סקירה מרתקת על הספר "הרב אשכנזי"

הרב אסף פרומר

לאחר הסקירה שכתבתי אודות ספרו של הרב אשכנזי ע"ה על הסידור, הייתי בטוח כי הסקירה הבאה בעניינו תהיה אודות הכרך השני והשלישי של הספר. לא יכולתי ולא רציתי להאמין כי תהא זו סקירה של ספר שנכתב על הרב.

גם מחבר הספר, בן הרב – יבדל לחיים ארוכים – הרב יוסף אשכנזי, מחבר סדרת הספרים המצליחה "אוצר החסידים", לא חלם על יום בו יצטרך לכתוב ספר על אביו. גם כשפטירתו החטופה של הרב – שהכתה בהלם את חסידי חב"ד בכל רחבי תבל – אילצה אותו לעשות זאת, מסרבת כותרת הספר להיראות כמו ביוגרפיה גרידא. על השער מופיע הכיתוב: "יחידויות, התוועדויות וגילויים מרתקים והיסטוריים אודות בית רבי וחסידות חב"ד; על פי עדויותיו ופעולותיו של הגה"ח הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, מרא דאתרא דכפר-חב"ד".

והתוכן אכן הולם את הכותרת: הספר על 31 פרקיו ולמעלה מ-800 עמודיו מרכיב לנו אוזניות דרכם אנו שומעים – את מה שהרב אשכנזי עצמו שמע. הפרק "חינוך על ידי זקני החסידים" מספר על אותם זקני החסידים, דמויות ההוד ומסירות הנפש: ר' פאלע כהן, ר' חיים שאול ברוק, ר' משה גורארי', הסבא ר' לייזר קראסיק ועוד. חלק מה"חינוך" הוא תגובתם של חסידים אלה ואחרים להסתלקותו של הרבי הריי"צ, שנחוותה ע"י הרב אשכנזי בילדותו, וכן המאמצים להכתרת הרבי כנשיא חב"ד השביעי.

הפרק השני, "די זעלבע תמימים", פורס לפנינו את דמויות המשפיעים, הרמ"ים ואף המנהלים הגשמיים של הישיבה בלוד. וכן, כבר באותם שנות בראשית היו געגועים עזים לנסיעה לרבי, ומי שזכה לכך הייתה ניכרת עליו עובדה זו בכל הליכותיו. את הרב אשכנזי הביאה ל-770 בהשגחה פרטית פרשיה עגומה, שבזכותה זכה להגיע, בהסכמתו ובברכתו של הרבי, לפרק השלישי בחייו: "ימי אור ב-770". יהודי חסידי שמעניינת אותו רק דמותו של הרב אשכנזי, יכול לסגור את הספר כבר בעמ' 62, בתיאור היחידות הראשונה של הרב אשכנזי אצל הרבי. כשהנער בן ה-15 נכנס לחדר היחידות, התרומם הרבי ממקומו ופנה אליו "שלום עליכם הרב אשכנזי"! מישהו צריך יותר מזה?

אלא שההמשך, כאמור, הוא תיאור האירועים המופלאים בחצרות קודשנו באותן שנים, התוועדויות הקודש ורגעי השגב במחיצת הרבי, המאמרים בחדרו הק', נסיעותיו הנדירות למקומות שונים, ועוד ועוד. כבר באותם ימים הייתה אוזנו החדה של התמים מרדכי אשכנזי כרויה במיוחד לכל דבר הלכה ומנהג היוצא מפי רבינו, ואופייני מאוד הסיפור כיצד הוא היה, כמעט היחיד, שזכר במדוייק את השתלשלות האירועים בפסח תשי"ט, בעניין הלכתי שהרבי החל לדון בו בליל הסדר, שב ודן בו בהתוועדות אחרון של פסח, והגיע לפסק דין סופי בהתוועדות ש"פ אחרי מברכין אייר אותה שנה.

