14 שנים לנס בגוש קטיף: "כדורים שרקו, החלונות התנפצו"

לפני 14 שנים התגוררה משפחת השליח בנוה דקלים הרב יגאל קירשנזפט, בנוה דקלים בגוש קטיף. היום, חוגגת המשפחה את סעודת נס ההודיה לקב"ה על כך שניצלו מפיגוע רצחני בחבל עזה.

בשנת תשס"ד, התראיינה המשפחה לעיתון 'בשבע', להלן קטעים נבחרים מהכתבה:

"ארבע משפחות חב"דניקיות יש בגוש-קטיף. אבל הרב יגאל קירשנזפט, שליח חב"ד לגוש, החובש כיפה סרוגה, מאמין ש'כולם כאן חב"דניקים בנשמתם'. משפחת קירשנזפט ניצלה לאחרונה בנס מפיגוע שהותיר את מכוניתם מנוקבת מ-90 כדורים, אך רק חיזק את ביטחונם בשם" – עיתון "בשבע" מפרסם בגליונו השבוע על הנס של משפחת שלוחי הרבי בחבל-עזה. בכתבה, בני המשפחה מספרים לכתבת הגב' חגית ריטרמן על הלקחים המעשיים מהנס, על הימים הרחוקים של הגירוש מחצר אדר שבחבל ימית, על 'סיורי הקפה' לחיילים ועל אנשי ערוץ 2 שמתקשים להאמין שכל הדירות בגוש תפוסות.

חמישי בערב לפני 3 שבועות, מחסום גפן, חבל עזה. חיילים עומדים בתדהמה על הכביש, מקיפים את הרכב של שליחי חב"ד לגוש-קטיף, משפחת קירשנזפט, שזה עתה נזרקו לעברו שני רימונים ונורו לתוכו שלוש מחסניות, תשעים כדורים. שלושה חלונות מרוסקים פערו פתחים גדולים, חורי קליעים בגוף הרכב, ובפנים – אנשים מחייכים, סוג של אושר נסוך להם על הפנים, והם מושיטים להם, לחיילים, כרטיסים של תפילת הדרך (!) שמצדם השני תמונת הרבי מלובביץ'. "ניצלנו כבר את ההזדמנות", אומר אב המשפחה, יגאל. המציאות עולה על כל דמיון.

החיילים זיהו את יגאל קירשנזפט מנוה-דקלים. רק אתמול הוא נסע אליהם עם קפה ועוגיות אחרי פעולה שלהם בחאן-יונס. כבר שנים הוא וחבריו, מתיישבי גוש-קטיף, דואגים לחיילים ברצועה – שירגישו שיש חג, שיישתו משהו חם, שידעו שיש אל מי לפנות גם בבעיות אישיות, כאילו לכולם יש קרובי משפחה במקום. יגאל ואשתו ציפורה אומרים "קרה לנו נס". עכשיו, הם מרגישים, השליחות שלהם קיבלה תנופה אדירה.

"בשמונה וחצי בערב", מספר יגאל, "נכנסנו ממחסום כיסופים כמו אלפי פעמים קודמות. אשתי נהגה באוטו, אני נמנמתי. מאה-מאתיים מטר אחרי הכניסה, שמענו פתאום צרורות ירי. כדורים שרקו, החלונות התנפצו. זה היה קצב אש רצחני. הבנתי שאנחנו בפיגוע.

"צעקתי לאשתי 'תני גז!', אבל היא האטה. לא הבנתי מה קורה, היא לא דיברה. מאוחר יותר נודע לי שקליע נכנס בשמשה הקדמית וניפץ לה זכוכיות לתוך העיניים. מאחורה הייתה דומייה. שלושה מילדיי – תינוק ושני ילדים – ישבו בספסל האמצעי ומאחורה היו שלושה טרמפיסטים. אשתי לא ראתה את הכביש, אבל איכשהו הצליחה לפתוח עיניים ולנסוע מאה מטר, להתרחק.

"במקום הזה היו אינספור פיגועים, זה קטע בעייתי. יש שם פנסים, טנק ששולט, עמדה, מצלמות. שמעתי את היריות ואמרתי לקב"ה בתפילה של שנייה: 'עכשיו אנחנו בידיים שלך. אין צבא, אין כלום. תציל אותנו'. והרגשתי שהקב"ה שם אותנו בתוך איזו קובייה, כמו ארגז מוגן, מעביר אותנו קדימה ומוריד אותנו. אשתי ואני הרגשנו אותו דבר, בלי שדיברנו. אחר-כך היא אמרה 'ענני הכבוד'".

ציפורה, שנהגה עם רסיסים בעיניים, תצטרף מאוחר יותר לשיחה ותגיד: "אני לא נהגתי, לא הייתי שם".

אבל את ישבת ליד ההגה.

