אחרי 80 שנה: ברית מילה על יד מחנה ההשמדה

הרב ירון עמית יו"ר ארגון 'ברית יוסף יצחק'

ד"ר שייע שאפיט מוהל מארגון 'ברית יוסף יצחק' הוזמן בדחיפות לעשות 2 בריתות לשני צעירים יהודים שהשתתפו במסע החיים למחנה המוות אושוויץ בפולין. 2 היהודים קיבלו החלטה בו במקום להכנס בבריתו של אאע"ה ולא לדחות הבריתות. המוהל שהוזמן ממוסקבה שברוסיה, עזב הכל ועלה על מטוס בכדי לערוך את הבריתות, שאכן בס"ד בוצעו במלון הסמוך למחנה ההשמדה.

העיירה בה נערכו הבריתות, אושפיצינה, הינה בעלת עבר מפורסם. בעיירה בה התגוררו יהודים רבים, ובשואה הוקם בה מחנה ההשמדה ושונה שמה לאושוויץ. כך שמעל 80 שנה לא בוצע שם ברית..

כשנמצאים במקום כזה, המילים שאומרים בברית מילה "חיים בדמייך חיי בדמייך חיי" מקבלים משמעות אחרת.

• • •

זכיתי ובשנה זאת השתתפתי במסע מיוחד ומרגש של מאות בני נוער מרחבי ברית המועצות לשעבר, שמאוחדים כולם תחת אירגון יחד בהנהלת ידידי ר' מענדי וילנסקי ובנשיאות השליח ורבה של רוסיה הרב בערל לאזאר.

על מהלך המסע עוד ידובר רבות, אבל אותי ריגש במיוחד ימים ספורים לפני שיצאנו למסע הידיעה שאני הולך לבקר לראשונה בחיי במחנה ההשמדה אושוויץ ובריקאנו, אותם הקימו הנאצים ימ"ש בסיוע של גויים אנטישמיים מקומיים.

למסע יצאתי בראש צוות של רופאים ופראמדיקים מארגון מד"א, לאחר שמר אלי בין מנכ"ל מד"א נעתר לפנייתינו, ולאחר שעברנו על מסלול המסע עם סגן מנהל מד"א – ירושלים ובהתייעצות עם הרב שלומי פלס, וסמנכ"ל מד"א, נבחרו פראמדיקים ורופאים דוברי השפה הרוסית ויצאנו לדרך.

היום לפני מספר שעות הגענו אל הגיהנום. מחנות ההשמדה. התחושות מעורבות עד לאותו רגע שבו שני צעירים, האחד אולג כבן 26 מהעיר ולאדיבוסטוק והשני פיוטר כבן 18 מהעיר קרסנויארסק שבסיביר, שהחליטו במקום שהם רוצים לעשות ברית מילה ועכשיו.

הטסנו במהירות את המוהל הידוע ר' שעייה שאפיט מארגון 'ברית יוסף יצחק' שמתמחה בבריתות בתנאי שטח, שכרנו עבור כך חדר בבית מלון, ובעזרתו של השליח בקרסנויארסק הרב בני וואגנר, ר' מענדי בלוי מארגון יחד, ואנוכי הקטן הפכנו אותו לחדר ניתוח.

ב"ה, לפני השקיעה זכינו לסיים שתי בריתות על האדמה הרוויה בדם יהודים. בסנדקאות כובדו מר גרמן זכרייב והרב ישראל גולדשטיין שליח הרבי בסאן דייגו בקליפורניה, שרק לפני שבועיים ניצל מפיגוע שהתרחש אצלו בבית חב"ד.

עם ישראל חי.

לסיום סיפור ששמעתי היום.

את הסיפור הבא סיפר רבי ישראל שפירא, האדמו"ר מבולז'וב, שהיה עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז יאנובסקה:

בכל בוקר, עם עלות השחר, הגרמנים נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם רדת החשכה. כל זוג עובדים קיבל מסור, והיה צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו. בגלל התנאים האיומים ששררו במחנה ומנות הרעב, רובנו בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו. אך המשכנו לנסר, ביודענו שחיינו היו תלויים בכך. כל מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא הצליח לנסר את המכסה היומית שלו, היה נהרג במקום.

יום אחד, בעודי דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם שותפי, ניגשה אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה שלנו. חיוורון פניה הסגיר את היותה במצב פיזי חלש ביותר. "רבי", היא לחשה לי, "יש לך סכין?"

מיד הבנתי את כוונתה וחשתי איזו אחריות כבדה מונחת על כתפיי. "בתי", התחננתי בפניה, כשאני משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו היא מתכננת.

"אל תיקחי את חייך. אני יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי אדמות, שהמוות נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו. אך אסור לנו לאבד תקווה אף פעם. בעזרת השם, נשרוד את המבחן הזה ונגיע לימים טובים יותר".

אך האישה נראתה כאילו אינה שומעת את דבריי כלל. "סכין", היא שבה ואמרה. "אני מוכרחה סכין. עכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי".

באותו רגע, אחד השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים וניגש אלינו. "מה היא אמרה לך?" תבע לדעת.

שנינו קפאנו על עומדנו. שיחה בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה. רבים מיושבי המחנה נורו על המקום בשל פשעים קטנים בהרבה.

האישה הייתה הראשונה להתאושש. "ביקשתי ממנו סכין", היא אמרה. לאימתי הרבה, כיוונה אז את בקשתה לשומר: "תן לי סכין!"

גם הגרמני ניחש את כוונתה, וחיוך שטני ריחף על שפתיו. אין ספק שראה את גופות האנשים שמרוב ייאוש השליכו את עצמם בלילה על הגדר החשמלית שסבבה את המחנה, אך זה יהיה מחזה חדש עבורו. בעודו מחייך, שם ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.

האישה לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת העבודה שלה. היא רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה שהניחה על בול עץ. פתחה את החבילה והוציאה ממנה תינוק זעיר. לפני עינינו הנדהמות, היא מלה את התינוק בן השבוע במהירות ובמיומנות רבה.

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם", אמרה בקול צלול, "שקידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו אברהם אבינו".

בהחזיקה את הילד בזרועותיה, הרגיעה אותו ואז פנתה לשמים: "אדון עולם! לפני שמונה ימים נתת לי ילד. אני יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן רב במקום הארור הזה. אבל עכשיו, כשתיקח אותו חזרה, תקבל אותו כיהודי שלם".

"הסכין שלך", היא אמרה, והגישה את החפץ הקדוש חזרה לגרמני. "תודה!"