לאירועים ולדמויות בחצר הרבי הוקדש פרק בפני עצמו – "משפיעים בצלו של המאור", ושוב חוזר המיקוד ל"רגעי הוד עם הרבי" ו"שביבים מבית חיינו". אחר כך באים כמה פרקים על החסידים הפקחים של תל אביב – ובראשם ר' נחום גולדשמיד ור' פיניע אלטהויז, ובסופם – שוב, החזרה לרבי בשנת תשכ"ג, בה התווה הרבי במפורש את דרכו העתידית של הרב אשכנזי בכרם חב"ד בלבד.

שליש מהספר עוסק איפוא בבחרותו של הרב אשכנזי, וכשני שלישים, החל מחתונתו, עוסקים כבר בעבודתו הציבורית של הרב: מעיסוקו בעריכת מראי-מקומות וציונים לשו"ע אדמו"ר הזקן, תוך יחס מופלא ועידוד בלתי נתפס מהרבי, ועד לרבנותו בכפר חב"ד במשך ארבעים שנה. אך אל דאגה – גם עיקרו של חלק זה הוא ב"גילויים" מרתקים מבית חיינו, ולא רק כאלה העוסקים ישירות ברב אשכנזי, אלא גם במערכות ציבוריות שונות שחב"ד באה"ק לקחה בהם חלק.

***

כבר עם הופעת כרכי "אוצר החסידים" שאלתי בהזדמנות את העורך – מדוע אתה כותב סיפורים חסידיים בכזו עברית מודרנית, האם לסיפורי חסידים שכאלה לא מתאימה יותר לשון חסידית "עסיסית", שחלקה יידיש וחלקה ביטויים מוכרים מהתלמוד וכו'. הוא השיב לי חד וחלק: אינני כותב ספרים רק לכאלה השקועים מבטן ומלידה בסיפורי חסידים, והיום בולשים בכל 'תשורה' אחר פרט שלא ידעו. הכתיבה הזו מיועדת לקהל הרחב, כולל בתוך אנ"ש, שזו שפתו. הצלחת הסדרה, כך העורך, היא לא למרות הסגנון המעובד, אלא דווקא משום שנכתבה בכזה סגנון.

בכך כבר בולט הדמיון של הבן המספר שי' לבין אביו הרב ע"ה. אף שהדבר אינו נכתב בשום מקום במפורש, אך התמונה הכללית העולה מפרקי הספר, היא של יליד תל-אביב, שדיבר עברית "צברית", בלי אקצנט אירופאי, בלי אינפוף ירושלמי, ומתוך היכרות קרובה עד לדקי-דקויות עם כל מגזרי החברה הישראלית.

כשהרב ע"ה דיבר ברבים באירועים רשמיים, תמיד דיבר בעברית כזו שצלצלה מוכרת ונעימה גם ליוצאי קיבוצים, מבלי שהדבר גרע בתוכן החסידי. כשהוא נדרש לדון בעניינים ציבוריים, עמדה לו תמיד ההיכרות עם המנטליות הישראלית, על כל גווניה וצבעיה. ההיכרות הזו לא רק שיצרה ערוץ תקשורת בינו לבין בכירים בציבור הלא-דתי בישראל, אלא אף בתוככי החברה החרדית. עוד בשנות הלמ"דים, כאשר רק החלו להתרקם העסקות האפלות להצרת והדרת רגלי החסידים מהנציגות הציבורית החרדית וכלי תקשורתה – זיהה הרב אשכנזי את המגמה, וחרף התנגדות פנימית קשה הבין שהזמן לשלב ידיים בין כל נושאי דגל תורת הבעל-שם-טוב. ימים הגידו כי צדק.