"לא ראיתי את הכביש. הרגשתי ששתי ידיים נכנסות מתחתיי, לא נוגעות בי, מרימות אותי מחוץ לאוטו. הקב"ה היה באוטו. לא יודעת אם יבינו את זה, אולי זה נראה טמטום, אבל עשינו שחזור ובדקנו, ולא יודעים. מה שקרה לנו זה עניין רוחני כל כך חזק. אני שואלת איך תעבירי לכתיבה, לגשמי, ואיך זה יצליח לעלות לאנשים חזרה לרוחניות".

המילים הן המתווכות.

"זה מה שמרתיע אותי. אי אפשר לכתוב את זה. זאת חוויה שאי אפשר לתרגם למילים".

יגאל: "נזרקו עלינו שני רימונים שלא התפוצצו ונורו שלוש מחסניות מטווח קרוב, ואנחנו ברוך ה' חיים. הקליע שנכנס מהשמשה הקדמית עבר את כל האוטו, בין הראשים, ויצא בשמשה האחורית. מישהו הזיז אותו, וזה המיגון האמיתי".

הקליטה נמשכת

1982, חצר-אדר, חבל ימית. מזכיר היישוב יגאל קירשנזפט וחבריו רואים את שר הביטחון אריק שרון מביט עליהם מלמעלה, מהמסוק, "מפקד בעצמו על הגירוש הראשון". יגאל אומר 'גירוש', לא 'פינוי': "היו מדרגות. בעצמונה היתה הסעה – הביאו להם אוטובוס, והם עלו ונסעו. בימית היה פינוי כי הביאו להם כלובים. בחצר-אדר היה גירוש".

שוב ושוב הם הוכנסו למעצר בימית ובאשקלון, וכל פעם חזרו. "היתה חצר-אדר ט', תשע פעמים. היינו הראשונים שגורשו מחבל ימית, אבל האחרונים שיצאו".

הקשר של יגאל (44), יליד תל-אביב, עם ימית החל בגרעין תורני ונמשך לאחר שירות בצנחנים, כששב ללמוד בישיבה בימית. "אחר-כך", הוא אומר, "לא שאלו אותנו והעבירו את הישיבה לכאן". הוא הכיר את ציפורה, בת כפר-חב"ד שגרה בעצמונה, והשניים נישאו. "התחתנו אחרי הגירוש וגרנו בקרוון עם דלת מקרטון. לא היה כלום, רק דיונות. לא היו גדרות והנשים היו הולכות לבד לקנות שמלות בתוך חאן-יונס. זה היה שלום אמיתי. כשהתחילו לתת שטחים ולחתום הסכמים, נהייתה מלחמה. אחרי שנה וחצי התחילו לבנות בתים ובאו עוד משפחות".

היום, כחבר ועדת הקליטה, הוא מספר שהם מקבלים פניות רבות מאנשים שמבקשים להצטרף, אבל אין דירות, הכל תפוס. "ביישובים שסובלים הכי הרבה – נצרים, כפר-דרום, מורג, נווה-דקלים – אין דירה אחת ריקה, אנשים מחכים בתור".

למרות מוסיקת הרקע?

"כבר קרה שבאמצע שישבנו – ועדת הקליטה – עם משפחה חדשה, שמענו יריות ופיצוצים. הקליטה פה היא בקצב מדהים. בשנה שעברה נקלטו 180 משפחות בכל הגוש, ומערוץ 2 התקשרו כמה פעמים לברר: 'קלטתם או פלטתם?'. הם לא הבינו את זה.

"יש נקודה חשובה שאולי לא יודעים: האמירה שמי שבא לפה עושה את זה בשביל לקבל אחר-כך פיצויים היא שקר גס. כל מי שקונה דירה מ'עמידר' חותם שלמדינה אין שום התחייבות כלפיו במקרה של פינוי, שהוא מוותר מראש על כל תביעה או טענה. כל מי שקונה בית חותם, ואנשים משקיעים כאן את כל כספם. ההתחייבות המשפטית הזאת היא מלקחי ימית".

דקות אחרי הירי, חשכה, שקט. "הסתובבתי שמאלה וראיתי שהתינוק מלא בזכוכיות", מספר יגאל, "החלון התרסק עליו והוא ניסה להזיז את הראש. אמרתי: 'ברוך ה' – חי!' זה ממש נס. שלושת הילדים וטרמפיסטית שכדור עבר לה ליד האוזניים רק נשרטו מהזכוכיות. לברוך שמואל, בן שלוש, ירד קצת דם מהגב. לרב של עצמונה, שנסע אחרינו, נכנס כדור בשמשה הקדמית ונתקע בהגה.

"לתינוק קוראים מנחם מנדל, על שם הרבי מלובביץ', ובלי לראות את הרבי הוא לא נרדם. כל ערב הוא רואה סרט או תמונה שלו".

בגיל שנה וארבעה חודשים?

