זעקת הרב הלל: הרבי רוצה למדנים!

הרב משה הלל, מתוך ועידת מקושר בכל, תשע"ט

בשלהי שנות השבעים, עמדה חברת הרכבים קרייזלר, על סף פירוק. כמוצא אחרון, הובא אל החברה מר ליה איפוקא, נשיא הרכש של חברת פורד, על מנת לבצע הליך של שיקום.

בישיבה הראשונה שלו עם הדירקטוריון וההנהלה הבכירה, ביקש איפוקא, כשפתח את נאומו, כי כל חברי הצוות יוציאו את מפתחות הרכב מכיסם ויניחום על השולחן.

ויעשו כדבריו.

כל אחד מן הנוכחים נדרש לומר בפני המליאה איזה רכב יש לו. מי שלא היה לו קרייזלר, באותו רגע, ללא אומר ודברים, פוטר מהחברה.

"אם אין לך קרייזלר, אינך להיות חבר הנהלה של קרייזלר ובוודאי לא לשווק ולמכור את קרייזלר. אם אתה לא מאמין במוצר, כיצד תוכל לשכנע אחרים בטיב שלו?" נימק את החלטתו.

שההורה יהיה מחונך

"והערב נא.. את דברי תורתך… ונהיה אנחנו וצאצאנו… לומדי תורתך לשמה", כך אנו נושאים תפילה מידי יום ביומו.

ואולם, כדי שילדינו יחושו ערבות בלימוד התורה, כפי שאנו מייחלים ומתפללים, לימוד התורה צריך להיות בראש ובראשונה בוער בנו.

יש לי ידיד, גביר, תלמיד חכם שאוהב את התורה ולומדיה, חסיד ובעל צדקה גדול. כשנפגשנו פעם, הוא הקשה: "כתוב בשולחן ערוך סימן שמ"ג: "מצוה על האדם לחנך את בניו".

ואולם, איך יתכן שה' נותן מצוה שלא כולנו יודעים לעשותה? הרי לא כולנו יודעים לחנך.

בנוגע ליתר המצוות, ישנה הסברה כיצד לבצען. ציצית – יש להוסיף לבגד עם ארבע כנפות, מזוזה – לכתוב פרשיית שמע על קלף ולקבוע בפתחי הבית, וכן הלאה.

אך מנין ידע אברך צעיר, שזה עתה נישא ונעשה לאב, לחנך ילדים? כיצד התורה דורשת ממנו דבר שאיננו יודע כיצד לבצעו?"

שתקתי והרהרתי בדבריו.

ויען ידידי ויאמר את אשר שמע מראש ישיבה: "המצווה היא לא לחנך, אלא שההורה יהיה מחונך.  אם אתה תהיה מחונך, ממילא הילד יתחנך".

אם יש לך קרייזלר, אתה יכול לעבוד בהנהלה, ולשווק קרייזלר.

הרגיל בנר

אומרת הגמרא במסכת שבת, סוגית חנוכה במה מדליקין: "הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים".

באותה סוגיה, מובאות מספר מצוות וסגולתן – הזהיר במזוזה זוכה לדירה, הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה… אולם באופן בלתי רגיל, הגמרא משתמשת על נר, בביטוי "הרגיל" ולא "הזהיר". מדוע?

מפרש רש"י: הרגיל בנר חנוכה ונר שבת.

בעל ה'עיון יעקב', מגדולי החכמים (אדמו"ר הזקן מתחשב מאוד בדעתו) שואל על רש"י: כיצד הוא אומר, שהרגיל בנר חנוכה ונר שבת יזכה לבנים תלמידי חכמים? והרי כולם רגילים בנרות אלו. כל אמא מדליקה נרות שבת וכל אב מדליק נר חנוכה, ובכל זאת לא מצינו שיש לכולם תלמיד חכמים..

ומסביר ה'עין יעקב: הרגיל בנר פירושו אדם שרגיל בביתו, בלילות, שהנר דולק, כי הוא יושב ולומד תורה.

הנר דולק – והבן מתעורר באמצע שינה, קם והמיטה ומה רואה? נר דולק ואביו נרדם על הספר. אביו רגיל בנר.

המאירי מפרש כדעת רש"י, אך אומר: הרגיל בנר, "דרך חבוב מצווה והערה מיוחדת". אמנם, זוהי מצוה של פעם בשבוע או פעם בשנה, אך הוא מקיים אותה דרך חביבות.