משהפך המאבק לגלוי, עמד הרב אשכנזי בחוד החנית – כלפי פנים וכלפי חוץ – במערכה על כבוד רבותינו נשיאנו. בנוסף יש לציין את העובדה כי רבים מחוץ לחב"ד, ראו בו באופן טבעי – כרבה של בירת חב"ד בישראל – את הכתובת לבירור עמדת חב"ד או שיתוף פעולה עמה. מעולם לא היה זה "מסלול עוקף" של גורמים רשמיים נוספים אותם הפקיד הרבי על ענייני ציבור שונים, אך מי כמוהו היה מסוגל לדבר עם אריק שרון ונעריו מחד, ועם נציגי האדמו"רים מגור מאידך; עם חברי כנסת ששנו ופרשו, ועם גדולי ראשי הישיבות הליטאיים.

סגנונו של הרב אשכנזי מוצא את ביטויו בהיבט נוסף: החיבה לענייני הלכה ומנהג. הרב אשכנזי לא רק למד יורה-דעה ועשה שימוש בדינים אלו, הוא היה חצוב מעולם ההלכה. אין הכוונה לדקדוקים נוסח בריסק וכדומה, אלא פשוט דריכות וערנות לכל שמועה, סיפור, שיחה ומי מדבר על כתבי רבותינו – העוסקים בענייני הלכה. ביטויים כמו "מי שמעיין טוב בקונטרס אחרון שם, רואה שאדמו"ר הזקן סובר…", היו שגורים על פיו. כך גם דברים ששמע מרבותיו במשך כל השנים.

גם הבן העורך שי', מרבה להביא סיפורים העוסקים בענייני הלכה ומנהג, ומעשיר בכך את הקורא לא רק בסיפורים, אלא גם בשמועות מקוריות שיש בהם משום עידוד לבירור המנהג הנכון של רבותינו וחסידיהם. הרב אשכנזי היה "גר" בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן, ומדי פעם הגיח משם להתוועדויות, לאירועים ולשאר נושאים שעל הפרק.

***

ספרות חרדית, מטבעה, נועדה למטרות חינוך ולימוד, ולא לשם כתיבת היסטוריה גרידא. "אובייקטיביות" מהסוג של היסטוריונים – המסוגלים למתוח ביקורת אף ממרחק של מאות שנים, או ליצור סנסציה דרך "חשיפות" ופרשיות שהנפש היפה סולדת מהן – אכן אין לסופרים חרדיים וחסידיים. זה לא מוחק כמובן את האפשרות לעסוק במחקר תורני וחסידי, אבל גם לזאת ישנם במות מיוחדות ולאו דווקא כאלו הפונות לקהל הרחב.

לכן, איכותו של ספר מן הסוג הזה נבחנת בפרמטרים שונים. ראשית – מבחן האמינות. האם מה שנכתב התרחש ככתבו, או שהיו דברים מעולם אך לא במקום ובזמן שעליהם נכתב, ואולי לא היו דברים מעולם. אם הכותב מציין מראש שמדובר בעלילה שבאה בעיקר לתאר רעיונות ושיטות ולא עובדות היסטוריות, ניחא; אבל רבים וטובים לא עמדו בפיתוי לפרסם ביוגרפיות שנולדו במוחם הקודח.

במבחן הזה עומד העורך בהצטיינות ובאופן יוצא דופן לטובה: הוא מציין מקור על כל ציטוט, סיפור או עובדה היסטורית. אמנם עומדת לו האפשרות לדייק מכח העובדה שמדובר על אדם בזמננו, שהעורך זכה לשמוע רבים מן הדברים ישירות מפיו, וכן מפי רבים ממכיריו שעדיין חיים, בנוסף לתיעוד נרחב של הופעותיו ונאומיו. אבל ניכר בפירוש מאמץ לדייק עד הפרט הקטן ביותר, דבר שבהחלט יש מה ללמוד ממנו.

גם מי שצולח את מבחן האמינות, נכשל לפעמים במבחן השני: תיאור הדמות. לפעמים הפרטים הרבים לא מתלכדים באופן מוצלח לכדי תיאור וציור של אישיות. רשימת העובדות, גם המעניינות, בעצם מותירה את הקורא חסר היכרות עם האיש עליו נכתב הספר. שלא לדבר על חסרי כשרון המנסים להדביק את העובדות עם תיאורים מפליגים, וכך צומחת דמות חדשה שכל קשר בינה ובין המציאות מקרי בהחלט.

