמצא בפועל ממש ממש ועיקר העיקרים: מעלין בקודש!

שמעתי מהרב דונין: ("שמעתי ממנו בעצמו" – כך נהג להתבטא על מלכנו שליט"א) שהפירוש מעלין בקודש הוא: "מעלין – זה קודש, ואם אתה רואה שלא עולים והולכים מחיל אל חיל סימן שאין זה בכלל קודש"! בכך מתומצתת כל המשמעות של "משיחיסט": הולכים כל הזמן קדימה.

וכאשר מדברים מזמן לזמן על אחדות החסידים, הנקודה שבאמת מאחדת ומלכדת את השורות, היא האמונה הבסיסית: יש מלך בישראל כפשוטו ממש – הרבי שליט"א מליובאוויטש.