הבן רואה את אביו בנר חנוכה, רואה את אמו בנר שבת, ומבחין שעל פניהם נסוכה חיבה למצווה. אין ספק שזה פועל עליו. זה שיקוי פלאים.

ובדידי הווא עובדא. אבי ז"ל היה ר"מ בישיבה, ניהל סדר יום צפוף ותמיד היה עייף מעמל התורה, ובזכרוני חקוקה תמונת ילדות מתוקה –  אבא שוכב לנוח ובידו גמרא, משניות או ספר חסידות. זה היה ה'עיתון' שלו.

כשגדלנו האחים, ויצאנו לישיבות, ובבית נותרה בת צעירה, היה אומר לה בזמנו הפנוי: בואי נפתח תנ"ך, ולומד אתה ספר דניאל (פתחתם פעם?) וכיו"ב.

מהחוויות הללו חדרה בנו אהבת התורה. לא היה בבית משהו אחר. זה מה שהוא היה וכך, בדרך ממילא, חינך אותנו.

והערב נא או והערבב נא?

ברצוני להציג בפניכם ציטוט של רב מליטא:

"ברכת התורה צריך ליזהר בה מאד. שלא חרבה הארץ אלא מפני שלא ברכו בתורה תחילה, לפי שלא היתה חשובה בעיניהם כל כך לברך עליה, לכך היו מזלזלים בה בברכתה, לכן לא הגינה עליהם תורתם אף על פי שעסקו בה הרבה (– בבית שני),

ולכך יראה כל אדם שתהיה כלי חמדתו של הקב"ה, שהיה משתעשע בה בכל יום, חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מעל כל הנאות שבעולם".

כשקונים דירה, השמחה היא עצומה. ברכישת רכב מהניילונים, אנו מרגישים די טוב עם זה…

צריך לברך על התורה בשמחה, יותר מכל הנאות אחרות שבעולם!

התדעו מי הליטאי שכתב את זה? הלא הוא האדמו"ר הזקן, שהיה רב בליטא. דבריו אלו מופיעים בשולחן ערוך (או"ח הלכות ברכות השחר, מז). לא בליקוטי תורה או בספר המאמרים תקס"ב. זה כתוב בשולחן ערוך, הוראה לכל אחד.

וכך מדייק ואומר :"שתהיה… חשובה בעיניו לברך עליה בשמחה יותר מכל הנאות שבעולם". זו הוספה שלא מופיעה בפוסקים.

הרבי מסביר (לקו"ש, י"א, האזינו) את ההבדל בין אדמו"ר הזקן לפירוש ה'לבוש'. הלבוש כותב "כמו כל הנאות שבעולם" ואדמו"ר הזקן לעומתו אומר: "בשמחה, יותר מכל הנאות שבעולם".

אך לצערנו, אנו אומרים את "והערב נא" תוך כדי בחישת הסוכר בנס-קפה של הבוקר. זה והערב נא או והערבב נא?

אז איך נוכל לצפות מהילדים שלנו, אם כך נראית ברכת 'והערב נא'?

אדמו"ר הזקן אומר, שהעוסק בתורה לשמה, יזכה לשלשלת הנמשך לעוסק בה לשמה… יש כאן אפוא סגולה בטוחה, לכל מי שמבקש בנים העוסקים בתורה.

למה יש רק 50 רבנים במכון הלכה חב"ד?

בהשיחי פעם עם הרב שניאור גורפינקל, מנכ"ל מכון הלכה חב"ד, מצאתי כי כיתת ומכתת רגליו מיום הקימו את המכון, על מנת למצוא אברכים שפוסקים הלכה.

עד כה, הוא הצליח ללקט בסך הכול כחמישים רבנים. הוא טען ואמר לי: "יש הרבה למדנים, אבל הרבה מהם אומרים שאינם רוצים לפסוק הלכה כי לא יודעים שולחן ערוך. למה זה המצב?"

מדוע עליו לקושש ולשכנע לומדי תורה בואו ותפסקו הלכה?

הרבי רצה לא רק חסידים ויראי שמים, אלא גם למדנים.

צריך להיות שלכל אחד מאתנו, יצא זרע ברך ה', אשר כולם, או לכל הפחות רובם, יהיו רבנים.

מידי בוקר, כשאנו מברכים 'והערב נא', נעשה נא שאלתנו ובקשתנו: "ונהיה אנחנו וצאצאנו… כולנו יודעי שמך". נפתח את היום חבושים בכובע ובחליפה ובעת הגענו לברכות השחר לברכת והערב נא, נקרא אותה בשמחה ובחיבה, יותר מכל הנאות שבעולם.

