-
מערכת משיח בפרשה, שמחה להגיש לקהל אנ"ש והשלוחים את הדרשה השבועית לפרשת קרח בארבעה שפות; עברית, אנגלית, צרפתית ורוסית • הדרשה נכתבה על ידי הרב ניסים לגזיאל, והיא מתאימה לכל מי שמעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה והורדה
מנחם|כ״ה בסיון ה׳תשפ״גהקשר בין פדיון הבן לגאולה. ומה ההבדל בין אבא לכהן?
משה הכין סעודה דשנה לכבוד פדיון הבן של בנו, הרך הנולד.
באמצע הסעודה, כטוב הסועדים ביין, הזכיר אחד המסובים למשה שהוא בכלל כהן, וכהן פטור מפדיון הבן!
משה התעצבן ואמר: עכשיו אתה נזכר לומר לי… בבן השמיני?!
אחת מהמצוות המופיעות לקראת סיום הפרשה, היא מצות פדיון הבן. כל בן הבכור לאימו, "פטר רחם", אמור להיפדות ביום השלושים ללידתו. אבי הבן נותן חמש סלעים לכהן, ובכך הוא פודה את בנו.
ידועים דברי חז"ל (שמות רבה ל,ט) על הפסוק: "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל – אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום. הקב"ה אינו כן, אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור". זאת אומרת, שכל מצוה אותה ציווה הקב"ה לעם ישראל, הוא מקיים אותה בעצמו.
כיצד מקיים הקב"ה את מצות פדיון הבן? ממתי יש לקב"ה ילדים, ומי מהם הוא הבכור?!
מסביר הרבי מלך המשיח, על יסוד דברי המדרש (במדבר רבה יז), ש"האב זה הקב"ה והבן אלו ישראל". כמו שאבא מחוייב למול את בנו, ללמדו תורה ומצוות, להשיאו אישה, להאכילו ולהלבישו, ככה גם הקב"ה. הוא מל את ישראל (ע"י יהושע בן נון), נתן להם את התורה ולימד אותם את המצוות, ציווה עליהם (ונתן להם את הכח) לפרות ולרבות, והוא (עד היום!) מאכילם ומפרנסם.
בעצם, זה לא חידוש מדרשי, כי אם הדברים כבר כתובים במפורש בתורה. על עם ישראל כולו נאמר בתורה "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב), זאת אומרת, שאנחנו לא רק בניו של הקב"ה, אלא גם 'בכורים' ולכן יש חיוב ומצווה, כביכול, על הקב"ה, לפדות ולגאול את עם ישראל מן הגלות אל הגאולה השלימה. ובכך מקיים הקב"ה את מצות 'פדיון הבן' המוטלת עליו.
יהיו כאלו, שירצו להתעקש ולטעון, שהגמרא פוסקת ש"אלוקיכם כהן הוא", ועל כהנים (ולויים) לא מוטלת מצות פדיון הבן, אם כן הקב"ה פטור (ח"ו) מהבאת הגאולה ומפדיון עם ישראל מהגלות המרה…
הרבי מלך המשיח מסביר חידוש נפלא, שקשור רבות במהותה הפנימית של הגאולה. לפי הרבי, באמת כל בכור (גם בכור כהונה ולויה) מחוייב בפדיון, כי כל בכור באשר הוא שייך בעצם לבורא יתברך. הסיבה שכוהנים ולויים לא פודים את בכוריהם היא בגלל שמצד עוצמת קדושתם, הפדיון לא מועיל ולא מספיק, בשביל להוציא אותם מרשותו של הבורא. אי אפשר לפדות בחמש סלעים, קדושה כל כך אדירה כקדושת הכהונה והלוייה, גם עשרה או עשרים סלעים לא יועילו, הכהן והלוי הם קדושים בעצם גופם ומהותם, "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל" (במדבר ח, טז) ואת זה אי אפשר לשנות, להחליף או להמיר בכסף!
כך גם בקשר לגאולה, מכיוון שאנו 'בני כהן' כאמור, לכן מוטל על אבינו שבשמים לפדות אותנו מהגלות ולהביא אותנו לגאולה, אבל לא גאולה כזאת בה אנו מרגישים וחיים את המציאות העצמית שלנו, לא גאולה בה אנו "שייכים" לרשות עצמנו, כי אם גאולה כזאת בה אנו יוצאים מהגלות, אבל נשארים ברשותו של הקב"ה לעד, קדושים ומאוחדים איתו לנצח!
ואם כבר בנושא פדיון הבן עסקינן, חשוב להזכיר את ביאורו הנפלא של הרבי מלך המשיח, לסיומה של מסכת פסחים. הגמרא מביאה שהאמורא רבי שמלאי נקלע למסיבת פדיון הבן, שבמהלכה הוא נכנס לדיון הלכתי על ברכת המצוה. השואלים רצו לדעת מי מברך את ברכת 'שהחיינו' בפדיון הבן. הם הוסיפו שברור להם שאת ברכת המצוה ("אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן") מברך אבי הבן, אבל מה בדבר ברכת 'שהחיינו', הם שאלו. האם הכהן מברך, כי ההנאה מהפדיון (חמשת הסלעים) מגיעה לידיו, או אבי הבן מברך, מכיון שהמצוה מוטלת עליו?
רבי שמלאי לא ידע, והוא בא לשאול בבית המדרש. אמרו לו חובשי בית המדרש: אבי הבן מברך שתיים, וכך היא ההלכה.