גם בהיבט זה מצטיין העורך – בספר זה כמו גם בספריו הקודמים. עוד כשקראתי את "אוצר החסידים", התפלאתי מאוד שדמויות מוכרות כביכול, עליהם שמעתי סיפורים רבים, פתאום חדלים מלהיות רק הקולב עליו נתלו סיפורים אלו ואלו, אלא דמויות מוחשיות עם קו-מחשבה, קו-פעולה ודרך הסתכלות ייחודית. כשקראתי למשל על חסידים כמו ר' שמואל לוויטין או ר' מיכאל דווארקין – היתה זו הפעם הראשונה שהיו שם לא רק סיפורים, אלא את הלב והנשמה, ה"הוא היה אומר" שלהם. על מה התוועדו ודיברו, על מה הקפידו, ולא רק באיזו שנה ירדו מהאניה ומספר התפקידים שמילאו.

וכך גם בספר הנוכחי: גם מי שלא הכיר כמו גם מי שהכיר את הרב אשכנזי בחייו – רואה כי האיש המתואר בספר הוא הוא הרב אשכנזי, על רגשנותו החסידית, על מזגו הסוער והנלהב, על סגנונו שיחו ושיגו, כולל גם הלצות ודברי צחות שהיו שגורים על פיו. הרב אשכנזי שמחד הוא מרא דאתרא יחיד במקומו – ובה בעת, מול הרבי הוא מפזז ומכרכר בכל עוז, בביטול גמור של חסיד פשוט. ביטול חסידי הכולל גם דרך ארץ לזקני החסידים ודרכי החסידות שראה מהם.

גם הכותבים בצורה אמינה וקולחת, עדיין זקוקים לזהירות שלא להכניס דעות ועמדות אישיות בספר, ולהכפיף אליהן את הדמות המתוארת. ולדעתי בזה עשה העורך את הנפלאה שבמלאכות: הרב אשכנזי עסק בענייני משיח בצורה נלהבת, כולל גם בפסק דין הרבנים הידוע על התגלות המשיח והיוזמה של בניית ארמון לרבי בכפר חב"ד; ומאידך, לא היווה חותמת גומי לכל הנהגה שמאן-דהו החליט עליה. הספר מציג דברים כהווייתן. את הרב אשכנזי המעודד את החסידים לא ליפול ברוחם ולהאמין בכל מילה היוצאת מפי הרבי; וביחד עם זאת, נותן פורקן לרגשות ההתקשרות גם באופנים אותנטיים ואמיתיים, גם אם אינם תואמים את דעתם של משמרות האמונה, ובעיקר – בצורה התואמת תמיד את ההלכה.

שאלו פעם את השרף מקוצק, מדוע אינו מחבר ספר? וענה כי אינו מעוניין לשכב בצהרי שבת אחרי הצ'ולנט עם כל יהודי [כמנהג אלו הנחים בשעות הצהריים בשבת, ולהרגעת המצפון נוטלים ספר קודש למיטה, המפיל חבלי שינה על עיניהם]. גם כאן, הספר אינו מיועד "ללכת איתו לישון". זה ספר שצריך לקחת 'לחיים' ולהתוועד איתו.

תיאור מעמד מרטיט, בו מוסר הרב אשכנזי את הפדיונות לידי הרבי בעת עמדו בתפילה באוהל בז' טבת תשמ"ז, אינה חומר קריאה לשעות הפנאי. סיפור על רב שפותח את ארון הקודש ואומר תהלים בדמעות שליש להצלחת מוסד חינוך על טהרת הקודש, אינו יכול להיקרא בין עיתון לסמרטפון. "אשכנזי מכפר חב"ד", כפי שנהג הרב להציג את עצמו בטלפון, ראוי לקריאה מעמיקה ומעוררת מחשבה.