זה לא שלך!

לפנים כחמישים שנה, היה בירושלים גאון גדול בשם הרב מטשעבין, הלא הוא הרב דב בעריש וינפלד, ראש ישיבת שטעבין המעטירה. הוא כתב הרבה שו"תים ומעבר לספריו היה גאון עצום בתורה.

מידי יום שישי, היה מוסר שיעור לקבוצה נבחרת בירושלים, בני עליה, שהיו באים ומתפלפלים אתו.

פעם, ישבו ולמדו סוגיה והוא שאל שאלה. אחד מהנוכחים, אברך צעיר, כיום חבר בבד"צ, השיב לשאלתו. זו הייתה שאלה שהרב ישב עליה כל הלילה, והאברך משי הצעיר, שלף תשובה בקלות ומהירות.

אמר לו הטשעבינער רב: "זה לא שלך!".

טען האברך: "יאמין לי כבודו, לא ישבתי ולא הכנתי את הסוגיה הזו מעולם. נשאלה שאלה, חשבתי קצת, זו התשובה".

התעקש הטשעבינער רב ואמר: "זה לא שלך. זה מ'והערב נא' של אבא שלך ומהתפילות של אמא שלך בהדלקת נרות".

קביעות עתים לתורה

כותב אדמו"ר הריי"צ (אגרות קודש חלק א'):

"אשר על כן, עלינו החובה והמצווה על כל אחד ואחד . . לתת ליבנו ודעתנו על ענף זה הגוף אשר יקבל חיות זה הנשמה, לקבוע עיתים בתורה ברבים איש איש באשר יוכל, כי תורת השם תמימה משיבת נפש, איש ואנשי ביתו הבנים והבנות הנכדים והנכדות . . בעצם ענין הלימוד אין זה נפקא מינא כלל דהכל חייבים בתלמוד תורה, כל אחד לפי כוחו.

אשר ראינו במוחש כמה אנשים פשוטים שהיו פשוטים לגמרי, לא הבינו בתורת השם מאומה והתעוררו ברוח נדיבה לקבוע ולשמוע שיעורי תורה ולימוד, במשך הימים התפתחו ויהיו למבינים מידע וידיעה נבונה… יברכם האלוקים. הנה עוד זאת בגלל זאת אור נוגה יאהיל בביתם בניהם ובנותיהם בדרך ממילא. אור התורה וחיבת הקודש תחופף עליהם להיות מבודלים בכמה עניינים מבני גילם".

לפני מספר שנים, התבקשתי על ידי הורים, ללמד בשעות אחר הצהרים קבוצת ילדים בגיל בר מצווה, ולהכינם לישיבה בדגש על לימוד 'תוספות' היות ורבים מתקשים בזה.

היו אלו חמישה עשר נערים מוכשרים, כולם מבתי אנ"ש. וניתן היה לראות בחוש, בשיחם ושיגם, אצל מי יש בבית חשיבות לימוד התורה ואצל מי יש דברים חשובים יותר..

מתי הדבר נבחן? בזמן הפנוי.

וכך ממשיך ואומר אדמו"ר הריי"צ:

"דאינו דומה איש הבא לביתו בערב, משוט בארץ (בעסקיו שלא לצורך… כי לעסק יש זמן קבוע) ורק רווחא בעלמא, או מהילוכו טיול ובקרת בבתי מכיריו) או איש הבא לערב לביתו מהשיעור אשר למד או מהתעסקותו באיזה ענין של צדקה.

מה ההבדל ביניהם?

הראשון ידבר דברי רוח ויספר דברים בטלים, שאין בהם לא חכמה, לא מדע ולא יראת שמים. והשני יספר את אשר שמע ולמד מארחי וחיי אבותינו הקדושים, גודל חכמתם, רוחב טוהר לבבם, אור נשמתם ומסירת נפשם בעד תורתם ועמם.

אשר בגלל אלה השיעורים… מרגליות מדע ופניני בינה יתגלגלו (-בבית)".

והילד מקשיב, מאזין…

יש זמן פנוי בבית? נפתח ספר קודש, במקום לשוטט בווטסאפ או בחדשות חב"ד…

וכשמרגליות מדע ופניני בינה מתגלגלים בבית, ממילא הבן מגיע לישיבה, והכול הולך לו יותר בקלות.

בחג השבועות תשי"א, אמר הרבי בהתוועדות: ישנם החושבים שמכיון שהם שולחים את הבנים לבית ספר דתי ובוודאי כששולחים לתלמוד תורה מקום שלומדים בו רק לימודי קודש, 'הם מסודרים'.