ב'הדרן' עמוק ומפולפל, החוצה את גבולות התלמוד, הבבלי והירושלמי, מסביר הרבי את סוגית הגמרא, הן ע"ד הנגלה והן בדרך הנסתר. להלן הביאור המיסטי-קבלי הנוגע לענייננו.
"אבי הבן" ו"הכהן" מסמלים שתי מדריגות רוחניות שונות מאוד במהותן. "אבא" מסמל את ספירת החכמה האלוקית, חכמתו של הקב"ה שהיא למעלה מהעולם וגדריו. התורה קדמה לעולם, וחכמת התורה קדמה למציאות העולם, ולכן כשאנו מכנים את הקב"ה בשם "אבא" או "אבי הבן" (ואנחנו "הבן"..) אנו מתכוונים להנהגתו הניסית של הקב"ה שהיא למעלה לחלוטין מגדרי הבריאה, מנותקת לגמרי מגדרי הטבע.
לעומת זאת, "הכהן" 'איש החסד', מסמל את מידת החסד האלוקית, שהיא חלק מרכזי בבריאת העולם, "עולם חסד יבנה". ה"כהן" מסמל את ההנהגה הטבעית המוגבלת של הבורא, ההנהגה המתחשבת עם מציאות העולם וגדרי הטבע.
כשרבי שמלאי "נקלע" לסוגית פדיית עם ישראל מהגלות היה ברור לו שאת ברכת המצוה, אבי הבן מברך. דהיינו: הוא הבין שאת פדיית עם ישראל מהגלות, אפשר לייחס אך ורק "לאבי הבן", למדריגה האלוקית שלמעלה מהעולם. הגאולה עצמה, תבוא אך ורק בכח אלוקי על טבעי ("אבי הבן"). בדיוק כמו שבגאולה הראשונה, ביציאת מצרים, "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו וגאלם", על אף טענת מידת הדין, שזה לא נכון,לא ראוי, ובלתי מתקבל על הדעת ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה", ומכל מקום הם נגאלים.
כך גם, בגאולה האחרונה, בגאולה השלימה, גאולתנו תבוא ישירות מהקב"ה בכבודו ובעצמו, למעלה מסדר ההשתלשלות ולמעלה מכל חשבונות של מצוות ועבירות.
את זה רבי שמלאי ידע, בכך לא היה לו כל ספק…
הדילמה של רבי שמלאי התחילה כשהוא חשב על איך הגאולה תתבצע בפועל ממש, איך היא תפעל ותשנה את העולם, איך היא תומשך בתוך ("שהחיינו…)זמן הזה"?
האם הגאולה תגיע בצורה מסודרת ואיטית, על פי כל כללי הטבע והעולם (-הכהן מברך), או שמא הגאולה תבוא במהירות,"בשעתא חדא וברגעא חדא", בחסד וברחמים עצומים שלא לפי הגבלות הטבע, כיאה לרחמי אב על בנים (אבי הבן מברך).
ומהו ההסבר הלוגי למחלוקת?
מצד אחד, כהן מברך כי ההנאה מגיעה לידיו – הקב"ה נמצא בגלות יחד עם עם ישראל, וסובל יחד איתם את תחלואי ויסורי הגלות, כשעם ישראל יגאל, הקב"ה גם יגאל את עצמו! הוא זה 'שירויח' הכי הרבה מהגאולה! אם כן, ניתן לומר, שכמו שהקב"ה התלבש בלבושי הטבע וסבל את הגלות הנוראה, ככה גם הוא התלבש בטבע להביא את הגאולה.
מצד שני ניתן לומר, קיימת סברא שראוי לאבי הבן לברך כי הוא עושה את המצוה – הגאולה אינה רק רווח או הנאה, כי אם מצוה עיקרית ויסודית ביהדות, עד כדי כך שהיא חלק מי"ג עיקרי האמונה, ולכן הקב"ה יביא את הגאולה בדרכו שלו, בדרך למעלה מן הטבע.
להלכה נפסק ש"אבי הבן מברך שתיים"- הן שורש הגאולה והן המשכת הגאולה בעולם יהיו באופן של למעלה מן הטבע בתוך הטבע. בחסדים גדולים ובזריזות, והעיקר, תיכף ומיד ממש!
ונסיים בסיפור על כוחה של מצות פדיון הבן.
סיפר הרב אברהם יעקב כהן, ראש כולל אהל יעקב: פעם אחת הגיעה לאבי ז"ל אישה, שחזותה החיצונית לא היתה נראית כאישה הרודפת אחר קיום תורה ומצוות. היא ביקשה מאבי שיערוך לבנה פדיון הבן כדין. כששאל אבי, איך היא הגיעה אליו בכלל, אחרי הכל, היא לא היתה נראית דתיה כלל..
היא סיפרה שיום אחד היא טיילה ברחוב יחד עם הבן, שהיה בעגלה. לפתע היא פוגשת אישה מבוגרת, אותה היא מעולם לא ראתה קודם (ולא אחר כך!) . אותה אישה אמרה לה "איזה תינוק חמוד… האם עשית לו פדיון הבן?"
היא התחילה לברר, מה זה פדיון הבן, ואיך עושים את זה? ובדרך לא דרך היא הגיעה אל אבי. אבי ערך את הפדיון כדת וכדין, והסביר לאישה שיש עוד כמה מצוות בתורה…שבת, כשרות, וכו' בסופו של דבר, אותה אישה חזרה בתשובה באופן מלא, ואותו תינוק הפך לאברך חרדי חשוב.
שבת שלום!
תגיות: משיח בפרשה, פרשת קרח