"כן, הוא רואה את הרבי ומתחיל לרקוד עם היד, כמו הרבי. בנסיעה הוא נרדם עם תמונת הרבי בידו, וכשחזרנו לנוה-דקלים ערן שטרנברג גילה אותה בין הזכוכיות שבתוך כיסא התינוק, מקומטת מידו. גילינו גם ששני כדורים נתקעו באוטו ממש ליד הראש שלו". בדרך הביתה אמר לוי יצחק בן ה-14: "עכשיו כל אחד צריך לקבל החלטה טובה".

היחידה שממש נפצעה זו הנהגת, אם המשפחה ציפורה. יגאל: "כל מי שרואה את תמונת חור הקליע בחלון הקדמי לא מבין איך הנהג נשאר בחיים. ציפורה החזיקה את ההגה, והקליע שפשף לה את האצבע ויצא מהחלון". הוא אומר שרסיסי הזכוכיות שהתנפצו לה לתוך העיניים הם כמו סכינים, אבל היא לא רצתה לנסוע מיד לבית-החולים סורוקה. "אם הילדים לא היו רואים אותי, הם היו חושבים שזהו, הם לא יראו אותי יותר חס ושלום, אמא מתה. הם יודעים מה קורה היום, אין דבר כזה שיורים וכולם נשארים בחיים. אמרתי אני חייבת לבוא הביתה שיראו אותי חיה, ואחר-כך נסענו לסורוקה".

לציפורה ויגאל קירשנזפט נולדו 12 ילדים, הקטן ביותר בן שנה וארבעה חודשים, הגדול בן 21. חלקם נושאים שמות של אדמו"רי חב"ד, חלקם קרויים על שם חברים שנפלו בצבא או נרצחו בגוש.

איך אתם בוחרים מקומות לימוד לילדים? לאן פונים בצומת חב"ד – דתיים-לאומיים?

"אין סתירה. צריך למצוא את המאחד ולא את המפריד, יהודי הוא יהודי. אני לא אוהב את ההגדרות, הן לא נכונות. כתוב שבימות המשיח ההסתכלות תהיה פנימית וערכית, לא חיצונית".

ובכל זאת?

"החוכמה בחינוך היא למצוא את המקום שמתאים לילד, לא מה שהאבא רוצה. אנחנו מתאימים לכל ילד את המוסד החינוכי שמתאים לו, ישיבת חב"ד בצפת או אולפנה בנווה-דקלים".

שליח חב"ד לגוש-קטיף חובש כיפה סרוגה, לא שחורה. בעבר היו מכנים אותו בכפר-חב"ד 'מזרוחניק' ובגוש-קטיף 'חב"דניק'. "למה לשים חותמות", הוא מתעקש ולא מניח לי לדלות ממנו, חניך בני-עקיבא בעבר, פרטים על המעבר לחב"ד. "כיפה זה לא מה שחשוב, משנה מה יהודי עושה, מה יש מתחת לכיפה. אני מכיר הרבה עם כיפה שחורה ענקית ומכיר כאלה בלי כיפה שהם צדיקים גדולים ומוסרים את נפשם למען העם והארץ".

פעם שמעתי מחב"דניק אחד, שלגמרי במקרה הוא גם אחי: יש שני דברים שמוצאים בכל מקום בעולם – חב"ד וקוקה-קולה. ואכן, לאחר שיגאל וציפורה החלו בארגון פעילויות בגוש, פנו אליהם מכפר-חב"ד וביקשו שיהיו השליחים הרשמיים במקום. בשנת תשֹמ"ח הם גם קיבלו מכתב מהרבי מלובביץ' שהורה להם לשמוח ולשמח את אנשי המקום.

גם לאבא יש אוטו, יותר גדול. נכון?

"כן", הוא עונה בשקט. "ירו על האוטו ואז כל הכדורים של הערבים, נשבר החלון".

ומה קרה לך?

"הערבים ירו על הציצית ואני שמרתי עליה והציצית שמרה עלי".

על השולחן מונחות תמונות שצולמו כשמשפחת קירשנזפט שבה הביתה מהאימה.

זאת תמונה שלך?

"כן. בי ירו כאן, וזאת התמונה של מנחם" – הוא מצביע על כיסא התינוק עם הזכוכיות – "שירו עליו. וכאן נשבר קצת חלון וכאן זה הגב שלי עם הציצית".

פחדת כשהערבי ירה?

"לא. באמת לא בכיתי. אמא בכתה והערבים ירו על הרבי", הוא מספר, מכוון לקופת הצדקה באוטו שעליה תמונת הרבי מלובביץ' ולחת"ת (קובץ הכולל חומש, תהילים ותניא) שניצב ממש מתחת לחור כניסת הקליע. "כל הערבים ירו ולא הצליחו. הם ירו ככה פיוּ-פיוּ עם הרובה", הוא מחבר שתי ידיים קטנות ומדגים עם האצבעות צורה של אקדח.