צריכים לדעת, שיחד עם זאת שהחינוך במוסד התורני חשוב מאוד, כדי שהילד יגדל מחונך צריכה להיות בבית מורגשת אוירה של תורה. גם אם הילד בא לביתו רק לאכול ולישון.

האווירה נוצרת, כאשר האב, גם אם עוסק במסחר, משתמש בכל הזדמנות ובכל אירוע שמתרחש בבית, בפסוק מהתורה, מאמר מדברי חכמינו, והילד רואה בבית – ספרים בכל מקום. גם האם רגילה בדברי תורה בשפתה, משתתפת בשיעורי תורה, מעיינת בספר.

לכבד יודעיה ולומדיה

הרמב"ם כותב כי בתלמוד תורה יש שתי מצות עשה:

1. לימוד תורה

2. לכבד יודעיה ולומדיה

ישנו יהודי חסיד, מזקני אנ"ש, יאריך ה' ימיו ושנותיו, אשר במשך חמש שנים היה ב-770 בשנים הראשונות, ויש אומרים שלא הלך לישון במיטה, רק ישן בספסלים ב-770. כשהרבי היה אומר להוסיף בתורה ומצוות, היה מפחית עוד כמה דקות מהשינה שלו, עד כי הרבי אמר בשלב מסוים: אני מתכוון לכולם, רק לא אליך.

כל ימיו הוא עוסק בתורה ובמבצעים הקדושים של הרבי.

פעם, שמעתי שניים בבית הכנסת מתלוצצים אודותיו. ניגשתי לאחד מהם, פתחתי בפניו את הרמב"ם: מצווה לכבד יודעיה ולומדיה.

"את מי הרמב"ם התכוון שתכבד?" שאלתיו, "רק את האריז"ל? את גדולי הדורות הקודמים? אם כן, אפשר למחוק מצווה זו מן התרי"ג. לא רק שהנך מבזה תלמיד חכם, חשוב מה אתה עושה לחינוך ילדיך".

הרב חודקוב כותב: צריך ללמוד עם התלמידים הלכות כיבוד תלמידי חכמים, כי כאשר התלמיד יודע שצריך לכבד תלמיד חכם, ממילא הוא מרגיש יותר את מעלת התורה, והיא תהיה חשובה יותר בעיניו ויתמסר ללימודה.

כאשר תלמיד חכם מגיע לעיר, יש להזמינו לנאום לפני התלמידים ולהראות להם שמכבדים תלמיד חכם. ומתוך שיחבב ויכבד לומדי תורה, יהיה זה בעיניו סמכות עילאית, וממילא יתן כבוד וחשיבות לתורה.

וידוע, שהרב חודקוב היה צינור של דברי הרבי ולא יותר מזה.

לדאוג לילדים לזכות אבות

ממשיך הרב חודקוב ואומר: צריך למצוא אופנים, להדגיש את יוקר ומעלת התורה וחביבותה, כך שהדבר יורגש אצל התלמיד. בעת הוצאת והכנסת ספר תורה והגבהת התורה, להסביר את הבריך שמיא, אורך ימים בימינה, ובשמאלה ואושר וכבוד. הקב"ה בעצמו מכבד את התורה…

כמו גם מעלת הסתכלות אותיות התורה, שהיא עצמה פועלת על הנשמה (במאמר המוסגר, בעת פתיחת ארון הקודש, המלאך מיכאל פותח את ארון הקודש למעלה וזהו עת רצון).

עוד ציטוט מעניין מהרב חודקוב: אנשים גאים בכך שהיה להם אבא או סבא חשוב, ומשתמשים בזכות אבות ויחוס אבות. הורים חייבים לדאוג לכך שגם ליוצאי חלציהם תהיה זכות אבות, על ידי שהם בעצמם יהיו א שיינע אלטערן – הורים יפים וחשובים.

הורים שרוצים את בטובת ילדיהם צריכים לזכור שיש מתנה מיוחדת:

א. שלא ניתן לקנותה בשום כסף בעולם.

ב. שאף אחד חוץ מההורים אינו יכול להעניקה לילד.

ג. שהילד לא יכול להשיג אותה בשום אופן בכוחות עצמו.

והיא: שיהיו לילד שיינע אלטערן. שלילד יהיו הורים מיוחדים.

יהי רצון, שנזכה לגדל חסידים, יראי שמים ולמדנים ונצעד איתם לקבל פני משיח בשורה הראשונה ולהכריז בגאון: ראו גידולים שגידלנו.